אורן פיניון
 אורן פיניון
| |
|---|---|
אורן חד-מחטי (Pinus monophylla subsp. monophylla)
| |
| מיון מדעי |
אורן פיניון (באנגלית Pinyon pine או גם Piñon pine) הוא כינוי לקבוצה של כמה מינים של עצי אורן בדרום-מערב ארצות הברית, בייחוד בניו מקסיקו, אריזונה ויוטה. זרעי העצים, המכונים צנוברים, אכילים, והם מזון בסיסי לילידי אמריקה, נאכלים כחטיף ומשמשים כמרכיב במטבח של ניו מקסיקו. מקור השם מספרדית "pino piñonero", כינוי הן למיני האורן באמריקה והן לאורן הצנובר הנפוץ בספרד המייצר גם הוא צנוברים אכילים טיפוסיים לשימוש במטבח הים תיכוני. טכניקות ליקוט הצנוברים של האינדיאנים הפרהיסטוריים עדיין משמשות כיום כדי לאסוף את זרעי האורנים לשימוש אישי או מסחרי. הצנוברים עשירים בשומנים ובקלוריות.
לעץ של מיני אורן פיניון יש ריח ייחודי, בייחוד כאשר שורפים אותו בצ'ימנאה (chimenea, סוג של תנור שמקורו בספרד).[1] ידוע גם שעצי אורן פיניון משפיעים על הקרקע בה הם גדלים באמצעות הגדלת הריכוז של החומרים המזינים הן יסודות הנצרכים בכמות גדולה (macronutrients) והן יסודות קורט.[2]
ידוע כי כמה מהמינים של אורן הפיניון יכולים ליצור רביית כלאיים ביניהם, בעיקר בין אורן חד-מחטי ל-Pinus quadrifolia (באנגלית Parry pinyon) או בין אורן חד-מחטי לבין אורן דו-מחטי (Pinus edulis).
האורן הדו-מחטי הוא הסמל הרשמי של מדינת ניו מקסיקו
מינים
על פי מחקרים המרחק הגנטי בין המינים השונים של אורן הפיניון נובע מתגובה לפעילות של חרקים אוכלי צמחים וללחץ סביבתי.[3][4] בעל-מין Cembroides שבסוג אורן, המקבץ את כל המינים של אורן פיניון, יש אחד עשר מינים:[5]
- Pinus cembroides (באנגלית Mexican pinyon)
- Pinus orizabensis (באנגלית Orizaba pinyon)
- Pinus johannis (באנגלית Johann's pinyon)
- Pinus culminicola (באנגלית Potosi pinyon)
- Pinus remota (באנגלית Texas pinyon)
- Pinus edulis (באנגלית Two-needle piñon or Colorado pinyon) – אורן דו-מחטי
- Pinus monophylla (באנגלית Single-leaf pinyon) – אורן חד-מחטי
- Pinus quadrifolia (באנגלית Parry pinyon) – אורן ארבע-מחטי
- Pinus rzedowskii (באנגלית Rzedowski's pine)
- Pinus pinceana (באנגלית Weeping pinyon)
- Pinus maximartinezii (באנגלית Big-cone pinyon)
מיני אורן נוספים הקרובים למינים אלו הם Pinus nelsonii (באנגלית Nelson's pinyon), השייך לעל-המין Nelsoniae, ושלושת המינים: אורן האצטרובל הזיפני, אורן בלפור ו-Pinus aristata השייכים לעל-המין Balfourianae.
