אברהם בלום
_Blum.jpg)
אברהם ("אַבְּרָשָה") בלום ( בפולנית: Abraham (Abrasza) Blum; 11 בספטמבר 1905 - מאי 1943) היה אקטיביסט סוציאליסטי יהודי-פולני, ממנהיגי תנועת הבונד בגטו ורשה ובין משתתפי מרד גטו ורשה.
ראשית חייו והשכלה
אברהם (אברשה) בלום נולד ב-1905 בעיר וילנה למשפחה מבוססת מהמעמד הבינוני. אביו, אביגדור בלום, היה בעל בית חרושת לממתקים, עסק בפעילות ציבורית והיה חבר במועצה הציבורית של בית הספר לבנות ע"ש אסתר רובינשטיין בווילנה. אברשה ושתי אחיותיו גדלו בבית ציוני עם זיקה למסורת והתרבות היהודית.[1]
בלום למד בחדר מתוקן עד גיל 6, ובשנת 1923 סיים את לימודיו בגימנסיה היהודית. בתקופה זו היוותה וילנה מרכז לפעילות יהודית וסוציאליסטית. בתקופת לימודיו בגימנסיה הצטרף בלום לארגון תלמידים שהיה תחת השפעה בולשביקית, אך התאכזב מהתייחסותו השלילית של הקומוניזם לשאלת הזהות הלאומית היהודית. בשנת 1921 עזב את התנועה שאליה השתייך והצטרף לצוקונפט, תנועת הנוער של הבונד.[1]
לאחר סיום לימודיו בגימנסיה עבר בלום לבלגיה, שם למד הנדסה באוניברסיטת גנט עד שנת 1928. במהלך לימודיו לקח בלום חלק בפעילות הבונד ובנוסף היה פעיל בארגון הסטודנטים היהודי. לאחר סיום לימודיו החל בלום לעבוד בבית חרושת בבלגיה.[1]
פעילותו בצוקנפט ובבונד עד מלחמת העולם השנייה
באוקטובר 1928 נפטר אביו ובלום שב לווילנה. בשנת 1929 גויס לצבא הפולני, עם שחרורו בשנת 1930 נישא ללובה ביליצקי. בתקופה זו הגביר בלום את מעורבותו הפוליטית והפך לאחד הפעילים המרכזיים של הצוקונפט.[1]
ערב מלחמת העולם השנייה מנה הצוקונפט כ-15,000. התנועה עסקה בעיקר בפתרון בעיות שהעסיקו פועלים צעירים כגון ימי עבודה ארוכים ואבטלה. חברי התנועה ארגנו הרצאות, ספריות, חוגי דרמה, מקהלות, ועידות ומחנות קיץ. עם התרבות גילויי האלימות כלפיי יהודים בשנים 1935-1939 הקימו חברי הצוקונפט את ה"צוקונפט שטרום", פלוגות מיוחדות אשר לקחו חלק בפעולות ההגנה שאורגנו על ידי הבונד.[1]
עיקר פעילותו של בלום התרכזה בוועד הצוקונפט הוורשאי ובריכוז וועד ההורים של תלמידי ציש"א (רשת בתי ספר ידישיים סוציאליסטים) והתלמידים היהודים שלמדו בגימנסיות הממלכתיות, כמו כן ארגן בלום את פעילות חוגי התנועה ברחובות בהם גרו העניים שביהודי ורשה. בתקופה זו החל בלום לפרסם מאמרים בביטאון "יוגנט וועקער", מאמריו עסקו בעיקר בשאלות ותגליות מדעיות ולא בפוליטיקה ואידאולוגיה. בוועידה השישית של התנועה, ב-1936, נבחר בלום לוועד המרכזי של הצוקונפט, שם פעל לצידם של חברים בולטים ביניהם יוסף ליפשיץ, אלכסנדר ארליך לוציאן בילט ואחרים.
