שיחה:בנימין בראון/ארכיון

מנטרים‌‌‌‌‌‌‌‌‌‌‌‌‌‌, הערך נעול, ולא מוזכר בו שספרו של בראון ספג ביקורת נוקבת מפרופסור שלמה זלמן הבלין מהרב יהושע עינבל והרב יהושע לוין. מי שמעוניין אשלח לו במייל את הביקורות שנתפרסמו בין השאר בישורון.

בוצע. אפשר להרחיב עוד.

ייבאתי את הערך בשל הזיקה הגבוהה החרדית שלו אבל הוא כתוב בצורה נורא חילונית ואין לי איך לתקן את זה

שים {{חסר אספקלריה}}, ותתייג את {{עורכי אספקלריה}}

'הזיקה החרדית הגבוהה שלו'? החזון איש - הפוסק המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, זה מטבעות לשון חרדיות לטעמך? (חבל שהוא לא 'פרגן' לחזון איש 'הפוסק המאמין וחובש הכיפה, ומנהיג המהפכה החרדית, בקביעת עיתים לתורה'.

הנושא שלו מעורר עניין חרדי גבוה מאוד. אמנם הוא כתב על הנושא בשפה ובמשפטים כלליים (הוא כתב אותו כעבודת דקטורט, ולא כספר תולדות מרן זללה"ה) אבל גוף הנושא, הוא נושא חרדי. (אין שום ספר שכתב איש אקדמיה שעורר עניין חרדי כה רב) בנוסף, ברוב טענותיו שלא הוכחשו הוא די צודק.

מודה לך מאוד על הכינות הניכרת בדבריך. אמנם אם כבר נכנסנו לעניין, אז ארשה לעצמי להעיר בזהירות, שמה שכתבת, ש'ברוב טענותיו שלא הוכחשו הוא די צודק', לא מדויק. הנגיעה הפומבית בעובדה הלא נעימה הידועה מחייו של מרן, בהדגשת האי-נעימות שבדברים, והוספת אגב, על מדרגותיו של מרן באצילות נפש, ברמות לא מוכרות במחוזותינו, מעולם לא הוכחשה על ידי תלמידיו בשיחות סגורות, ואין בכך כל תגלית. אולי הוא הוסיף כדרכו של חוקר - המאמין שנשואי מאמריו דמם הותר - סצנות מביכות מהעובדה הלא נעימה, שלגמרי שלא באשמתו, אך אין בכך בגדר 'טענה' מחודשת.

בנוגע לניתוחו החביב, בעקבות שיר של מרן, ('סגנונו כמעט פיוטי' - הוא מואיל לפרגן) שהיה לחזון איש משבר אמונה בצעירותו, טוב, לפי רמת 'הרצינות האינטלקטואלית' בקביעת אירוע היסטורי, על פי רבע שיר בודד, חבל שהוא מנע טוב מבעליו, ולא ניתח לנו לפי השיר: מי טיפל במשבר? גם מה שהוא קבע בנחרצות אופיינית של 'לא שנה ופירשני'ק', שסגנונו של החזון איש הושפע מהמשכילים, אני מניח לפי 'המחקר', שאכן רעיונותיו המתפייטים של החזון איש בקולמוסו המתנגן התורה ולומדיה, ומה גם דבריו על אכילת תענוג שהיא אבי-אבות הטומאה גם הושפעו מההשכלה, כמו הסגנון עצמו...

'מאמר החכם', החרדי בדימוס, העם הארץ מדאורייתא ומדרבנן, הבקי כמו הרבה כישרוניים רק בסלנג הלמדני, על שיטת לימודו של מרן, מה אומר ומה אדבר, חבל עליו שהוא נתקע באמצע הדרך, ולא הפך למשפטן דגול, במקום לערוך מיזוג בלתי אפשרי, בין שיטות לימוד לשיטות משפט. תראה את מאמרו של הרב זווין תלמיד חכם מובהק, על שיטת לימודו, איך שכולו מלא חידושים ותגליות. ואם על דבריו במחשבת ישראל, ולקיחתו ספר כמו אמונה וביטחון שכולו שירה ופיוט, והפיכתו לספר הגות, דל רגש, שכל מילה מדוקדקת ומשוות לספרי הפילוסופיה הקדומה, אפשר לסלוח לו, שזה מקצועו, אך דבריו בלימוד, שזה אינו תחומו, הם בדיוק כמו שאתה העורך המתחיל, תקבל (בשלב זה) פרס נובל לספרות. [אלא אם כן זה ביטוי ענווה...]

