אורי בית־אור
| לידה | קדימה, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
אוֹרי בית־אור (17 באוגוסט 1934) הוא אמן, סופר וחוקר. היה מנהלה הראשון של 'מכללת ספיר בנגב', הציג את יצירותיו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל, ופִרסם שישה ספרי אומנות ומחקר.
חייו
ילדות ונעורים
אוֹרי בית־אור, הבן הראשון של היישוב קדימה, נולד בו׳ באלול תרצ״ד, 17 באוגוסט 1934, לפנינה וברוך ליכטהויז (לימים בית־אור), חברי גדוד העבודה, ממייסדי הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף, ומראשוני המתיישבים בעמק חפר. שנות ילדותו ונערותו עברו עליו בכפר סבא, שם היה פעיל בתנועת 'הנוער העובד' שבמסגרתה התגייס לנח״ל בשנת 1953. בצבא שירת בנח״ל המוצנח בפלוגה א׳ בגדוד 88 (לימים גדוד 50), השתתף בפעולות התגמול בשנות ה־50 ובקרב המיתלה במלחמת סיני (מבצע 'קדש').
פעילות ציבורית
בשנים 1953–1996 היה חבר בקיבוץ גבים. בשנותיו בקיבוץ היה פעיל במוסדות התנועה הארציים והאזוריים, יזם וביצע פרויקטים שונים וחדשניים בניסיון להתאים את הקיבוץ לזמנים המשתנים, ביניהם כאלה שהתממשו רק שנים מאוחר יותר, כהקמת שכונות קהילתיות.[1] בית־אור עסק בקיבוץ ומחוצה לו במגוון רחב של נושאים ובפעילות ציבורית מגוונת בקיבוץ, בתנועה הקיבוצית, בנגב ובמדינה, בתחומים רבים: תכנון ויישום, חינוך, תקשורת, תרבות, אומנות, השכלה ומחקר, חינוך, ספורט, תנועות נוער, נוער וצעירים ועוד.
פעילות חינוכית
במקביל ותוך שיתוף פעולה הגו צבי חזן, ראש המועצה האזורית שער הנגב, ואוֹרי בית־אור את הרעיון למכללה אזורית ופעלו למימושה. בית־אור וצוות ההקמה, קבעו את תכניה הלימודיים-הכשרתיים והאקדמיים, כְּשמה שהנחה אותם היה: ״כל המקדם השכלתו ברמה אחת לפחות, הוא סטודנט שווה ערך״. בית־אור היה למייסדה ומנהלה הראשון של מכללת ספיר בנגב שפתחה את שעריה באוקטובר 1976, ובה הקים גם כמה שנים מאוחר יותר את מגמת לימודי התקשורת. בית־אור לימד גם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכללה האקדמית לחינוך קיי בבאר שבע.
ניהול וייעוץ
לאחר עזיבת הקיבוץ עבד בית־אור במפעל הפיס כיועץ, פרויקטור, מרכז וחבר בגופי קביעת מדיניות, ניהול ותכנון. הוא כיהן בתפקידים ציבוריים כגון יו"ר המועצה לשימור אתרים בבאר שבע והדרום, וכחבר המועצה לארץ ישראל יפה. אוֹרי בית־אור הוא מראשי התאורטיקאים של האומנות הקיבוצית. הוא כתב מאמרים וחיבורים רבים בתחום היצירה הקיבוצית והכללית. בשנת 1995 ריכז צוות בין־תחומי בַּתק"ם לבדיקת הנושא: 'אומנות ואומנים בקיבוץ המשתנה'. היה זה ניסיון ראשוני לארגן את היוצר הקיבוצי על בסיס עסקי, בעקבות השינויים שהתחוללו בתנועה הקיבוצית.
