איבדאן
| מדינה |
 ניגריה |
|---|---|
| מדינה | אויו |
| ראש העיר | Adebayo Alao-Akala |
| שטח | 3,080 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 5,003,747 (2009) |
| ‑ צפיפות | 1,624.6 נפש לקמ"ר (2009) |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.oyostate.gov.ng | |
איבדאן (באנגלית: Ibadan) היא בירתה של מחוז אויו (הנמצא במערב ניגריה), העיר השנייה בגודל אוכלוסייתה והגדולה ביותר בשטחה בניגריה. העיר ממוקמת בחלקה הדרום-מזרחי של ניגריה, במרחק של כ-125 ק"מ מהעיר לאגוס, והיא מקשרת בין אזור החוף לאזורים הצפוניים יותר של המדינה. נכון ל-2009, העיר מונה כ-5 מיליון תושבים[1]. בתקופת קום ניגריה, איבדאן הייתה העיר המאוכלסת ביותר במדינה, והשלישית בגודל אוכלוסייתה באפריקה. בתקופת הקולוניאליזם הבריטי, שימשה איבדאן כמרכז המנהלי והמסחרי של האזור המערבי של ניגריה. כיום, מרבית התושבים בעיר הם בני שבט היורובה. מקור שמה של העיר הוא מהמילה "Èbá-Ọdàn", שמשמעותה - "בין היער והמדבר".
היסטוריה
העיר איבדאן נוסדה על ידי לאגלו, מפקדם העליון של שבט היורובה, אשר החליט לעזוב את העיר איפא, עיר עתיקה שהשתייכה לבני שבט היורובה, ולייסד עיר חדשה בשם "אבא-אודן" (Èbá-Ọdàn). כעבור מספר עשרות שנים, העיר נחרבה עקב תקרית שהתרחשה במהלך פסטיבל ה"אגונגון" (Egungun), המהווה חלק מהפולחן של שבט היורובה, שבו חולל כבודו של אחד המשתתפים. הידיעה הגיעה לאוזניו של מלך ממלכת אויו, השלטה באזור שבו נוסדה איבדאן, והוא ציווה להחריב את העיר.
לאגלו היה בשנותיו המאוחרות לחייו בעת ההתקפה על העיר, ולא היה באפשרותו לעשות דבר על מנת למנוע התקפה זו. הוא וחלק מאנשיו שרדו את ההתקפה על העיר, ומצאו מקלט בגבעות הסמוכות לחורבות העיר. לאגלו ואנשיו החלו לעבד את האדמות שבגבעות וגידלו סוגי דגנים שונים, שמהם ניזונו במהלך שהותם בגבעות. בסופו של דבר, החליטו לאגלו ואנשיו להקים עיר נוספת בקרבת מקום בשם "אבדן" (Eba'dan). העיר חדשה התפתחה ושגשגה במהירות, והחלה למשוך תשומת לב רבה. לאגלו נפטר מספר שנים לאחר קום העיר, והותיר אחריו עיר יציבה בעלת ידע ומשאבים. השליט החדש של העיר נשא את ניקן, בתו היחידה, לשליט העיר "אוו" (Owu) על מנת להדק את הקשר בין הערים. אנשי ה"אוו" נדרשו להקריב קרבן אדם באחד ממסעותיהם על מנת לחצות נהר בבטחה. הקרבן שנבחר היה ניקן, בתו של שליט אבדן. השליט הזדעזע לנוכח הידיעה על מות בתו, ויזם יחד עם מלכי שבט היורובה התקפה על העיר "אוו". הלוחמים הצליחו למוטט את העיר, אך רובם סירבו לחזור לעריהם והחלו לבזוז את הערים והכפרים הסמוכים. לבסוף, הלוחמים כבשו את אבדן ושינו את שמה לאיבדאן.
איבדאן הפכה למרכז עירוני מרשים ושופע, ולקראות סוף 1829 שלטה באזור מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית. עוצמתה הצבאית של העיר גדלה עוד יותר כאשר אלפי פליטים שנטשו את אדמותיהם לאחר נפילתה של ממלכת אויו מצאו מחסה בעיר. שבטים יריבים כבשו אזורים מהעיר, אך עד ל-1840 נהדפו לחלוטין על ידי הצבא האיבאדני.
ב-1893 האזור כולו הפך למדינת חסות בשליטתה של בריטניה. באותה תקופה העיר מנתה כ-120 אלף תושבים. האזור פותח על ידי הבריטים במטרה לטפח את קשרי המסחר של הבריטים עם התושבים המקומיים. טיפוח זה הפך את איבדאן למרכז מסחרי מרכזי בניגריה.
חינוך
עם בואם של המתיישבים הראשונים מאירופה בשנת 1853, חלה צמיחה ברמה החינוכית באזור והוקמו מספר בתי ספר בעיר.
הבריטים תרמו רבות לפיתוחה את התשתית החינוכית של העיר. בתקופת הקולוניאליזם הבריטי שימשה איבדאן כמרכז חינוכי ומשכה אליה מלומדים מכל רחבי אפריקה. האוניברסיטה הראשונה בניגריה נוסדה באיבדאן בשנת 1948 תחת השם אוניברסיטת איבדאן. תחילה השתייכה המכללה לאוניברסיטת לונדון, אך הפכה לגוף אוטונומי בשנת 1962. האוניברסיטה נחשבת לאחת המוסדות להשכלה גבוהה הטובים ביותר באפריקה. האוניברסיטה למדעים מדויקים (פוליטכניון) שהוקמה באיבדאן הייתה הראשונה מסוגה ונחשבת עד היום לטובה ביותר בניגריה. באיבדאן נוסדו מספר מוסדות נוספים הראויים לאזכור: הבית חולים הראשון המשלב לימודי רפואה כללית בניגריה, המכון לחקר הקקאו והמכון לחקלאות טרופית. כמו כן, בעיר ישנם מספר בתי ספר יסודיים ובתי ספר תיכוניים.
תחבורה
הכבישים העיקריים העוברים דרך איבדאן מקשרים בין העיר לערים לאגוס ובנין. תשתית הכבישים באיבדאן רעועה, מרבית הכבישים אינם סלולים כהלכה ולרוב לא מכילים אף תמרור. מצב זה מקשה ומסכן את הנהגים, במיוחד בעונות הגשומות של השנה.
התחבורה הציבורית המופעלת בעיר היא שירותי אוטובוסים, מוניות, וניתן לשכור כלי רכב בעיר לתקופת זמן מסוימת. כמו כן, בעיר ישנו נמל תעופה ותחנת רכבת המחברת בין הערים לאגוס וקנו, אך היא הושבתה בשנים האחרונות.
כלכלה
איבדאן משמשת כמרכז מסחרי בניגריה. העיר ממוקמת בדרך המחברת בין הערים לאגוס וקנו. מיקום אסטרטגי זה מקנה לעיר את אופיה המסחרי. ענפי המסחר העיקריים בעיר הם מניהוט מצוי, קקאו, כותנה, עצים, גומי, ושמן דקלים. התעשייה בעיר מתמקדת בעיקר בעיבוד תוצרים חקלאיים, טחינת קמח, עבודת בד והכנת רהיטים. כמו כן, בעיר ישנו שפע של חרסית, קאוליניט, אקוומרין, ובעיר מצויות רפתות, משחטות וחוות רבות.