בקיצור, ילמדינו רבינו: מהם 'רוב טענותיו' המסתוריות שלא הוכחשו שבהם הוא צודק. בברכת שנה טובה ומתוקה, בלא להיות בעיננו כחגבים.

מתנצל אגב, באם נסחפתי קצת באריכות הסגנון, אך העניין הוא די ברור. ישנם דברים בעולמו של החזון איש - אולי כמו רוב הדברים בעולם - הנתונים מעצם טבעם לפרשנויות שונות, ואולי סותרות. אך אני מניח, שחוקר החוקר דמות, הוא נע בקו התפר, שבין ההבנה בדמות, וניתוחה, לבין הבנה תת-הכרית, שהיא דמות דגולה ומיוחדת, שנשאר בה חלקים בלתי מובנים לו, לפחות כדי להצדיק את חשיבות ויוקרת המחקר. בראון יש לציין, קלט הטיב - אולי יותר מהרבה חרדים - שיש עומק מיוחד בדבריו הנראים פשוטים לפעמים, ושיטה ייחודית. עד כאן הכול טוב ויפה, ואפי' מלבב ודי נחמד.

מכאן והילך, בנוגע לטענות המבוססות על עובדות, או אינטואיציה סבירה, כמו למשל מיתון היסחפויות ספרותיות כלשהם של סופרים חרדים, המייחסים לו מטבע המעריצים, הערצה ציבורית, בגילאים צעירים מדי, בעובדה הנקודית הזו הוא כנראה צודק, בדיוק כמו שאם נחקור את עולמו של בראון עצמו, נאלץ לסנן את דברי תלמידיו, שכדרכם של תלמידים - כך אני מקווה בשבילו נסחפים מעט או הרבה, וצריכים קצת אולי 'לרדת לקרקע' כמו שאומרים.

ברם, בנוגע לטענות כמו שהזכרתי, שהחזון איש עבר משבר אמונה, וטיפל בזה כ'כל הנראה בכוחות עצמו', על רקע שיר בודד, זו הלצה ילדותית בלתי רצינית. שהחזון איש היה אדם גדול שקרא והתמצא, זו נקודה נכונה, המתאימה לאיש וחזונו, גם אם זה סותר את סיפורי הילדים המוכרים והקלאסיים.

הלאה, שצבי יהודה העיד, שהחזון איש מאוד-מאוד אהב אותו, וכמעט היה מתוסבך עליו, ויתכן שהוא זה ששלח את האגרת ליפאן, זה נכון שהוא העיד, וזה נכון שמבחינה מחקרית, העדות המבולבלת והמאוהבת בעצמה הלזו, אינה יותר אמינה מעדויות תלמידים, וכמובן שפרטים טכניים כלשהם נכונים.

אסיים, בנוגע לאקיו הכללי של הכותב. ניכר עליו, שהוא היה סטודנט רציני וצייתן, היודע לאסוף חומר בלי להעתיק במבחנים. לו הוא היה רואה את עיקר חיבורו, בהעשרת הידע של הקורא החרדי הממוצע, במקורות טכניים כלשהם, אותם לא שזפה כמעט עין חרדית, וכל חילוני אינטלגנט סביר, יכול לבוא עליהם בקלות, החרשתי, כי הוא בהחלט העשיר את הידע במקורות לא מוכרים לי. אך מאחר שהוא רואה את עצמו, וחרדים יקרים שבערכין כמוך גם צועדים בעקבותם, וחושבים שהוא ייצר לנו 'איזה חזון איש חדש', אז ממש לא. יש לי איזה חבר, שגם הוא אוהב את הלכלוך החרדי שהוא 'יריב ברמה'.

אני עוד מחפש בנרות, ואולי תעזור לי למצוא, את החרדי, שהזיק לו ביראת שמים, לקבל את הניפוחים כמו שהם, והוליך את כליו אחריו לבית המרחץ. ועוד יותר אני מחפש בנרות את החרדי הנלבב ושוחר האמת, שהתגליות המוצנזרות 'הוסיפו לו יראת שמים', ואנשק כמוכה בולמוס את סוליות נעליו הקדושות...

א גוטן יאר

סליחה: 'יש לו'.

למען ההגינות, יאמר עוד לשבחו של 'ר' בני בראון', שהוא אכן הציל את החזון איש מהילת המקובל שנתפסה על אישיותו, ממש ללא כל זיקה ופשר, ונגע בצדק מבחינתי, בחגיגת 'הפיכת גדולי ישראל למקובלים', וקביעת סדר יום מסתורי עבורם באישון ליל, ומה גם ממש לא יזיק, להשלמת התפאורה גם כמה נרות דולקים בחצות הליל לפי שעון ארץ ישראל, בהבהוב אפוף מסתורין...

