אדם לאדם זאב
"אדם לאדם זאב" (בלטינית: Homo homini lupus est) הוא פתגם בלטינית שמשמעותו הוא שאדם מתנהג לאדם אחר כזאב מטבעו - הוא חשדן כלפי רעהו ושואף לפגוע בו. הביטוי נטבע בידי המחזאי הרומאי פלאוטוס במחזהו החמורים ב-195 לפנה"ס. לעיתים הביטוי מתורגם כ"אדם הוא זאב לרעהו", משמע האדם הוא הטורף של מינו עצמו. שימוש שגור בביטוי הוא בנושא הזוועות להן מסוגלים בני האדם.
הפילוסוף והמחזאי הרומאי סנקה כתב, כטענת נגד לביטוי, ש"לעיתים, אדם לאדם מקודש"[1]. הפילוסוף האנגלי תומאס הובס עסק בשני הביטויים האלה. בספרו De Cive[2] כתב הובס:
אם נדבר ללא משוא פנים, נוכח כי שתי האמרות נכונות מאד. אדם לאדם הוא סוג של אלקים; ואדם לאדם הוא זאב תועה. הראשון נכון אם נשווה את האזרחים ביניהם לבין עצמם; והשני, אם נשווה ערים.
אבחנתו של הובס מהדהדת בקו לטענתו של פלאוטוס על פיה האדם הוא אנוכי מטבעו[3].
הפילוסוף הקנדי סרג' בושארד אמר כי "אדם לאדם זאב, עליך להסכים, אינו מחמיא במיוחד לזאב"[4]. במשפט זה טוען בושרד כי טבע האדם אכזרי ובוגדני אף יותר משנהוג לייחס לזאב.
אזכורים בולטים
- ארסמוס מרוטרדם דן במשפט של פלאוטוס בחיבור הביאורים הלטיניים ויווניים שלו, אדאגיה (1500)
- וולטר עשה שימוש אירוני במשפט בספרו קנדיד (1759), כדי לטעון נגד הפילוסופיה של האופטימיות
- "אדם לאדם זאב" היא הנחת הבסיס בספרו של זיגמונד פרויד, Civilization and Its Discontents (1929)
ראו גם
קישורים חיצוניים
שלמה אבינרי, אדם לאדם כבר לא זאב, לויתן וייסוד תורת המדינה המודרנית, באתר הארץ, 18/11/09
הערות שוליים
- ^ "Homo, sacra res homini (...)". סנקה: "Epistulae morales ad Lucilium XCV, 33
- ^ הנתין/האזרח, פורסם במקור בלטינית ב-1947 באמסטרדם
- ^ טענה זאת עומדת במרכז הגותו של הובס. בספרו המפורסם לויתן טוען הובס כי זכותו הטבעית הראשונה של האדם היא לאגואיזם מוסרי וכי במצב הטבע, זכות זו מובילה אותו למלחמת כל בכל.
- ^ סרג' בושארד, Quinze lieux communs, Les armes, Boréal editions, p. 177
