אבוב ד'אמורה
אַבּוּב דָ'אמוֹרֶה (באיטלקית: Oboe d'amore), או אַבּוּב אַהֲבָה, הוא אבוב מצו-סופרן/אלט הנמוך בטרצה קטנה מן האבוב הרגיל, ולו פעמון דמוי ביצה. בדומה לכלים אחרים שנקראו "ד'אמורה", כגון חליל ד'אמורה וויולה ד'אמורה, גם לאבוב ד'אמורה יש צליל מחוספס וכהה, שנתפס בזמנו כקרוב יותר לקול האנושי ומתאים לתיאור רגשות עמוקים.
היסטוריה
אבוב ד'אמורה המוקדם ביותר שהגיע לידינו נבנה בשנת 1719 בלייפציג, שהייתה מרכז חשוב של בניית כלים, ופעלו בה מספר בוני אבובים חשובים. הכלי זכה לפופולריות רבה בגרמניה בתקופת הבארוק המאוחר, ומלחינים רבים כתבו לו תפקידי סולו (בקונצ'רטי ובמוזיקה קאמרית) ואובליגטו (במוזיקה קולית), ביניהם יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פיליפ טלמן. באך השתמש בכלי פעמים רבות בקנטטות שלו (הוא החל לכתוב לכלי אחרי שעבר ללייפציג), והקונצ'רטו לצ'מבלו שלו בלה-מז'ור הוא כמעט בוודאות עיבוד של קונצ'רטו מוקדם לאבוב ד'אמורה. אחד מקטעי האובליגטו הידועים ביותר היא האריה Qui sedes מתוך המיסה בסי מינור.
לקראת סוף המאה השמונה-עשרה דעך העניין באבוב ד'אמורה, ויצירות מועטות מאד נכתבו לו אחרי 1760. הכלי השפיע על התפתחות הקרן האנגלית, ששאלה ממנו את הפעמון דמוי-הביצה ומאפיינים נוספים, ולבסוף החליפה אותו ככלי הנמוך במשפחת האבוב.
עם התעוררות העניין במוזיקה עתיקה במאה התשע-עשרה, וגילויה מחדש של המוזיקה של באך, פותחה גרסה מודרנית של הכלי, המבוססת על האבוב המודרני. כלים אלה נועדו בתחילה לביצועים של יצירות באך, אולם עד מהרה נמצאו מלחינים מודרניים שראו אפשרויות חדשות בגוון המעניין של הכלי. המלחין הראשון לאחר "תחיית" הכלי שעשה בו שימוש היה ריכרד שטראוס ב-1903 ('סימפוניה דומסטיקה'). מלחינים נוספים שילבו את הכלי ביצירות תזמורתיות, בהם מאהלר, קלוד דביסי וגוסטב הולסט. הדוגמה המוכרת ביותר היא הסולו לאבוב ד'אמורה בבולרו של ראוול. מלחין נוסף שכתב לכלי הוא ג'רג' ליגטי.
