אולפן הקלטות
אולפן הקלטות הוא מבנה להקלטות קול. חלל המבנה מעוצב במיוחד על ידי מהנדס אקוסטיקה, על מנת להשיג את התכונות האקוסטיות הנדרשות (הפצת קול, רמה נמוכה של החזרים, זמן תהודה מתאים לחלל החדר וכו'). סוגים שונים של אולפנים מקליטים להקות, אמנים, דיבוב ומוזיקה לתוכניות טלוויזיה, סרטים, סרטי אנימציה, פרסומות ואפילו תזמורת מלאה.
אולפן הקלטות תקני מורכב מחדר הנקרא "חדר ההקלטה", שבו מבוצע הקטע המוזיקלי, ומ"חדר השליטה (חדר הקונטרול)", שבו נמצא ציוד ההקלטה, הניתוב ותפעול הסאונד. לפעמים יהיו חדרים קטנים הנקראים "תאים מבודדים", להקלטת כלים בעלי עוצמות גבוהות כגון תופים וגיטרה חשמלית, על מנת למנוע זליגת קול למיקרופונים אחרים הנמצאים בחלל חדר ההקלטה. את אולפן ההקלטות מפעיל טכנאי סאונד אשר עובד בתיאום עם מפיק מוזיקלי, מוזיקאים, נגנים, זמרים ואמנים.
מרכיבים וציוד
אולפני הקלטות מורכבים לרוב משלושה חדרים:
- חדר ההקלטה עצמו, שבו מבוצעת היצירה המוזיקלית
- חדר השליטה (קונטרול), שבו היצירה המוזיקלית מוקלטת ומתופעלת
- בעבר היה גם חדר "המכונות" שבו נמצא הציוד הרועש אשר עשוי להפריע למהלך העבודה בשל הרעש שהוא יוצר. אולם כיום, כאשר מקליטים באמצעות מחשב, אין צורך בחדר זה.
אולפני הקלטות מעוצבים בקפידה לפי עקרונות אקוסטיים על מנת ליצור סדרה של חללים עם רמת האקוסטיקה הנדרשת להקלטה מדויקת ואיכותית. עקרונות אלו יכללו טיפול אקוסטי בחדר (על ידי שימוש בחומרים סופגי ומבודדי רעשים על פני קירות החדר וגם על ידי התחשבות במידות הפיזיות של החדר על מנת שהחדר יגיב לסאונד בצורה הנדרשת) וטיפול בבידוד אקוסטי (על מנת ליצור בידוד קולי בין החדרים). אולפן הקלטות עשוי לכלול חדרים נוספים, כגון תא שירה - חדר קטן המיועד להקלטות קול ועשוי לכלול עוד חדרי שליטה נוספים.
הציוד הנמצא באולפן הקלטות כולל לרוב:
- קונסולת הקלטה
- מכשיר הקלטה רב-ערוצי לרוב מחשב
- מיקרופונים
- מוניטורים שהם בעצם רמקולים עם צליל מדויק ו"שטוח" (Flat) כלומר היענות מדויקת לכל טווח השמיעה.
ציוד נוסף העשוי להימצא באולפן יכלול:
- ממשק עבודה דיגיטלי
- ממשק עבודה מוזיקלי
- אפקטים חיצוניים, כגון, קומפרסור, ריוורב ו/או אקולייזרים
ממשק עבודה דיגיטלי
המחשב תפס תפקיד מרכזי בתהליך ההקלטה בשל יכולתו להחליף את קונסולת ההקלטה, מכשיר ההקלטה, סינתיסייזרים, סאמפלרים ומכשירי אפקטים. מחשב המיועד לעבודה מסוג זה נקרא "ממשק עבודה דיגיטלי". תכנות עבודה פופולריות כוללות את התכנות Digidesign FL Studio, Pro Tools אשר מהוות את הסטנדרט ברוב אולפני ההקלטות. תכנות נוספות ידועות כוללות את התכנות Cubase, Nunendo מבית Steinberg, כמו כן תכנת MOTU Digital Performer המהווה את הסטנדרט לעבודות MIDI, וכמו כן התכנות Ableton Live, Cakewalk SONAR, ACID PrO ,Apple Logic Pro. Cool Edit Pro, תכנת Audition מבית adobe, תכנת Audacity ותכנת Ardour הפועלת על מערכת לינוקס.
