אה"מ טרור (1813)
 | |
| אה"מ "טרור" לכודה בקרח. תחריט על פי איור של קפטן ג'ורג' בק, המשלחת לאוקיינוס הקרח הצפוני, 1836-1837 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | ספינת הרעשה מדגם "ויסובייס" (Vesuvius) |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | מספנת דייווי, טופסם, דבון |
| הושקה | 1813 |
| אחריתה | ננטשה במצר ויקטוריה, קנדה, 22 באפריל 1848 |
| מידות | |
| תפוסה | 325 טון (bm) |
| אורך | 102 רגל (31 מטרים) |
| רוחב | 27 רגל (8.2 מטרים) |
| שוקע | 22 רגל ו-6 אינץ' (6.86 מטרים) |
| נתונים טכניים | |
| גודל הצוות | 67 איש |
| מספר תרנים | 3 |
| הנעה | מפרשים (מעטה רוחבי); מנוע קיטור בהספק 30 כוחות סוס הותקן לקראת הפלגת המשלחת של 1845.[1] |
| אמצעי לחימה | |
| חימוש | מרגמה בקוטר 13 אינץ' (330 מ"מ) ונוספת בקוטר 10 אינץ' (250 מ"מ) |
אוניית הוד־מלכותו "טרור" (באנגלית: HMS Terror) הייתה ספינת הרעשה של הצי המלכותי הבריטי. האונייה, שהושקה ב-1813, הייתה חמושה בשתי מרגמות, אחת בקוטר 13 אינץ' (330 מ"מ) והשנייה בקוטר 10 אינץ' (250 מ"מ). אוניות מפרשים מלחמתיות מסוגה נועדו להרעשת מטרות בחוף כשהן עוגנות. בשל המבנה החסון שלהן בחרו בהן לעיתים להוביל משלחות חקר אל אוקיינוס הקרח הצפוני והדרומי. "טרור" השתתפה בשלוש משלחות, שהאחרונה והמפורסמת ביניהן היא משלחתו האבודה של ג'ון פרנקלין ב-1845. היא ואחותה למסע, אה"מ "ארבוס", נלכדו בים הקרח, ננטשו ואבדו. חברי המשלחת מתו כולם ברעב ובקור.
שירותה המלחמתי
אה"מ "טרור" השתתפה במלחמת 1812 בין ארצות הברית לבריטניה. תחת פיקודו של ג'ון שרידן היא נטלה חלק בהרעשה של סטונינגטון, קונטיקט, ב-9-12 באוגוסט 1814 ושל פורט מק-הנרי במהלך קרב בולטימור ב-13-14 בספטמבר 1814. בינואר 1815 השתתפה בקרב פורט פיטר ובהתקפה על סנט מריז, ג'ורג'יה.
בסיום המלחמה הוצאה "טרור" משירות פעיל והושמה בעתודה. ב-1828 הוחזרה לשירות פעיל ונשלחה אל הים התיכון תחת פיקודו של דיוויד הופ. ב-18 בפברואר 1828 עלתה האונייה על חוף בצד החסוי מרוח (lee shore) ליד ליסבון בפורטוגל בעיצומה של סערת הוריקן; היא חולצה, תוקנה והוצאה מן השירות.
הפלגתה לאוקיינוס הקרח הצפוני
ספינות הרעשה נבנו חסונות במיוחד, כדי שיוכלו לספוג את הרתע העצום שיצרו המרגמות בשעת ירי. בשל כך התאימו במיוחד לשיט באוקיינוס הארקטי. ב-1836 יצאה האונייה להפלגת חקר אל חלקו הצפוני של מפרץ הדסון תחת פיקודו של ג'ורג' בק. משימתה הייתה להיכנס אל מפרץ ריפאלס, ולהנחית בחוף משלחת שתבדוק האם חצי האי בות'יה הוא אמנם חצי אי או אולי אי מוקף מים. "טרור" לא הצליחה להגיע אל מפרץ ריפאלס ובקושי שרדה את החורף ליד האי סאות'המפטון; באחת הפעמים נדחפה על ידי הקרח למרחק 12 מטרים בלבד ממרגלותיו של מצוק וכמעט שאבדה. באביב 1837 ניזוקה האונייה בהתנגשות עם קרחון; היא התמלאה מים ונשקפה לה סכנת טביעה, אך בק הצליח להעלותה על חוף אירלנד סמוך ללוך סולי.[2]
משלחת רוס
"טרור" תוקנה ויצאה יחד עם "ארבוס" להפלגה אל הקוטב הדרומי כחלק ממשלחת בראשותו של ג'יימס קלארק רוס. מפקד ה"טרור" בהפלגה זו היה פרנסיס קרוזיר. המסע נמשך שלוש עונות, מ-1840 עד 1843, ובמהלכו ערכו "טרור" ו"ארבוס" שלוש גיחות אל הקוטב הדרומי, כשהן חוצות פעמיים את ים רוס ומפליגות דרך ים וודל דרומית-מזרחית מאיי פוקלנד. הר הגעש טרור באי רוס נקרא על שם האונייה.