אומנות
אוֹרי בית־אור מוכר כפעיל אומנות בקיבוץ, בנגב ובתנועה הקיבוצית. בשנותיו בקיבוץ הוא צייר בטכניקות שונות, תפאורה, איפור, עיצוב חגים, מסיבות ועלונים, ובתחומים רבים נוספים: תערוכות, סטודיו פתוח, שילוב אומנות בתחום הפרט והקהילה, חוגים לילדים ולמבוגרים, יזמוּת בתחום האומנות והאוצרות. לאחר עזיבת הקיבוץ יזם, הקים ועמד בראש עמותת "אומן בעירו", והוא מפעיליה האומנותיים בכפר סבא, שבה הוא מתגורר משנת 2007. במהלך השנים יצר במגוון רחב של גישות וסגנונות, והשתתף בתערוכות קבוצתיות: תערוכת אומני הקיבוץ בשווייץ, בלגיה, פנמה ועוד (1960); תערוכת אמני ישראל בגני התערוכה, אמני הנגב בתערוכת האביב (1979); ועוד. הוא הציג תערוכות יחיד בגלריות רבות ברחבי הארץ: גלריה הקיבוץ, צוותא תל אביב, גלריה מגדל תל אביב, בית יד לבנים תל אביב, היכל התרבות כפר־סבא, במרכז לתרבות בעומר, הגלריה במכללת קיי בבאר־שבע, גלריית על האגם ברעננה, גלריית המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, תיאטרון ירושלים, גלריית אומן־מורה בבית המורה בתל אביב, גלריית Artמבט, כפר סבא (2019) ועוד. אוֹרי בית־אור הוגדר על ידי אוֹצרים ומבקרי אומנות כאומן־חוקר רב־תחומי, המגיב לסביבתו ולאירועים פוליטיים וחברתיים, ונאמן לרעיונות הייחודיים שלו. נוסף על הצבע והמכחול הקלאסיים הוא משלב בעבודותיו גם חומרים ממוחזרים, צילומים, טקסטים, בדים, וחומרי הדבקה, ומביאם לכלל יצירות שאינן נופלות תחת כל הגדרה מקובלת בתחום האמנות הפלסטית, או המילולית.[2]
כתיבה
בית־אור פרסם מאמרים רבים וחומר הדרכה בעיתונות הקיבוצית, כ־80 מסיפוריו פורסמו במדור ״סיפורי קיבוצים״ באתר הקיבוצים; הוא מפיץ כתב עת אינטרנטי ״קֶלֶד״, שבו הוא נותן ביטוי לתמונת מצב אקטואלית באמרות וחידודים; שירים וסיפורים מאוירים שלו פורסמו בכתב העת "בִּגְלַל" (רבעון ישראלי לספרות עם דגש מיוחד על שירה); והוציא לאור כמה ספרים (פירוט להלן).
אוֹרי בית־אור הוא חבר מן המניין באגודת הסופרים העבריים, ובאיגוד האומנים הפלסטיים.
אוֹרי בית־אור נשוי לחניק, יועצת גנטית, אב לזֹהר, זיו, יהלי ואוֹרוֹן, וסב ל־10 נכדים ונכדות.
השכלה
בשנים 1950–1953 למד במכללה לחינוך על־שם אליעזר שיין בגבעת־השלושה במגמות סוציאל־פדגוגית, ספרותית וחינוך גופני; בשנים 1958–1959 למד אומנות במכון אבני; בשנים 1966–1968 למד פילוסופיה, לימודי עבודה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב; בשנים 1979–1981 למד לתואר דוקטור בלימודי קהילה ותקשורת באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה (PSU), בארצות הברית. נושא עבודת הדוקטור היה תקשורת לא פורמלית בקהילה קטנה ("רכילות בקיבוץ"), והוא בעל תואר דוקטור לתכנון ולפיתוח קהילתי ותקשורת.[3]
פרסומים
- ״פרחי גזית״, פרחיו של צבי גינזבורג־גזית, בהוצאת מפעלי תרבות וחינוך, תל אביב, 1967
- ״אצבעות ירוקות בערפיח: הקיבוץ בתהליכי העיור: קובץ מאמרים ודברים״, אלי אברהמי (עורך), הוצאת יד טבנקין, 1995
- ״רכילות וקרוביה: עיון סוציו־לשוני", מכללת הנגב ע"ש פנחס ספיר, 1993
- ״רכילות, עלון וקהילה״, מכללת הנגב ע"ש פנחס ספיר, החטיבה האקדמאית, 1994
- ״רכילות, עלון וקהילה״, שורשים, קבצים לחקר הקיבוץ ותנועת העבודה, כרך ט׳ (1995), 174-152, יד וטבנקין
- ״מדעי החיים המשוגעים״, עיצוב והוצאה לאור: רותי בית־אור, איורים: דני קרמן, תשנ"ד, 1994
- סיפורים קצרים וסיפורי מקום, אתר הקיבוצים: http://old-www.kibbutz.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl
- ״כותבים קיבוץ: סיפורים מראשית ועד מאה״, סיפור בספר צרעה, הוצאת אלון ספר, יד יערי ויד טבנקין, 2010
- ״קיבוץ בע״מ״, קובץ סיפורים, הוצאה פרטית, יוני 2016
- ״סיפורים ספורים, נ.ב. שירים", הוצאת סטימצקי, 2019
- "סיפורי בדים", הוצאה עצמית, אוקטובר 2020
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ״קרוב רחוק״, מראיין: עזרא דלומי, עיתון ״קיבוץ״, 6.4.1994 (הקמת שכונות קהילתיות בקיבוצים).
- ^ סיקור התערוכה ״בתי שיר״, שרה כהן־בונן, ״כאן! מציאות ישראלית באמנות״, בעריכת חנה ברק־אנגל, גיליון יולי 2017; ״אומנות ישראלית 2018״, קטלוג אמני ישראל, עמ׳ 69-68, הוצאת סטימצקי.
- ^ שלומית טנא, ״כולם מרכלים על כולם״, ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 22.1.1988; עודד לפיד, ״הצנזור הבלתי נלאה״, עיתון ״קיבוץ״ 2.3.1988; עודד בר־מאיר, ״מי ביקש מהם להתערב״, ״דבר״, 7.11.1993.
31499477אורי בית־אור