אייזיק (אק איי) דיווקר
_Joseph_Divekar.jpg) | |
| יצחק יוסף דיווקר לאחר עלייתו השנייה לישראל |
אייזיק דיווקר (30 ביוני 1917 - 4 בדצמבר 1975, ידוע גם בשם יצחק יוסף, יצחק יוסף דיווקר, אייזיק ג'וזף) היה מנהיג קהילת "בני ישראל" מהודו בישראל, שהוביל, יחד עם אחרים, מחאה שקטה נגד אפליה וחוסר שוויון בישראל כלפי קהילת "בני ישראל" בין השנים 1951–1952.
ביוגרפיה
אייזיק נולד בעיר פונה אשר בהודו בתקופת השלטון הבריטי, ילד יחיד להוריו, יוסף יצחק דיווקר (1891–1964) ומרים (חנה) יצחק סטמקר (1897–1985). היה צאצא למשפחת הקמודן מוכאדם דיווקר, נשיאי קהילת בני ישראל (הודו).
אבותיו הקדומים של דיווקר, שמואל יחזקאל דיווקר ויצחק יחזקאל דיווקר היו קצינים בכירים במיליציות הבריטיות בהודו במאה ה-18 והקימו את בית הכנסת הראשון בעיר בומביי, "שער הרחמים" בשנת 1796. במומבאיי מצויים רחובות על שמם.
דיווקר נפצע בעינו הימנית בהיותו נער בתיכון ובשל כך איבד את עינו והיה בעל עין זכוכית.
העלייה הראשונה
דיווקר עבד כסוכן ביטוח בהודו. הוא היה פעיל בארגונים ציוניים בהודו, ולקח חלק בארגון העלייה של המטוס השני שהביא עולים מהודו לישראל בשנת 1950.
דיווקר עלה לישראל עם אשתו, דייזי, ושלושת ילדיו, קיטי, פלורי ועמנואל, בשנת 1950. המשפחה שהתה באופן זמני במחנה שער העלייה עד שהועברו לקיבוץ אפיקים.
הוא הקים את "הארגון המרכזי ליוצאי הודו בישראל", המגזין במרהטי-יהודית "מיי בולי" ואת "ארגון חברות הודו-ישראל".
לאחר מספר חודשים קשים בקיבוץ אפיקים, בהם התברר לעולים שניתן להם אוכל לא כשר, הם עזבו את הקיבוץ ועברו למחנה העולים בבאר שבע. הם גרו באוהלי בד ארעיים ושם נולדה בתו רינה. בשנת 1951 בני העדה החלו להיתקל בעוינות מסוימת ואפליה מתגברת על רקע מוצאם וצבע עורם. בעקבות כך, נפגשו הדמויות המובילות בקהילה ודיווקר בראשם, והחליטו לדרוש יחס זהה לאחרים[1].
הם כתבו לסוכנות היהודית, לראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, לשרים בממשלת ישראל וגם כתבו לעיתונים באנגלית בארץ ובעולם. הם פנו לראש ממשלת הודו ג'וואהרלל נהרו וספרו על אפליה וזלזול אשר היה מנת חלקם במקומות העבודה, בבתי החולים ובחנויות. דיווקר הנהיג מחאה לא אלימה בנוסח מהאטמה גנדי[1].
דיווקר ושותפיו למאבק איזיקל אשטמקר, אייזיק אוסקר, פזרקר פרי, ודייוויד דיווקר, איחדו את יוצאי הודו בישראל ולמרות שקולות רבים ניסו להשקיט את הביקורת, העיתונות העולמית פרסמה כתבות אינספור והעיתונות בארץ געשה מהאירועים. אחרי שנודע ששרה בממשלת ישראל כינתה את ה"בני ישראל" ממזרים, יצאו שלושים משפחות והתיישבו מול הסוכנות היהודית, ברחוב נחלת בנימין בתל אביב ופתחו בשביתת שבת. בתום שבועיים, כשכל מאמצי פקידי הסוכנות להניא אותם מהמחאה, נכשלו, הם הודיעו שאם לא יעתרו לדרישתם לשוב להודו, הם יפתחו בשביתת שבת "עד הסוף". בסוף מרץ 1952 החליט בן-גוריון ומנהל משרד הקליטה יוספטל, להיעתר לתביעה ולהשיב את מי מעולי הודו חזרה למולדתו הישנה. 115 עולים חזרו מרצונם להודו, ב-1 באפריל 1952 בטיסה שמימנה הסוכנות היהודית. אחרי טיסה זו עזבו את הארץ עוד כ-400 מעולי הודו, חלקם היו לוחמים במלחמת העצמאות.
