הקלטה דיגיטלית

ייצוג של גל קול באפור, ושל קידודו לפורמט דיגיטלי באדום.

הקלטה דיגיטלית היא קידוד ושמירה של אודיו (נגינה, קולות וצלילים) בפורמט דיגיטלי.

ההקלטה הדיגיטלית הופיעה מכיוון שהיא הרחיבה והגמישה את יכולת השימוש בשמע. היא מאפשרת הקלטת שמע ונגינה, יכולת עיבוד קולות, מניפולציה (למשל סינון רעשים), הפצה נוחה וידידותית, שימוש נוח וקל, אחסון נפח מידע רב ללא סרבול וקושי, שימוש בשיחות טלפון (פורמטים שימושיים בסלולר) ועוד. מאז הופעת השימוש בשמע ספרתי, מוזערו המכשירים להקלטה ונגינה של שמע, מכיוון שלצורך עיבוד המידע ואיחסונו אפשר לעשות שימוש בשבבים זעירים.

ישנן שיטות רבות לקידוד של שמע. בין הפרמטרים החשובים שיש להתייחס להם בדגימת צליל לדיגיטלי הם תדירות הצליל ורזולוציית הדגימה.

תדירות הדגימה (Sampling rate, נמדד לרוב ב-KHz) מציין את מספר הפעמים בשנייה שהצליל נדגם. ככל שהתדירות תהיה גבוהה יותר כך הצליל יהיה קרוב יותר למקור.

רזולוציית הדגימה (נמדד לרוב ב-Kbps) מציין את כמות המידע לשנייה. ככל שכמות המידע תהיה גדולה יותר, כך איכותו של הצליל תהיה גבוהה יותר.

בהקלטה דיגיטלית ישנו מתח בין הרצון להקליט באיכות הגבוהה ביותר, לבין גודלו של הקובץ שיווצר. באופן טבעי ככל שרוצים להיות נאמנים יותר למקור, כך נפחו של הקובץ אמור לעלות.

מכיוון שהאוזן האנושית יכולה לשמוע בטווח תדרים מסוים (בין 20Hz ל-20kHz) ובעוצמה מסוימת (בין 10 ל-150 דציבלים), פותחו שיטות שמסירות מידע שאיננו רלוונטי לאוזן האנושית, בצד שיטות נוספות שמסירות כפילויות וצלילים לא רלוונטיים, ואלו הם הפורמטים של דחיסה מאבדת מידע.

בין הפורמטים של דחיסה משמרת מידע ניתן לציין את WAV של מיקרוסופט, FLAC, APE,

ובין הפורמטים של דחיסה מאבדת מידע ניתן לציין את MP3, M4A, AAC, Ogg, AMR, WMA Lossy