תכנות העבודה הנוכחיות תלויות יותר בחומרת ההקלטה מאשר במחשב שבו הן מותקנות, לכן חומרה ברמה גבוהה מהווה עדיפות גבוהה. בעוד שמחשבי מקינטוש של חברת אפל נמצאים יותר בשימוש[1], ישנו מבחר נרחב של תכנות עבודה לחלונות של מיקרוסופט ולינוקס. אפשר לראות כמות זהה של אולפנים מסחריים וביתיים העובדים עם תכנות עריכה המיועדות ל-PC ויצרני תוכנה טוענים שכיום שאלת PC מול אפל איננה שייכת עוד[2]. עריכה הנעשית ללא קונסולת הקלטה אלא רק על ידי עכבר ומקלדת מחשב - נקראת "עריכה בתוך הקופסה".
עם הקדמה הטכנולוגית ומגמת הדיגיטליזציה נוצרו פיתוחים חדשים בתחום האודיו: מערכות הקלטה קטנות, יעילות וזולות בהרבה בהשוואה למערכות האנלוגיות הגדולות והמסורבלות שהיו מקובלות בעבר. מערכות חדישות אלו החלו להשתלב כסטנדרטים חדשים באולפני ההקלטות, ומאז אין צורך בחדר מכונות שלם על מנת להקליט אודיו באיכות טובה, והרבה מהמכשור שקיים באולפן האנלוגי הוחלף על ידי מערכות מבוססות מחשב: טייפ הסלילים המגנטי ששימש כאמצעי לאחסון ההקלטה הוחלף בדיסק קשיח, מערבל הצליל הענק הוחלף בגרסאות דיגיטליות קטנות או אפילו בגרסאות תוכנה, שכמובן לא תופסות באולפן מקום פיזי כלל.
האולפן הדיגיטלי הביא עמו גם אפשרויות רבות אשר לא קיימות כלל באולפן האנלוגי. תכנות סיקוונסר מעניקות אפשרויות עריכה מאד מדויקת וירידה עד לפרטים הקטנים ביותר של האודיו המוקלט.
התא המבודד
תא מבודד הוא חדר קטן המבודד מבחינה אקוסטית על מנת למנוע מרעשים חיצוניים מלהיכנס אליו ומהסאונד בתוך החדר מלצאת החוצה וכמו בכל החדרים בתעשיית הסאונד, הוא מעוצב כך שיהיה בו פחות דיפוזיה של קול על מנת לייצר סאונד חדר טוב. מתופף, זמר או מגבר גיטרה יחד עם מיקרופונים מבודדים בצורה אקוסטית בחדר. באולפן הקלטות מקצועי יש חדר שליטה (חדר קונטרול), חדר גדול לביצוע היצירה המוזיקלית, וחדר או מספר חדרים קטנים המבודדים אקוסטית. כל החדרים מבודדי קול על ידי קיר כפול עם רווח מת בתוכו.
ישנם סוגים שונים של חללים אקוסטים הכוללים חדרים ניידים אקוסטיים, חלל אקוסטי קומפקטי או גדול למגבר גיטרה חשמלית.
באולפנים גדולים ישנה אפשרות לשינוי קונפיגורצית האקוסטיקה בהתאם לדרישות הסאונד על ידי שינוי המשטחים האקוסטיים הנמצאים בשימוש בחדר.
סוגי אולפנים
אולפנים ייעודיים
אולפן קטן ואישי נקרא לפעמים "אולפן ייעודי". אולפנים אלו בנויים למטרות מוגדרות או למטרות שאינן מסחריות. אולפנים מהסוג הזה החלו להיווצר באמצע שנות השמונים יחד עם אמצעי הקלטה, סינתיסייזרים ומיקרופונים בעלויות נוחות. תופעה זו פרחה עם ירידה במחירי ציוד ה-MIDI יחד עם אמצעי הקלטה לדיסק קשיח לא יקרים.
הקלטת מערכת תופים באולפנים דורשת ידע רב, בגלל שהם בדרך כלל כלי הנגינה הרועשים ביותר ומהסיבה הזו למיקום המיקרופונים יש חשיבות גדולה מאד. מערכת תופים רגילה מצריכה בידוד אקוסטי בניגוד למערכת תופים אלקטרונית או לתוכנה המדמה מערכת תופים. בעבר השגת סאונד גיטרה חשמלי אותנטי כולל אפקט דיסטורשן הצריך תא מבודד או בידוד כללי. כיום ניתן לקבל תוצאה טובה על ידי שימוש במדמה מגברים, פרוססורים או תוכנת מדמה מגברים, לפעמים, מוזיקאים מחליפים את כלי הנגינה הלא נוחים, כגון תופים, במקלדת יחד עם תוכנה מתאימה בשל הנוחות המעניקה סוג של סאונד לכלי המסוים.