הצנוברים בתזונה של ילידי אמריקה
הזרעים של אורן הפיניון, המכונים צנוברים או באנגלית (מספרדית) "piñóns", הם מזון חשוב עבור ילידי אמריקה החיים בהרים של דרום-מערב ארצות הברית וצפון מקסיקו. כל המינים של האורן מייצרים זרעים אכילים, אך באמריקה הצפונית רק המינים של אורן הפיניון מייצרים זרעים גדולים מספיק כדי להיות מקור עיקרי למזון.[6]
אורן הפיניון היה כנראה מקור מזון מאז הגעתו של ההומו ספיינס לאגן הגדול ודרום-מערב אמריקה הצפונית. הממצאים הארכאולוגיים באגן הגדול מצביעים על כך שתחום התפוצה של אורן הפיניון התפשט צפונה לאחר עידן הקרח, והגיע לגבול הצפוני ביותר שלו אז וגם היום בדרום איידהו כבר לפני אלפי שנים.[7] ילידי אמריקה הקדומים אספו ללא ספק את הזרעים האכילים, אך לפחות באזורים מסוימים, עדויות לכמויות גדולות של איסוף צנוברים מופיעות רק מ-600 לספירה. שימוש מוגבר בצנוברים היה קשור אולי לעלייה באוכלוסייה של בני אדם וירידה במספר חיות הציד, ובכך אילצו את תושבי האגן הגדול לחפש מקורות מזון נוספים.[8]
עם זאת, הצנוברים לא יכולים להיות מוצר יסוד בגלל חוסר האמינות של יבול הצנוברים. יבולים שופעים של אצטרובלים וזרעים מופיעים רק כל שנתיים עד שבע שנים, ובממוצע יבול טוב כל ארבע שנים. שנים של יבול גדול של זרעים נוטים להיות זהים באזורים רחבים של תחום התפוצה של אורן הפיניון.[9]
השיטה המסורתית לליקוט צנוברים
בשנת 1878 תיאר חוקר הטבע ג'ון מיור את השיטה האינדיאנית לאיסוף צנוברים בנבדה. בספטמבר ובאוקטובר, המלקטים קטמו את האצטרובלים מעצי אורן הפיניון בעזרת מוטות עץ, ערמו את האצטרובלים בערימה, הניחו שכבה דקה של שיחים יבשים למעלה, הדליקו אותם וחרכו קלות את אצטרובלי הפיניון באש. החריכה שרפה את השרף הדביק שציפה את האצטרובלים קלתה קלות את הצנוברים ושחררה אותם. לאחר מכן האצטרובלים התייבשו בשמש עד שניתן היה לחלץ בקלות את הזרעים. מיור אמר כי האינדיאנים צפו מקרוב בעצי הפיניון כל השנה ויכולים היו לחזות את המחסור או השפע של היבול חודשים לפני זמן הקטיף.[10] בשנת 1891 צפה ב. ה. דאצ'ר (B. H. Dutcher) בקציר הצנוברים על ידי האינדיאנים של פנאמינט (בני שבט הטימבישה) באזור רכס פנאמינט המשקיף על עמק המוות בקליפורניה. שיטת הקטיף הייתה דומה לאמור לעיל, פרט לכך שהצנוברים הוצאו מיד לאחר שחרכו את האצטרובלים באש השיחים.[11]
בשני הדיווחים לעיל תוארה שיטת חילוץ הזרעים מהאצטרובלים הירוקים. שיטה נוספת היא להשאיר את האצטרובלים על העצים עד שהם יבשים וחומים, ואז להכות על האצטרובלים במקל, מעוצמת המכה האצטרובלים נופלים על האדמה או הזרעים משתחררים מהאצטרובלים ונופלים על האדמה שם ניתן לאסוף אותם.[12] הציידים-לקטים הנוודים של האגן הגדול צרכו את הצנוברים שאספו במהלך החורף לאחר האיסוף, תושבי כפרי הפואבלו לאורך עמק הריו גראנדה בניו מקסיקו שהיו חקלאים נהגו לאחסן את הצנוברים בבורות אחסון למשך שנתיים עד שלוש שנים.[13]
כל אצטרובל מייצר 10 עד 30 צנוברים וחורשה פורה של עצי פיניון יכולה להפיק בשנה טובה 110 קילוגרם ל-4 דונם אדמה. פועל ממוצע יכול לאסוף כ-10 קילוגרם של צנוברים בקליפה ביום עבודה. כמות כזו של צנוברים כשיותר מחצי זה בצנוברים קלופים, שוות ערך ל-30,000 קלוריות. זו היא תפוקה גבוהה בגין המאמץ שנדרש על ידי הציידים-לקטים. יותר מכך, הצנוברים עשירים בשומן, שהיה תמיד חסר לציידים-לקטים.[14]