מ-1937 עסק בלום בעבודה ארגונית וסייע להקמת סניפים חדשים של הצוקונפט והבונד ברחבי פולין. בעקבות עבודתו הארגונית זכה בלום להכרה בכישוריו בקרב חברי הוועד המרכזי של המפלגה וב-1938 נבחר למועצת עיריית ורשה כחלק מ-17 חברי הבונד.[1]
הפלישה הגרמנית והירידה למחתרת
בעקבות הפלישה הגרמנית ב-1 בספטמבר 1939 והמצור שהלך ונסגר על וורשה החליטו מנהיגי הבונד לעזוב את ורשה למזרח פולין. ב-7 בספטמבר יצאו מנהיגי הבונד יחד עם 600 פעילים מוורשה אל ווילנה. בלום בחר להישאר בוורשה, הוא הסביר החלטה זו לאחד מחברי הבונד וגרס כי הסיבה להישארותו היא בנו, אשר זקוק לו בוורשה. בידי בלום הופקדה קופת המפלגה, בה היו כמה אלפי זלוטי.[1]
מיד לאחר יציאת הנהגת הבונד מוורשה נפגשה קבוצת החברים שנשארה בעיר במשרדי מערכת "פאלקסצייטונג"- עיתון יומי של הבונד. בפגישה נכחו אברשה בלום, לזר קלוג, סוניה נובוגרודזקה, דוד קליין, שמואל קפלן ומספר עובדי עיתון נוספים. הם החליטו להמשיך ולהוציא את העיתון גם במהלך המלחמה. גיליונו האחרון הודפס ב-22 בספטמבר 1939, ערב יום הכיפורים. ה"פאלקסצייטונג" הבונדאי היה אחרון העיתונים היומיים שיצא בוורשה.[1]
דירתו של בלום נהרסה בהפצצות גרמניות והוא העביר את משפחתו לדירה אחרת, אך את רב זמנו לא בילה בחיק משפחתו אלא בעבודת התנועה. ב-8 בספטמבר 1939 הגיע לוורשה שמואל (ארתור) זיגלבוים, חבר הוועד המרכזי של הבונד. בין השניים נוצרה חלוקת תפקידים ברורה: זיגלבוים יצר קשר עם ראשי הפפ"ס (מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית) שהקימו "בטליון" פועלים וניסה לצרף פועלים יהודים לבטליון זה, בעוד שבלום ניסה לשמר את מסגרת התנועה ולמנוע את קריסתן. עיקר פעילותו התרכזה בסיוע לפליטים שזרמו אל העיר ומציאת מקום מסתור עבורם. בעזרת סוניה נובוגרודזקה ומספר פעילים נוספים דאג בלום לחלוקת מזון במטבחים ציבוריים, להפצת העיתון ולשמירת קשר עם צעירי הבונד.[1]
באוקטובר 1939, לאחר נפילת ורשה, התארגן הוועד המחתרתי של צוקונפט על ידי שלושה מחברי הוועד המרכזי של התנועה שנשארו בוורשה: אברשה בלום, שלמה פארב והנך רוס. במשך הזמן חברו אליהם פעילים צעירים יותר ששבו מווילנה בסוף שנת 1939 ובראשית שנת 1940. מנהיגות זו יצרה תאים מחתרתיים של "חמישיות" ו"שביעיות" ואפשרה המשכיות מסוימת לתנועה, ובכך הקדימו את תנועות הנוער האחרות בהתארגנות המחתרתית. בלום היה דמות בולטת ומרכזית בקבוצה זו, הן כיוון שקיבל הכרה מהנהגת המפלגה ערב צאתה מוורשה והן בגלל פעילותו בתנועה ושמירתו על מסגרותיה בחודשי הכיבוש הראשונים.[1]
הפעילות בגטו ורשה
בשנת 1941 עיקר פעילות הצוקונפט בגטו ורשה הייתה פעילות חינוכית ותרבותית. פעילות זו הייתה פעילות "רוחבית" שניסתה להגיע לילדי הגטו העניים ששוטטו בחוסר מעש ולא התמקדה רק בילדים שהיו חלק מהתנועה לפני המלחמה.[1]
ב-1942, לאחר הגעת הידיעות הראשונות על ההשמדה לגטו, החלו התנועות החלוציות לפעול להקמת ארגון יהודי לוחם בגטו. בעקבות הבונד, דגל הצוקנפט במאבק משותף יהודי-פולני בנאצים והתנגד למאבק יהודי נפרד, שמשמעותו הכרה בגורל יהודי ייחודי. ב-14 בינואר 1942 הצוקנפט הקים מחדש את ה"צוקונפט שטרום"- קבוצות ההגנה של התנועה שפעלו לפני המלחמה, בראשן עמדו אברשה בלום, ברנרד גולדשטיין וברק שניידמייל.[1]
התנועות החלוציות ראו בהצטרפות הבונד לארגון היהודי הלוחם שלב קריטי בהקמתו, זאת כיוון שלבונד היה קשר הדוק עם תנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה, קשר שקיוו להיעזר בו על מנת להצטייד בנשק. ב-23 במרץ 1942 התקיימה פגישה בנושא הקמת ארגון יהודי לוחם, בפגישה זו נכחו נציגים של תנועת החלוץ, פועלי ציון, פועלי ציון שמאל ומאורצ'י אוז'אך ואברשה בלום כנציגי הבונד. חברי פועלי ציון ופועלי ציון שמאל הסכימו להצעות אולם אוז'אך התנגד. אוז'אך נאם ארוכות על התנגדותו להקמת הארגון היהודי המאוחד, אך נציגי התנועות האחרות חשבו כי אברשה בלום לא חש בנוח עם התנגדותו הנחרצת של אוז'אך. לאחר שנכשל המשא מתן עם הבונד הוקם בגטו ה"גוש האנטי-פאשיסטי" שכלל את כל התנועות ומפלגות השמאל בגטו מלבד הבונד.[1]