אולפני רדיו
אולפני רדיו דומים לאולפני הקלטות, במיוחד במקרים של אולפני הפקות שבדרך כלל לא נמצאים בשימוש בזמן שידור. לאולפנים מהסוג הזה יהיה ציוד דומה לזה שבאולפני הקלטות רגילים, במיוחד אם מדובר בתחנת רדיו גדולה או במבנה משולב המארח תחנת שידור. השוני הוא בדרך כלל במערכת ערבול - Mixer קטן הרבה יותר.
אולפני שידור משתמשים גם בהרבה מהעקרונות כמו בידוד אקוסטי המותאם לשידור חי. ציוד נפוץ באולפנים אלו יהיה קו טלפון לשידור שיחות טלפון, POTS codec לשידורים מהשטח, התרעת אוויר מת לגילוי שקט לא צפוי, מעכב שידור על מנת למנוע דברים לא רצויים משיעול ועד דברים לא נאותים. בתחנות בעלות רישיון בארצות הברית חייב להיות מפענח מערכת התראת חירום (בדרך כלל בסטודיו), ובמקרה של תחנות גדולות במיוחד, מפענח שיכול להפריע לשידור בכל הערוצים על מנת לשדר מסר חירום.
המחשבים הקיימים בתחנות נמצאים בשימוש על מנת לשדר תשדירי פרסומת, אפקטים, שיחות טלפון, דיווחי תנועה ומזג אוויר וכדומה וגם שידור אוטומטי מוגדר מראש, המשדר כשאין אף אחד בנמצא. לתוכניות אירוח ברדיו, המפיק או העוזר שבחדר השליטה מתפעלים את השידור. עבודתם היא סינון שיחות, הכנסת שמות המתקשרים והנושא לתור כדי שמנחה התוכנית יוכל לתת הקדמה נכונה לפני כל שיחה. זוכים בתחרות רדיו גם עוברים עריכה בזמן אמת ומועלים לשידור בתוך דקה או שתיים אחרי שהוקלט שקיבלו את הפרס.
בנוסף, קונסולות דיגיטליות נמצאות בשימוש בכל מה שקשור לתקשורת רשת ומאפשרות לשלוט על התוכנית מכל מקום על ידי אפיון הרשת בתחנה. ציוד נוסף הקיים הוא מחברים וחיבורים שונים המחברים את צלחת הקליטה והשידור אל מערכת הסאונד ואל האינטרנט.
בעידן האינטרנט כמעט כל אדם יכול להקים תחנת רדיו פרטית ולשדר כל מה שעולה על דעתו. ניתן לעשות זאת על ידי שימוש בתכנת Winamp והתקנת תוסף Shoutcast. ההקמה אינה מסובכת והשידור יכול להיקלט אצל כל מי שברשותו נגן מדיה מתאים.
היסטוריה
1890 עד שנות השלושים
בעידן ההקלטות האקוסטיות (לפני הופעתם של המיקרופונים, הקלטה אלקטרונית והגברה), אולפני ההקלטות הראשונים היו בצורה בסיסית מאד, וכללו בידוד של האומנים מהרעש החיצוני. בתקופה זו היה ניתן למצוא אולפנים בכל סוג חלל אפשרי, כגון חדרי שירותים ומקלחת תוך כדי שימוש באמצעי הקלטה ניידים[דרוש מקור].
בתקופה זו, הקלטות מאסטר נעשו ישירות לדיסק שהיווה את המטריצה לתקליטים. האמנים קובצו יחד ליד שופר אקוסטי גדול (צורה מוגדלת של השופר הידוע של הפונוגרף). האנרגיה האקוסטית מהשירה ו/או כלי הנגינה הועברו דרך הדיאפרגמה של השופר למחרטה מכנית שהייתה בחדר הסמוך, אשר תרגמה את הסיגנל לחריץ מאופנן על גבי משטח הצילינדר או הדיסק.
בהמשך להמצאת והצגת המיקרופון, המגבר החשמלי, שולחן המיקס והרמקולים, תעשיית ההקלטות עברה בהדרגה להקלטות אלקטרוניות, ועד שנת 1925 טכנולוגיה זו החליפה את שיטת ההקלטה האקוסטית המכנית לחברות גדולות כגון, RCA Victor ו - Columbia. ועד שנת 1933, הקלטות אקוסטיות לא היו בשימוש בכלל.