משלחת פרנקלין
לקראת הפלגתן אל האוקיינוס הארקטי במשלחתו של סר ג'ון פרנקלין ב-1845, צוידו "ארבוס" ו"טרור" במנועי קיטור וגופן כוסה בלוחות ברזל. מפקדה של "טרור" היה שוב קפטן פרנסיס קרוזיר. המשלחת נתבקשה לאסוף נתונים מגנטיים באזור הארקטי הקנדי ולהפליג דרך המעבר הצפון-מערבי שכבר מופה קודם לכן הן מצדו המערבי הן מצד המזרחי, אך מעולם לא עברה בו אונייה.
המשלחת הפליגה מגרינהיית' שבאנגליה ב-19 במאי 1845, והאוניות נראו לאחרונה כאשר נכנסו אל מפרץ באפין באוגוסט 1845. לאחר היעלמות המשלחת הושקעו מאמצים רבים בחיפוש אחריה באוקיינוס הארקטי, והנסיבות הכלליות הנוגעות לאובדנה התגלו בסדרת משלחות שיצאו לאזור בין השנים 1848 ו-1866. שתי האוניות נלכדו בקרח וננטשו, וכל אנשי צוותן מתו בסופו של דבר בקור וברעב במהלך נסיונותיהם להגיע ברגל אל פורט רזולושן, מוצב של חברת מפרץ הדסון 600 מייל דרומית-מזרחית משם. משלחות נוספות, שהאחרונה שבהן יצאה בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, וכן ניתוח לאחר המוות של שרידי גופות אנשי הצוות, גילו גם כי שימורי המזון שלהם היו מורעלים בעופרת ובבוטולינום. עדויות בעל פה של אינואיטים מקומיים כי כמה מאנשי המשלחת פנו בצר להם לקניבליזם, אוששו בחלקן לפחות על ידי ממצאים פורנזיים של שרידי עצמות אנשי הצוות שנתגלו באי קינג ויליאם בשלהי המאה ה-20.
האונייה "רנוביישן" הבחינה בשתי אוניות ליד גוש קרח גדול ליד חוף ניופאונדלנד באפריל 1851. זהות שתי האוניות לא נבדקה. ישנה סברה כי שתי האוניות הללו היו "ארבוס" ו"טרור", אך מדובר ככל הנראה בשתי אוניות לוויתנים שננטשו.[3]
שרידי האונייה עצמה לא נתגלו עדיין, אך הם הוכרזו על ידי רשות הגנים הלאומיים של קנדה כאתר היסטורי לאומי.[4][5]
ב-15 באוגוסט 2008 הכריזה רשות זו על מבצע חיפוש בן שישה שבועות ובתקציב של 75,000 דולר קנדי אחר שתי האוניות. החיפוש נערך על ידי שוברת הקרח "סר וילפריד לורייר" של משמר החופים הקנדי, ונועד בין השאר לתת תוקף לטענות הריבונות של קנדה על חלקים נרחבים של האזור הארקטי.[6]
שרידי האונייה נמצאו ב-2016.
לקריאה נוספת
- Martyn Beardsly: Deadly Winter: The Life of Sir John Franklin. מסת"ב 1-55750-179-3
- Owen Beattie: Frozen in Time: The Fate of the Franklin Expedition. מסת"ב 1-55365-060-3
- Pierre Berton: The Arctic Grail. מסת"ב 0-670- 82491-7.
- Scott Cookman: Ice Blink: The Tragic Fate of Sir John Franklin's Lost Polar Expedition. מסת"ב 0-471-37790-2
- Elizabeth McGregor: The Ice Child.
- Dan Simmons: The Terror (Fictionalized account of the Franklin expedition). מסת"ב 0-593-05762-7
- Captain Francis Crozier: The Last Man Standing? by Michael Smith. מסת"ב 1-905172-09-5
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- סוכנות הידיעות AP, "אחרי 170 שנה אותרה ספינת החוקר פרנקלין". אתר ynet, 9 בספטמבר 2014.
- גיאטרי ויידיאנתן, וושינגטון פוסט, "נפתרה התעלומה: מה קרה לספינות שנעלמו". תרגום לעברית באתר nrg 2 בדצמבר 2016.
הערות שוליים
- ^ Bourne, John. A treatise on the screw propeller: with various suggestions of improvement.. Appendix, Table I. 1852.
- ^ Paine, Lincoln P. Ships of Discovery and Exploration. Houghton Mifflin, 2000. pp. 139–140.
- ^ Arctic Blue Books - British Parliamentary Papers Abstract, 1852k. University of Manitoba Libraries - Archives and Special Collections.
- ^ National Historic Sites of Canada System Plan
- ^ National Historic Sites of Canada System Plan map
- ^ Parks Canada to lead new search for Franklin ships