ביולי 1942 החל הגירוש הגדול מגטו ורשה, בו איבד הבונד כ-500 מקורבים ופעילים במחתרת. באוקטובר, בסיום האקציה, לא נשאר דבר מתשתית הפעילות המחתרתית של הצוקונפט, רבים מחברי התנועה גורשו ונרצחו וחברים מרכזיים ממנהיגות התנועה, ביניהם אוז'אך וגולדשטיין, ברחו למסתור בצד הארי. בעקבות הגירוש הגדול הוקם הארגון היהודי הלוחם בו היו חברים "השומר הצעיר", "דרור-החלוץ" ו"עקיבא". בתחילת נובמבר 1942 התנהל משא-מתן על כניסת הבונד לארגון היהודי הלוחם. מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן, הירש ברלינסקי ויוחנן מורגנשטיין נפגשו בעניין זה עם אברשה בלום וברק שניידמיל. ראשי הבונד סירבו להיכנס ל"וועד היהודי הלאומי", אך רצו להצטרף לארגון היהודי הלוחם. על מנת לפתור בעיה זו הוקם "הוועד המתאם" המשותף לבונד ול"וועד היהודי הלאומי". בלום, שהיה הבכיר מבין נציגי הבונד שנשאר בגטו, ייצג את הבונד בוועד המתאם.[1]
בסוף 1942 הסתיים תהליך השחרור של הצוקונפט מהנהגת המפלגה, אשר לא הייתה קיימת עוד בגטו בעקבות הגירוש הגדול, את הובלת התנועה לקח אברשה בלום. בלום הוביל את צעירי הבונד להשתתפות במרד גטו ורשה שפרץ ב-19 באפריל 1943.[1]
כשהושלמה בניית כיתות הלחימה של הארגון היהודי הלוחם, הצטרף בלום לאחת מקבוצות תנועתו, ברחוב שווינטווירסקה 32. לאחר כ-10 ימי לחימה והתגוננות הארגון היהודי הלוחם החליט לנסות להבריח את אחרוני הלוחמים על מנת לחבור לפרטיזנים.[1]
יציאה מהגטו ומותו
אברשה בלום הצליח לברוח יחד עם שרידי הלוחמים ושהה תקופה מסוימת ביער סמוך לוורשה. לאחר מכן הצטרף לולדאקה מיד בדירת מסתור ברחוב בארקובה 2, במטרה להצטרף לפעילותה המחתרתית של מפלגת הבונד. לאחר כשבוע בדירה עמד בלום לעבור לדירת מסתור אחרת שהוכנה לו על ידי אשתו, אך ערב המעבר נחשפה דירת המסתור בה שהה. בלום ניסה להסתתר בארון אך התגלה על ידי הגרמנים. לאחר זמן קצר עזבו הגרמנים ואמרו כי ישובו בעוד מספר דקות עם מכונית על מנת לקחת את מיד ובלום למעצר. בזמן זה הספיק בלום לשרוף את כל המסמכים שהיו בדירה וניסה לברוח דרך החלון בעזרת חבל שהכין מסדינים, אך החבל נקרע והוא נפל לקרקע. שלושה שוטרים פולנים החזירוהו לדירה ולאחר מכן מיד ובלום נלקחו למעצר. מיד ביקרה את בלום בתא מעצרו ובשיחתם הוא אמר לה לדבוק בגרסתה כי היא נוצרייה. ולדאקה שוחררה זמן קצר לאחר מכן. אברשה בלום נרצח על ידי שוביו במאי 1943.[2]
משפחה ומורשת
ביליצקי, אשתו של אברשה, הייתה מנהלת בית הספר לסיעוד בגטו ורשה, היא וילדיהם שרדו את המלחמה. לאחר מכן ניהלה בילצקי את בית הילדים באוטבוצק, וב-1949 ייסדה מחדש את בית הספר לסיעוד בוורשה. היא נפטרה ב-1973.[3] קברו הסמלי של אברשה נמצא בשדרה הראשית של בית הקברות היהודי ברחוב אוקופובה.[4]
לקריאה נוספת
- ולאדקה מיד, משני עברי החומה. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1968.
- דניאל בלטמן, "אברהם (אברשה) בלום וצעירי הבונד בתקופת השואה", אביהו רונן ויהויקים כוכבי (עורכים). בתוך- גוף שלישי יחיד. הוצאת יד יערי. 1994.
קישורים חיצוניים
- אברהם בלום באתר ההתנגדות היהודית בשואה
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 "אברהם (אברשה) בלום וצעירי הבונד בתקופת השואה", אביהו רונן ויהויקים כוכבי (עורכים) (1994). גוף שלישי יחיד. תל אביב: יד יערי- עמ' 305-341.
- ^ ולאדקה מיד, (1968) משני עברי החומה. הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ, 75-76, 168-176.
- ^ . "עת לרפוא" סיפורו של בית הילדים באוטובצק, פולין יד ושם, רשות לזיכרון השואה והגבורה. נדלה ב-16 במרץ 2013.
- ^ מידע על בית הקברות היהודי ברחוב אוקופווה בורשה נדלה ב-16 במרץ 2013
26468410אברהם בלום