איזוגרף

איזוגרף, ובעברית גם תכונה מבחינה או תופעה מבחינה, הוא קו הגבול, שניתן למתוח על מפה גאורפית, שעד אליו מערכות כתב מסוימות מציגות תכונה או תופעה מסוימת, ומעבר לקו זה מערכות הכתב לא מקיימות את התכונה או התופעה הזו. זאת בדומה לאיזוגלוסה, שהיא קו הגבול של תכונה או תופעה לשונית מסוימת, שניתן למתוח על מפה גאגרפית. שני המושגים משמשים בבלשנות היסטורית. המושג מסתמך על ההנחה שלפיה תופעות לשוניות, כולל במערכות כתב, מתפשטות במרחב כאשר המשתמשים בהן מושפעים זה מזה ברצף גאוגרפי. תופעה זו הייתה נכונה במיוחד טרם מהפכת טכנולוגיות התקשורת: מהמורס והטלגרף, דרך הפקס, ועד מהפכת האינטרנט.

דוגמה לאיזוגלוסה: מאפיין ייחודי של הכתב העברי הקדום של עידן הברזל הוא שלאותיות ב', ד', ע' ו-ר' אין ראש פתוח, אך באלפבית הארמי המודרני יש להן צורות פתוחות. באופן דומה, האות ב' בכתב העברי הקדום נוטה ימינה, באופן ייחודי לה, אך האות ב' בכתבים האחים שלו, הכתב הפיניקי והכתב הארמי הקדום, האות נוטה שמאלה. זהו איזוגרף שניתן להסיק ממנו, ששתי הקבוצות התפתחו בנפרד. בשנת 2006 הציע כריסטופר רולסטון להשתמש במונח "איזוגרף" כדי לתעד תכונה במערכת הכתב המבדילה אותו מקבוצת כתבים הקשורים אליו, כגון תכונה המבחינה בין הכתב העברי הקדום לאלפבית הארמי העתיק ולאלפבית הפיניקי.^[^{דרוש מקור]}

ראו גם

איזוגלוסה – תכונה מבחינה בין שתי שפות או ניבים.
השתלשלות כתבים מהכתב הפרוטו-סינאי

לקריאה נוספת

מדיה וקבצים בנושא איזוגרף בוויקישיתוף
Daniels, Peter; Bright, William, eds. (8 בפברואר 1996). The World's Writing Systems. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-507993-0. {{cite book}}: (עזרה)