באותה עת צמו חברי הקהילה כ-4000 איש ואישה בישראל וכ-21,000 נוספים ברחבי הודו.
חזרה להודו
לאחר ששב דיווקר יחד עם משפחתו הם ספגו ביקורת קשה מאנשי קהילתם שלא אהבו את מה שנכתב בעיתונות והושפעו מהשליחים הציונים שבזו למהלכם. אחת הנשים המנהיגות באותה העת רבקה ראובן נגאוקר שהייתה מתומכי העלייה לישראל ובו בזמן גם סייעה להם לחזור להודו, הסתייגה מהם. למרות ההבטחות, מקומות עבודתם בהודו סירבו לקבלם בתואנה שהם חתרנים.
דיווקר עבד בעבודות מזדמנות, כולל סבלות בנמל בומביי בצד פעילותו הקהילתית בה המשיך וחליפות המכתבים עם נציגים בארץ ובחו"ל. בהודו נולדה לאייזיק ודייזי בתם סוזי.
דיווקר החליט לשוב לישראל אבל לקחת עמו את הוריו הזקנים, אותם השאיר בהודו בפעם הקודמת. הוא עבד בכל עבודה בעוד אשתו מלמדת בבית הספר התיכון, ובשנת 1957 הם רכשו 10 כרטיסים לעלייה חזרה לארץ עם ארבעת ילדיהם ההורים, וסבתא ערירית מהמשפחה.
החזרה לישראל
בשנת 1957 חזר דיווקר עם משפחתו לישראל והתיישב בקריית שמונה. הוא המשיך בהתנדבות בקליטת עולים מהודו ופעל להפסקת האפליה כנגד חברי הקהילה[1].
בנו הצעיר אמיתי, נולד בשנת 1959.
בשנת 1961 נודע שהרבנות בישראל איננה מכירה ביהדותם של ה"בני ישראל". בהנהגת אייזיק דיווקר, שמשון שמשון, איזיקל אשטמקר ודייוויד דיווקר, הם יצאו בהפגנה גדולה תחת הכותרת "כולנו בני-ישראל". בהפגנה הזו נישאה בובת קש של הרב הראשי הרב ניסים והיא נשרפה בשיא ההפגנה, דבר שגונה על ידי כל הקשת הפוליטית בישראל. לאחר דיונים ובירורים נמצא נוסח של החלטה לגבי התנהלות הרבנות ברישום זוגות לחתונה. בתוך שנתיים יצא הספר "בני ישראל כרך א' " על ידי הרבנות הראשית בשנת 1964. ראש ממשלת ישראל לוי אשכול נאם בכנסת באוגוסט 1964 לטובת בני העדה שיהדותם שאיננה מוטלת בספק.
אייזיק עבר עם משפחתו לירושלים לאחר פטירת אביו בשנת 1964, ומשם המשיך את פעילותו למען הקהילה בישראל עד שנפטר בשנת 1975. בהלווייתו השתתפו אלפי אנשים וכתבות על מותו פורסמו בעיתונים ברחבי העולם.
חיים אישיים
דיווקר התחתן ב-1943, בבית הכנסת "מגן חסידים" בבומביי, עם דבורה (דייזי) מנחם שאפורקר (1924–2014) אשר הייתה מחנכת ובישראל עבדה במעבדה של חברת טבע תעשיות פרמצבטיות, נולדו להם 6 ילדים, 4 בנות ושני בנים.
הוא ואשתו קבורים בירושלים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרבנות הראשית, בני-ישראל כרך א', הרבנות הראשית לישראל, 1962
- אליעז ראובן-דנדקר, הענף השונה-סיפור צאצאיו של יצחק בן דאדא קמודן דיווקר, קמודן מוכאדם, 2016
- אילנה שזור, אמא הודו, אבא ישראל, הוצאת קמודן מוכאדם, 2017
- אליעז ראובן-דנדקר, אז, מה הקר שלך?, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, 2018
- אליעז ראובן-דנדקר, הג'אמט-א.נשים מעוררי השראה מקהילת הבני ישראל מהודו, הוצאת קמודן מוכאדם, 2020
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 אילנה שזור, אליעז דנדקר, שימי לוי, גולן צריקר, תיקון היסטורי למחאת ההודים ב-1951, באתר "העוקץ", 28 בנובמבר 2018
31580308אייזיק (אק איי) דיווקר