איי איזו
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| קואורדינטות | 34°20′00″N 139°40′00″E / 34.333333333333°N 139.66666666667°E |
| גובה מרבי | 854 מטר |
| נתונים מדיניים | |
 | |
איי איזו (ביפנית: 伊豆諸島), הידועים גם בשם ארכיפלג דה-פריז ובשם ארכיפלג איזו,[1] היא קבוצה של איים וולקניים המשתרעים דרומית ומזרחית מחצי האי איזו, הונשו, יפן.[2] על האיים 2 עיירות ו-6 כפרים, השייכים מבחינה אדמיניסטרטיבית למחוז טוקיו.
אף על פי שהם נקראים בדרך כלל "שבעת האיים של איזו" (ביפנית: 伊豆七島), ישנם למעשה יותר מ-12 איים, כאשר רק תשעה מהם מיושבים כיום.
במהלך תקופת אדו ותקופת מייג'י, חלק מאיי איזו, יחד עם האיים סאדו והוקאידו, שימשו כמושבות עונשין לנידונים שהוגלו מיפן.
גאוגרפיה
איי איזו משתרעים דרומית-מזרחית מחצי האי איזו, הונשו, יפן. 9 מהאיים מאולכסים, עם אוכלוסייה כוללת של 24,645 נפש (נכון ל-2009).[3] איי בונין, שגם הם חלק ממחוז טוקיו, שוכנים דרומית מאיי איזו.
איים
חלוקה מנהלית
על איי איזו, נמצאים 2 עיירות ו-6 כפרים, שמחולקות ב-3 תת-פריפקטורות (אושימה, מייאקה והאצ'יג'ו) של מחוז טוקיו.[3]
כל האיים נמצאים בשטח פארק הלאומי פוג'י-האקונה-איזו (אנ').[3] ארבעת האיים הדרומיים ביותר אינם מנוהלים בשום תת פריפקטורה, ומהוים שטחים גליליים שאינם מאוגדים. האי טורי-שימה אינו מיושב, אך נחשב כאזור צפרות חשוב.
דמוגרפיה
אף על פי שאוכלוסיית האיים יורדת בהדרגה, הירידה אינה חדה כמו באיים יפניים מבודדים אחרים.[3] השפה המדוברת באיים היא שפת ההאצ'יג'ו (אנ').
| שנה | איי איזו | איים מבודדים ביפן | סך הכל ביפן |
|---|---|---|---|
| 1960 | 38,707 | 923,062 | 94,301,623 |
| 1970 | 32,539 | 736,712 | 104,665,171 |
| 1980 | 31,902 | 630,536 | 117,060,396 |
| 1990 | 30,032 | 546,505 | 123,611,167 |
| 2000 | 28,756 | 472,312 | 126,925,843 |
| 2005 | 26,242 | 422,712 | 127,767,994 |
תשתיות
הענפים העיקריים באיים הם דיג, חקלאות ותיירות. בין הפעילויות התיירותיות הפופולריות באיים, שחייה, צלילה, גלישה, דיג, צפרות וטיולים.[3]
התנועה בין האיים, באמצעות אוניות נוסעים, סנפיריות ומטוסים, נתמכת בנמלים ושדות תעופה שנמצאים באיים המיושבים. לאיים הקטנים ניתן להגיע באמצעות מסוק.[3]
באיים 5 שדות תעופה, 15 נמלים ו-19 נמלי דיג. אורכה של טיסה במטוס מטוקיו כ-30 דקות. אולם בעוד שנסיעה באונייה אורכת כ-7–10 שעות נסיעה בסנפירית אורכת בדרך כלל כשעתיים. באיים כ-215 קילומטרים (134 מיל) של כבישים סלולים.[3]
עד ל-1953, לא זרם חשמל כלל באיים המיושבים. ב-1962, החשמל זרם בכ-98% מהשטח של האיים המיושביים.[3]
גאולוגיה
האיים נמצא בחלק הצפוני של קשת האיים איזו-בונין-מריאנה (אנ'), הונשו.