מתנצל שרק עכשיו אני עונה, אבל יש לי שאלה קטנה, האם קראת את כל ספרו? כי אתה מציין רק את הדברים שהתפרסמו ממנו, בעקבות הפולמוס שהתעורר מדבריו, ובאמת בנושאים אלה הטענות כנגדו די צודקים, אבל יש שם עוד הרבה דברים, מדובר בספר של כאלף עמודים. אני קראתי את ספרו ממש כשהוא יצא, והיו שם ממש הרבה דברים מעניינים. (מתנצל שאני לא זוכר כרגע מהם, פשוט עבר הרבה זמן מאז שהוא יצא, וכרגע אין הספר תחת ידי.) ברור שאין לבראון יכולות מחקר מיוחדות, כך שאין שום סיבה להעריץ אותו יתר על המידה (לא שמעתי על מעריצים שלו). אבל בסוף בסוף, הוא כתב ספר מחקרי, די מקיף ודי מבוסס על החזון איש. ואגב, הוא לא מתיימר להסיף בירא"ש לאי מי, הוא מתיימר להוסיף נתונים, ולחקור את הנתונים הקיימים, על החזון איש. ואת זה הוא בפירוש עושה בהצלחה.

ואגב, עכשיו שמתי לב לבעיה של הערך כמות שהוא. שבערך עיקר הדגש זה על המאמרים שלו בעניין "דעת תורה" שבהם באמת אין חידוש מיוחד, והם מיחזור של כל הטענות המוכרות בדבר תגובת החרדיות למודרנה, וכו' וכו'.

אינני יכול לומר, שקראתי את כל ספרו, כשם שהוא לא יכול לומר, שהוא עבר על כל חידושי החזון איש... נראה לי, שעברתי בעיון רב על חלקים נכבדים מהספר [לא אתקע ביטויים כמו מ'כריכה לכריכה', או 'רובו ככולו', אך ישבתי על מה שעברתי כמה שעות יסודיות, כך שזה רציני...] וכפי שציינתי, הוא אכן הוסיף עוד הרבה ידיעות לא מוכרות.

הוא עצמו מקונן בתגובותיו להתפלמסות החרדית [הבלתי בריאה לדעתי, במובן של של 'גישת ההתגוננות' בלי התקפה, לאדם גם אם הוא ענייני הוא בהחלט תוקף ומבקר את 'הצנזורה המזעזעת' כלשונו (אני יש לי דברים מזעזעים אחרים בחייו הוא...) אך זה נושא בפני עצמו] ב'מנגינה של איכה', על שהחרדים לא משכילים לקלוט את השכלתו המשכילית והמשכילה, על שיטת לימודו של החזון איש, שהיא גולת הכותרת של החיבור לדעתו, ובשלה זכה לתואר הנכסף דוקטור להיסטוריה יהודית [מעניין האם גם במשפטים, הוא יזכה-זכה(?) לתואר דוקטור בעבודת-סטודנט-סטנדרטית שכזו] על כך בלבד הגבתי מה שהגבתי, שהמיזוג בין שיטות במשפט לשיטות בלימוד, הוא תק'ר מסויים לא מוצלח בעליל, כמו כפי הנראה פרשת חייו של בראון עצמו...

נ.ב. אני מוכרח לציין, שרמת ההגינות הפולמוסית שלך, היא די נדירה. זה מחייב אותי אכן לעשות חושבים, ולבדוק אולי שוב בחורים ובסדקים שם...

חג סוכות שמח

אני חושב כעת, שאפשר להכניס להמכלול, דמויות של אקדמיים בעלי שם שחזרו בתשובה. זה גם יותר חרדי, גם יותר אמתי, ואולי גם יותר מעניין. יש כאלו שהתעסקו בדילוגי אותיות, ויש כאלו ביצירות אחרות ידועות. [יש לי ספר שלם על זה 'המדע כביש מהיר ליהדות', ואם תרצה אחרי חול המועד, נוכל אולי אם תרצה, לנסות לעבוד בכיוון הזה. אם כי שלמען ההגינות, בפופולריות יכול להיות שהכיכובים של בראון יותר מרשימים נקראים ומעניינים.

