אגינה
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
| מחוז |
 אטיקה |
| יחידה אזורית | האיים |
| בירת האי | אגינה |
| שטח | 87.41 קמ"ר |
| גובה | 531 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ באי | 13,056 (2011) |
| ‑ צפיפות | 155 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 37°45′N 23°26′E / 37.750°N 23.433°E |
| http://www.aegina.gr | |
אגינה (ביוונית Αίγινα; ביוונית עתיקה אייגינה) הוא אחד מהאיים הסרוניים שבמפרץ הסרוני, השוכן במרחק 25 קילומטרים מאתונה. בעת העתיקה הייתה הפוליס אגינה אויבתה ויריבתה המסחרית של אתונה.
האי, ביחד עם האיונים הסמוכים לחופיו, שייך מבחינה מינהלית ליחידה האזורית האיים, שבמחוז אטיקה. העיר הראשית באי, הנושאת את אותו השם, שוכנת בקצהו הצפון-מערבי, וב-2001 מנתה אוכלוסייתה 7,410 נפש. אגינה הוא יעד נופש קרוב ופופולרי בחודשי הקיץ בשל קרבתו לאתונה, וחלק מתושבי אתונה מחזיקים בו בית שני. עיירות וכפרים גדולים נוספים באגינה הם קִיפּסֶלי (1,949 נפש), וָאתִי (1,474), מֶסָאגְרוֹס (682), פֶּרְדִיקָה (682), אַיָה מָרִינָה (462), וַאיָה (239), אַלוֹנֶס (233) וקוֹנטוֹס (178).
גאוגרפיה פיזית
לאי צורת משולש, שרוחבו ממזרח למערב כ-15 קילומטרים, אורכו מצפון לדרום הוא 10 קילומטרים ושטחו כ-87 קילומטרים מרובעים. שני שלישים ממנו הם הר געש כבוי. בצדו הצפוני והמערבי משתרעים מישורים טרשיים ופוריים, המעובדים היטב ומניבים יבולים גדולים של חיטה. גידולים אחרים הם כותנה, גפנים, שקדים, זיתים ותאנים, אך הגידול האופייני ביותר לאגינה כיום (שנות האלפיים) הוא הפיסטוק. שליית ספוגי ים היא חלק חשוב בכלכלת האי. החלק הדרומי הגעשי של האי מבותר והררי ושומם בחלקו הגדול. ההר הגבוה ביותר באי הוא הר אוֹרוֹס דמוי החרוט, המתנשא לגובה 531 מטרים; הרכס הפאן-הלני נמתח לכיוון צפון, כשמשני צדדיו עמקים צרים ופוריים.
חופי האי הם אטרקציה תיירותית פופולרית. סנפיריות-מעבורת היוצאות מפיראוס מגיעות לאגינה בתוך ארבעים דקות בלבד; הפלגותיהן הסדירות של המעבורות הרגילות אורכות כשעה. קיימים קווי אוטובוס סדירים מהעיר אגינה אל יעדים שונים ברחבי האי כולו.
היסטוריה
התקופה הפרהיסטורית
ממצאים ארכאולוגיים מן התקופה הפרהיסטורית ובהם כלים עשויים אובסידיאן מלמדים כי האי היה מיושב כבר בתקופות קדומות ביותר.
האלף השני עד המאה ה-7 לפנה"ס
ההשפעה המיקנית והמינואית: המתיישבים הראשונים של אגינה הגיעו אליה מאסיה הקטנה. מיקומה הגאוגרפי, בין אטיקה לפלופונסוס, עשה אותה למרכז סחר כבר בתקופות קדומות ביותר.[1] באי נתגלו כלי חרס מינואים, המתוארכים ל-2000 לפנה"ס לערך. גילויים של כמה תכשיטי זהב השייכים לתקופה המאוחרת של האמנות המיקנית, אפשר שמלמדים כי התרבות המיקנית הייתה דומיננטית באגינה משך כמה דורות לאחר כיבוש ארגוס ולקדיימון על ידי השבטים הדורים.[2] ככל הנראה לא נחשף האי להשפעה דורית לפני המאה ה-9 לפנה"ס.
בשנים 950-900 לפנה"ס לערך הגיעו לאי מתיישבים נוספים, כפי הנראה מאפידאורוס. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כותב, כי "אנשי אגינה הם דורים מאפידאורוס", וכי היו כפופים לעיר-האם בכל תחום. שמו הקודם של האי היה, לדבריו, אוֹינוֹנֶה.[3]
בריתות מדיניות: אחת העדויות ההיסטוריות הקדומות ביותר אודות אגינה נוגעת לחברותה בליגה של קַלָאוּרֶיָה (האמפיקטיוניה של קלאוריה, המאה ה-8 לפנה"ס לערך). ארגון זה כלל, מלבד אגינה, את אתונה, אוֹרְכוֹמֶנוֹס המִינְיָאִית (בּוֹיאוֹטִית), טְרוֹיזֶן, הֶרְמִיוֹנֵה, נָאוּפְּלִיָה ופּרַאסִיאַי.[4] פולייס אלה, שתרבותן הייתה עדיין מיקנית, הקימו את הארגון ככל הנראה כדי להדביר את הפירטיות בים האגאי, שהלכה וגברה עקב היחלשות השליטה בים של המלכים המיקניים.
בשלהי המאה ה-8 או תחילת המאה ה-7 לפנה"ס, במהלך מלחמת ללאנטוס בין כאלקיס לארטריה, השתייכה אגינה לליגה בהנהגת ארטריה. אפשר שזה ההסבר למלחמה מאוחר יותר, במחצית הראשונה של המאה ה-7, בינה לבין סאמוס, חברה בכירה בליגה הכאלקידית היריבה.[5]
קישורים חיצוניים
- דימוס אגינה
אמנון גופר, שעה ורבע מאתונה: קחו הפסקה באי אגינה דווקא בחורף, באתר הארץ, 24 בינואר 2019
הערות שוליים
24776943אגינה