שנות הארבעים עד שנות השבעים
הקלטות אלקטרוניות היו נפוצות בתחילת שנות השלושים, ומחרטות להקלטות מאסטר קיבלו חיזוק חשמלי, אבל הקלטות מאסטר עדיין הוצרכו להיות ישירות לדיסק. יחד עם הטרנד המוזיקלי המוביל, האולפנים באותה תקופה עוצבו למטרת הקלטות חיות של יצירות סימפוניות ואנסמבלים גדולים אחרים. הטכנאים מצאו במהרה שחללים גדולים בעלי תהודה גדולה כמו אולמות קונצרטים יצרו איכות אקוסטית אשר הגדילה באופן משמעותי את הסאונד של ההקלטה, ובזמנים האלה, אולמות אקוסטיים "חיים" אלו היו המועדפים על פני חדרים אקוסטים "מתים" ותאים מבודדים שהיו נפוצים אחרי שנות השישים.
בגלל המגבלות בטכנולוגית ההקלטה, האולפנים של אמצע המאה העשרים היו מעוצבים סביב הקונספט של איחוד המוזיקאים והזמרים מאשר להפריד ביניהם, וסביב הקונספט של הצבת האומנים והמיקרופונים בצורה אסטרטגית על מנת ללכוד את התגובה האקוסטית וההרמונית ההדדית שנוצרה בזמן ביצוע היצירה. באולמות סאונד מודרניים, המיועדים לסרטים, עדיין משתמשים לפעמים בשיטה זו למטרת יצירת פסקול לסרטים כיום.
בגלל האקוסטיקה המושלמת שלהם, רבים מהאולפנים היו כנסיות לשעבר. דוגמאות לאולפנים כאלו כוללות את AIR studios של ג'ורג' מרטין בלונדון, אולפני קולומביה בניו יורק (לשעבר כנסייה ארמנית עם תקרה בגובה של 3 מטרים), ואולפני Decca Records בניו יורק (שאומנים כגון לואי ז'ורדן, ביל היילי ובאדי הולי הוקלטו בה) שהיו פעם כנסייה גדולה שהכילה תקרה גבוהה ומקומרת במרכז האולם.
באולפני הקלטות של אמצע המאה העשרים היה חוסר בתאים מבודדים ולפעמים אפילו ברמקולים, ורק בשנות השישים, עם הצגת האזניות, האומנים יכלו לנטר את ביצועיהם על ידי האזניות ולשמוע פלייבקים תוך כדי ההקלטה.
היה קשה לבודד את כל האומנים - הסיבה המרכזית ששיטה זו לא הייתה בשימוש הייתה פשוט בגלל שההקלטות נעשו בצורה "חיה" עם ההרכב וכל חברי ההרכב היו צריכים לראות אחד את השני ואת מנצח ההרכב בזמן ביצוע היצירה. טכנאי ההקלטה באותה תקופה למדו לנצל את האפקט האקוסטי ההדדי שנוצר כתוצאה מזליגה בין המיקרופונים השונים וכלי הנגינה, וטכנאים אלו נהיו מומחים בלכידת התכונות האקוסטיות של אולפנם ושל ביצוע האומנים.
השימוש בסוגים שונים של מיקרופונים ומיקומם באולפן היה חלק קריטי מתהליך ההקלטה, והטכנאים השתמשו בסוגים מיוחדים לתכונות הסאונד הספציפיים שלהם. המיקרופונים בעלי הטון החלק שפותחו על ידי חברת RCA בשנות השלושים היו קריטיים לסגנון הזמזום של בינג קרוסבי, והקונדנסר המפורסם של Neumann היה אחד מהנפוצים ביותר משנות ה-50. דגם זה נחשב על ידי מומחים כאחד מהמיקרופונים הטובים ביותר שיוצרו אי פעם.
לימוד הצבת מיקרופונים נכונה היוותה חלק נרחב באימון הטכנאים הצעירים ורבים נהיו מומחים באומנות זו. בשנות ה-60 היה ניתן לראות בתחום הקלאסי שהטכנאים הקליטו הקלטות איכותיות ביותר על ידי שימוש במיקרופון אחד או שניים בלבד אשר היו תלויים מעל התזמורת.