פעילות הרי הגעש באיים היא דבר שכיח. ב-1953, 31 בני אדם נהרגו כאשר ספינת המחקר Kaiyō Maru no 5 הושמדה בהמהלך ההתפרצות הגעשית של מיוג'ין-שו. פעילות געשית, כולל שחרור גזים מזיקים, אילצה לפנות את האי מיאקה-ג'ימה ב-2000. עם זאת, התושבים הורשו לחזור לאי בפברואר 2005, אך הם חויבו לשאת מסכות גז במקרה של פעילות געשית עתידית.[3]
בשביל להתמודד עם סוגים שונים של אסונות טבע באזור, כולל צונאמי, סופות, שיטפונות והתפרצות געשית, ממשלת מטרופלין טוקיו פיתחה אמצעי מניעה ובטיחות, כולל מפות סכנה והנחיות פינוי, מכשירי קשר, כרזות, ומערך תחבורה לצורכי חירום.[3]
אקולוגיה
בניגוד לאיי האוקיינוס השקט, כגון הוואי ואיי גלאפגוס, איי איזו נמצאו קרוב ליפן. באיים נמצאים מינים רבים, שנמצאו גם מעבר לים, או באיים הסמוכים לאיי איזו. באזור מבוצעים מחקרים אקולוגיים ואבולוציוניים.[4]
בכל האיים, ניתן למצוא פעמונית, חלזונות Euhadra (אנ') ויערונים.[5]
לקריאה נוספת
- Teikoku's Complete Atlas of Japan, Teikoku-Shoin Co., Ltd. Tokyo 1990, מסת"ב 4-8071-0004-1
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ↑ האי היה מיושב במהלך תקופת מייג'י
- ↑ האי לא מיושב מאז 1969 (בזמנו אוכלוסייה של 31, עם שיא של 513)
- ↑ האי טורי-שימה, הגדול ביותר באיים הלא מיושבים, היה מיושב עד ל-1902 עם אוכלוסייה של כ-150 איש, אז נהרגו כולם על ידי התפרצות געשית. מאז, האי לא מיושב.
הערות שוליים
- ↑ After Dutch explorer Maarten Gerritsz Vries, the first European to describe them in 1643. See "Izu Shotō" in Louis Frédéric, Japan Encyclopedia (Belknap, 2002), p. 412.
- ↑ Nussbaum, Louis-Frédéric. (2005). "Izu Shotō," (אורכב 21.10.2016 בארכיון Wayback Machine) Japan Encyclopedia, p. 412.
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 Gotoh, H.; Maeno, Y.; Takezawa, T.; Murata, T.; Takahashi, N. (2010). "Infrastructure maintenance and disaster prevention measures on isolated Islands: the case of the Izu Islands near tokyo". In Favro, S.; Brebbia, C. A. (eds.). Island Sustainability. WIT transactions on ecology and the environment (Vol. 130). WIT Press. ISBN 978-1-84564-434-5. ארכיון מ-2017-03-15. נבדק ב-2021-07-25.
- ↑ Kuriyama, Takeo; Brandley, Matthew C.; Katayama, Akira; Mori, Akira; Honda, Masanao; Hasegawa, Masami (2011). "A time-calibrated phylogenetic approach to assessing the phylogeography, colonization history and phenotypic evolution of snakes in the Japanese Izu Islands" (PDF). J. Biogeogr. 38: 259–271. doi:10.1111/j.1365-2699.2010.02403.x. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-04-26. נבדק ב-2021-07-25.
- ↑ Kuriyama, Takeo; Brandley, Matthew C.; Katayama, Akira; Mori, Akira; Honda, Masanao; Hasegawa, Masami (2011). "A time-calibrated phylogenetic approach to assessing the phylogeography, colonization history and phenotypic evolution of snakes in the Japanese Izu Islands" (PDF). J. Biogeogr. 38: 259–271. doi:10.1111/j.1365-2699.2010.02403.x. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-04-26. נבדק ב-2021-07-25.
איי איזו31903132Q864302