הקשר לבעלי חיים
מקור הכינוי באנגלית של מין העורבני Gymnorhinus cyanocephalus הוא pinyon jay, כלומר "עורבני הפיניון", הוא מאורן הפיניון, והצנוברים מהווים חלק חשוב מתזונתו. העוף הוא חוליה חשובה בהתחדשות עצי אורן הפיניון, כיוון שהוא מאחסן כמויות גדולות של הזרעים באדמה לשימוש עתידי, והזרעים העודפים שהוא לא משתמש בהם נמצאים במצב אידיאלי לגדול לעצים חדשים. גם עורבני מקסיקני (Aphelocoma wollweberi) חשוב להפצה של חלק ממיני אורן הפיניון, כמו, אם כי הוא ממלא תפקיד חשוב פחות, קיק אגוזים אמריקאי. מינים רבים אחרים של בעלי חיים אוכלים צנוברים מבלי להפיץ אותם.
קישורים חיצוניים
- אורן פיניון, באתר Tropicos (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "Chiminea Woods: Pinon, Apple, and Hickory—Oh My!". אורכב מ-המקור ב-2014-02-24.
- ^ Barth, R.C. (בינואר 1980). "Influence of Pinyon Pine Trees on Soil Chemical and Physical Properties". Soil Science Society of America Journal. 44 (1): 112–114. doi:10.2136/sssaj1980.03615995004400010023x.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Whitham, Thomas G.; Mopper, Susan (1985-05-31). "Chronic Herbivory: Impacts on Architecture and Sex Expression of Pinyon Pine". Science. 228 (4703): 1089–1091. doi:10.1126/science.228.4703.1089. PMID 17737904.
- ^ Mopper, Susan; Mitton, Jeffry B.; Whitham, Thomas G.; Cobb, Neil S.; Christensen, Kerry M. (ביוני 1991). "Genetic Differentiation and Heterozygosity in Pinyon Pine Associated with Resistance to Herbivory and Environmental Stress". Evolution. 45 (4): 989–999. doi:10.2307/2409704. JSTOR 2409704. PMID 28564059.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Subsection Cembroides
- ^ "Piñon Nuts: The Manna of the Mountains". Mother Earth News.
- ^ Simms, Steven R. (1985). "Pine Nut Use in Three Great Basin Cases: Data, Theory, and a Fragmentary Material Record". Journal of California and Great Basin Anthropology. 7 (2): 166–167. JSTOR 27825234.
- ^ Hildebrandt, William R.; Ruby, Allika (2006). "Prehistoric Pinyon Exploitation in the Southwestern Great Basin: A View from the Coso Range". Journal of California and Great Basin Anthropology. 26 (1): 11–32. JSTOR 27825820.
- ^ Jeffers, Richard M. "Piñon PIne Seed Production, Collection, and Storage" (PDF). United States Forest Service.
- ^ Rhode, David (1988). "Two Nineteenth-Century Reports of Great Basin Subsistence Practices". Journal of California and Great Basin Anthropology. 10 (2): 156–157. JSTOR 27825342.
- ^ Dutcher, B.H. (באוקטובר 1893). "Piñon Gathering among the Panamint Indians". American Anthropologist. 6 (4): 377–380. doi:10.1525/aa.1893.6.4.02a00040. JSTOR 658889.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Singleleaf Pinyon", USDA/NRCS
- ^ Indian Use of Pinyon-Juniper WoodlandsIndian Use of Pinyon-Juniper Woodlands
- ^ Piñon nuts, roasted (Navajo)Piñon nuts, roasted (Navajo)
26106839אורן פיניון