דיסטורשן (מוזיקה)

דיסטורשן (Distortion - באנגלית: עיוות) הוא אפקט נפוץ במוזיקה המודרנית המשמש לרוב גיטריסטים המנגנים על גיטרה חשמלית.

שימוש בגיטרות חשמליות עם דיסטורשן הופיע בתחילת שנות ה־50 של המאה ה־20, בעיקר בקרב נגני רוק אנד רול אמריקניים. בהקלטה של אייק טרנר מ־1951 מופיע אפקט דיסטורשן שנבע ממגבר שנפגע בהובלה. דוגמה אחרת הייתה בשיר Maybelline של צ'אק ברי מ־1955. במקרה זה נבע העיוות בצליל מעומס יתר על השפופרות במגבר המנורות של הגיטרה. ב־1958 התפרסם קטע אינסטרומנטלי בשם Rumble של לינק ריי, שבו את אפקט הדיסטורשן ליווה לראשונה אקורד כוח. ב־1962 פנתה להקת The Ventures למוזיקאי חובב אלקטרוניקה בשם אורוויל רודס, בבקשה שיסייע בשחזור צליל הפאז בשיר קאנטרי של מרטי רובינס שהוקלט שנה לפני כן. רודס יצר עבורם קופסה ייעודית שנקראה פאז־בוקס ותקליטם שיצא באותה שנה כלל שימוש בקופסה.

דיסטורשן זכה להכרה נרחבת מאד ב־1964 כשהשיר "You Really Got Me" של להקת הקינקס הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. הם עשו שימוש בדיסטורשן שנבע מקיצוץ חלק במגבר, שיצר עומס יתר מכוון. ג'ימי הנדריקס היה אחד מהמוזיקאים הראשונים שעשו שימוש נרחב באפקט זה, החל מאמצע שנות ה־60 של המאה ה־20. השיר ‎(I Can't Get No) Satisfaction של הרולינג סטונז מ־1965 היה הלהיט הראשון שעשה שימוש בפאז־בוקס וגרם לביקוש ער למוצר, שעלה על ההיצע באותה שנה. מאז הפך הדיסטורשן לנפוץ במוזיקת הרוק, הבלוז ובסגנונות מוזיקה אחרים, אך התבלט במיוחד בסגנון ההבי מטאל.

כיום אפקט הדיסטורשן מובנה במגברי גיטרות רבים או קיים כפדאל אפקטים לגיטרות.

גם נגני גיטרה בס עושים שימוש בדיסטורשן. את השימוש בדיסטורשן לגיטרה בס ביססו קליף ברטון ממטאליקה ולמי קלימיסטר ממוטורהד, אף שהוא הופיע בהקלטה של מרטי רובינס מ־1961, וב־Think for Yourself של הביטלס מהאלבום Rubber Soul ב־1965.