בשנות ה-60 הטכנאים התחילו לעשות ניסויים בהצבת המיקרופונים יותר קרוב לכלים מאשר היה בעבר. הטון "המלוכלך" המובהק של כלי הנשיפה בשיר Good Morning Good Morning ו - Lady Maddona של להקת החיפושיות הושגו על ידי כך שהסקסופוניסט הציב את כלי הנגינה שלו בצורה כזו שהמיקרופון היה בתוך פתח השופר של הסקסופון בצורה וירטואלית.
התכונות האקוסטיות של האולפנים הגדולים העניקו צורה מיוחדת לרבים מההקלטות הפופולריות של שנות החמישים והשישים, וחברות ההקלטה שמרו על המבנים בקנאות. לפי היסטוריון הסאונד דיוויד סימונס, אחרי שחברת קולומביה לקחה את 30th Street Studio בשנות הארבעים המאוחרות, המנהל של חברת A&R מיטש מילר נתן הוראה שלא לגעת בוילונות ושאר האביזרים שהושארו על ידי הדיירים הקודמים ולמנקים ניתנו הוראות ברורות שלא לטאטא את רצפת העץ החשופה מחשש לשינוי האקוסטיקה של החלל.
היו עוד מרכיבים באולפנים בתקופה זו שתרמו לייחודיותם. בנוסף לסאונד שהיה בחדרים ההקלטה הגדולים, רבים מהאולפנים הקימו "חדרי הד" מיוחדים אשר נבנו בדרך כלל מתחת לסטודיו הראשי.
חדרים אלו היו בדרך כלל חללים ארוכים ונמוכים שנבנו מחומרים מחזירי קול כמו בטון, והיו בהם רמקול בצד אחד ומיקרופון או מספר מיקרופונים בצד שני. בזמן ההקלטה, סיגנל מאחד או יותר המיקרופונים בסטודיו נותבו לרמקול שבחדר ההד, הסאונד מהרמקול הדהד בחדר ונקלט על ידי המיקרופון שבצד השני. הסיגנל המהדהד המוגבר, שבדרך כלל נעשה בו שימוש לרכך את הסאונד של השירה, היה יכול להתמזג עם הסיגנל הראשי מהמיקרופון בסטודיו ועורבל ליצירה תוך כדי יצירת ההקלטה.
ציוד מיוחד היה עוד מרכיב מרכזי באולפני ההקלטות ה"קלאסיים". האולפנים הגדולים היו בבעלות חברות גדולות כגון RCA,קולומביה ו - EMI וגם תופעלו על ידיהם, וגם היה לכל אחד מהם מחלקות פיתוח ומחקר אלקטרוני שפיתחו ציוד בהזמנה אישית וקונסולות הקלטה לאולפנים שלהם.
באופן דומה, האולפנים העצמאיים והיותר קטנים היו בדרך כלל בבעלות טכנאי אלקטרוניקה מקצועיים אשר עיצבו ובנו את הציוד ואת שולחן ההקלטה לעצמם. דוגמה טובה לכך היא אולפני Gold Star בלוס אנג'לס, האתר של הרוב הגדול של הקלטות פופ אמריקאיות מפורסמות של שנות ה-60. אחד השותפים של האולפן דיוויד ס. גולד בנה את שולחן המיקס הראשי של האולפן ואביזרים נוספים וגם עיצב את חדרי ההד של האולפן הבנויים בצורת טרפז.
במהלך שנות ה-50 וה-60 הסאונד של הקלטות הפופ אופיין יותר על ידי הצגת מעבדי קול כגון, אקולייזרים וקומפרסורים, שיוצרו על ידי חברות אלקטרוניקה מיוחדות. אחד מהמעבדים המפורסמים ביותר היה האקולייזר של חברת Pultec שהיה בשימוש על ידי כמעט כל האולפנים המסחריים בתקופה זו.
עם הצגת ההקלטה הרב-ערוצית, נפתחה האפשרות להקליט זמרים ונגנים בצורה נפרדת ובערוצים שונים. למרות זאת, צורה עבודה זו נהייתה פופולרית רק בשנות ה-70 בקרב החברות הגדולות כאשר לאורך שנות ה-60 הרבה מקלאסיקות הפופ עדיין הוקלטו בצורה "חיה" בטייק אחד.
לאחר שנות ה-60 הדגש עבר לבידוד וחסינות קול, עם טיפול בסאונד על ידי הוספת אפקט הדהוד ואקו שנוספו באופן נפרד בזמן העבודה על המיקס ולא תוך כדי הקלטה. אחת מהתוצאות של הטרנד הזה, שהיה בחפיפה עם עליית מחירי הנדל"ן באותה תקופה, היה שהרבה מהאולפנים הגדולים נהרסו או הוסבו למטרות אחרות.
באמצע המאה העשרים, ההקלטות היו אנלוגיות שנעשו על טייפ מגנטי רבע אינץ' או חצי אינץ' עם הקלטה רב-ערוצית שהגיעה עד 8 ערוצים באמצע שנות ה-50, 16 ערוצים בשנת 1968 ו-32 ערוצים בשנות ה-70. אמצעי ההקלטה הנפוץ ביותר בהקלטות אלו הוא הטייפ 2 אינץ' שביכולתו להכיל עד 24 ערוצים נפרדים. באופן כללי, לאחר שהמיקס מוכן על מכונת הטייפ בעלת 24 הערוצים, המיקס מושמע ומועבר למכונה אחרת אשר מקליטה את המיקס הכללי (הנקרא "הדפסה") ומורכבת מטייפ סטריאו חצי אינץ' הנקרא "מאסטר".
כיום
לפני ההקלטה הדיגיטלית, כמות הערוצים הכללית שהיה ניתן להקליט הייתה 24 ערוצים המבוססים על מכונת הטייפ בעלת 24 הערוצים שהייתה בשימוש ובאולפנים בניו יורק אף הגדילו לחבר בתיאום (סנכּרון) 2 מכונות הקלטה בנות 24 ערוצים וכך ליצור 46 ערוצים (2 ערוצים מתבזבזים על אות הסנכרון). רבים מהאולפנים כיום משתמשים בציוד הקלטה דיגיטלית המגבילה את כמות הערוצים רק על בסיס קונסולת ההקלטה או על בסיס החומרה של המחשב.
מכונות טייפ אנלוגיות עדיין מבוקשות בקרב "משוגעים לדבר" מאחר שהסאונד הדיגיטלי נשמע להם יותר מדי נוקשה, ונדירות והגיל של הטייפים האנלוגיים מגדילות את ערכן, כמו העובדה שהרבה טכנאי סאונד עדיין מתעקשים להקליט על טייפ אנלוגי בלבד. הנוקשות הזו מתוארת על ידם בכך שההקלטה הדיגיטלית דוגמת את גל הקול מספר רב של פעמים בשנייה ויוצרת אשליה של גל קול סולידי בעוד שבהקלטה אנלוגית גל הקול נשמר במלואו.
למרות זאת, אחרים טוענים שהחוסר ברעש שבתדרים גבוהים והנאמנות הגבוהה של המדיום הדיגיטלי יוצרים לכידה איכותית יותר של התדרים הגבוהים, שגורמת לקשיחות בניגוד להקלטות אנלוגיות. עדיין, אחרים מפנים את תשומת הלב לבעיות שהיו בתחילת ההקלטות הדיגיטליות, שנגרמו על ידי חוסר ניסיון של הטכנאים במדיום החדש, כסיבה לביקורת על המערכת הדיגיטלית. לבסוף, אפקט נוסף אפשרי רלוונטי נובע מכך שבגלל שהקומפקט דיסק משתמש בקצב דגימה של 44.1 קילוהרץ, שום תדר מעל לתדר נייקוויסט המתאים (22050 הרץ) לא מתקבל בהקלטה. בשל כך, נעשה שימוש במעבירי תדרים נמוכים בעלי עקומה חדה ביותר על תדרים מעל 20 קילוהרץ (הגבול התאורטי של שמיעת אנוש) שעשויים להציג עיוות קל (דיסטורשיין) לתוך תחום התדרים שבאות המוקלט. זוהי אחת מהסיבות לדחיפה לציוד בעל רמה גבוהה יחד עם איכות דגימה גבוהה, כגון 48 קילוהרץ (שנעשה בו שימוש בהפקות וידאו), 88.2 קילוהרץ, 96 קילוהרץ ואפילו 192 קילוהרץ.
בעקבות התפתחות הטכנולוגיה וכניסת המחשבים נפתחה אפשרות להקמת סטודיו ביתי בעלויות זולות ובנוחות מרבית. עם זאת הסטודיו הביתי מוגבל כאשר מדובר בהקלטת להקה גדולה ולכן מיועד בדרך כלל להקלטות "קטנות" שלא כוללות מערכת תופים או אמצעים רועשים אחרים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- רוני שני, מדריך: איך להקים תחנת רדיו ביתית, באתר ynet, 21 במאי 2004
הערות שוליים
אולפן הקלטות23276496