אגב, על 'החשיפות הדרמטיות' בפרקי החיים עברתי במילואם כמדומני. הגע בעצמך, כלום אוכל להמשיך את חיי היום-יום, בלא שאדע את חומרת מצבה הנפשי... וכן, איך אוכל לישון בלילה, בלא שאחכים, שכותבי פאר הדור, נסחפו קצת בהערצה הציבורית לחזון-איש בגילאים צעירים מדי. ובכלל, מה אני ומה חיי, בלא שאקרא את תובנותיו המתוסבכות של צבי יהודה, המספר איך שהחזון איש אהב אותו ואהב אותו, על גבול התסבוך... [ממש סיפורי אהבת ישראל של צדיקי זוועהיל] והאיך אוכל ללמוד שטיק'ל חזון איש, בלא שאקרא את ההבחנה המדופלמת של מר בנימין בראון לפשר אהבתו לילדים ובני נוער...

מתנצל על הציניות. גם לי אכן יש הרבה ביקורות, ובשפע... אבל עדיין ההגינות מחייבת, אם אתה כבר אדם ביקורתי שאינו מקבל את כל מה שאומרים לו בעיניים עצומות, לבקר בזהירות, לא רק את דברי 'האוהב', אלא גם - ואולי בעיקר - את דברי 'האויב'. מבחינתי בראון זכאי ליחס ביקורתי מסתייג, ולו בשל עברו המפוקפק - כמו רוב חוקרי החרדיות כמדומני - של 'לא שנה ופירש', שלא זכה לשטעלע הולמת של ר"מ בכיתה ח', וקם ועשה מעשה... אם לא להיות החזון איש, לפחות לעשות עליו דוקטורט... אני אקבל את דבריו לאחר הביקורת, רק את מה שזכאי לתואר 'עובדות יבשות', ולא עובדות עליזות, כמו 'משבר האמונה' שעבר החזון איש בצעירותו, המבוסס על ניתוח שיר בין היגון והשמחה וכו', החיים רבת גוונים [ולא רב גוונים. אופייני כמובן, למי שהושפע מההשכלה] כשם שדברי הסופרים החרדים, יתקבלו אצלי, רק מה שזכאי לתואר עובדות יבשות. אם כי שפרשנויות על שיטת לימודו, אקבל רק מת"ח...

אני בהחלט שונא, שחצנות לשמה, חסרת בסיס. והתיימרות כביכול לאובייקטיביות מלאה, בשעה שכללי הפסיכולוגיה של 'לא שנה ופירש', שאמנם מואיל בטובו לחבוש כיפה, אך החרדים אצלו זה מושג זואולוגי למחקר, מחייבים אותו להיות מעוות, ולו כדי להצדיק את שיטת דרכו... פסיכולוגיה אנושית פשוטה, שאני מספק לה בחינם, בלי להיות איזה ד"ר בנימין בראון מדופלם. בו נראה מה החבר'ה נקיי הכפיים וברי הלבב האלו יגיבו, לו נפרסם עליהם דברים קצת-הרבה מביכים, כמו התחרותיות בין כותלי האוניברסיטה.

בקשר למה שאתה כותב על הערך של 'דעת תורה', אני חושב, שהוא מגדיר היטיב את הבלבול העצום של 'המלומדה' בנושא, כשם שלנו החסידים יש בלבול של 'מלומדה' בקשר להתקשרות אמתית לצדיקים, במתכונתה האותנטית. אין ספק, שמי שלא רציני באמת, ומשקיע התבוננות כנה מעבר למה שחונך - ואולי תסלח לי על המילה 'אולף' - לו תיקח את הדעת תורה במשקפיים שלו, ותתרגם אותה לעברית מדוברת, ויצא הגיגיו של בראון העגל הזה...

בפירוש, קיים חסר משווע בספרים ברמה מחקרית-חרדית על גדולי ישראל. אני די גאה בחסר, כי כאמור, זה לא מזיק לאף אחד ביראת שמים, אבל יכול להיות, שבמצב הנוכחי זה עת לעשות לה', גם לא בטוח כי התאווה החיובית/שלילית(?) לראות בשדות זרים, תמיד הייתה ותישאר עד ימות תשבי ומשיח.

יש לציין שאכן רוב התייחסיותיו בביקורתיו הם שחצניים, כמו מה שציינת את ה"תלונה" שלו שלא עוסקים בסיכום התורני ה"מעמיק" שלו בדברי תורה של החזון איש. וכן כל גישתו היא שהוא ה"אור הגדול" שמגלה החושך הבא מכל הצינזורים של החרדים וכן בעניין מחקריו בעניין דעת תורה, כך שאני מקבל שאתה לא מחבב אותו, אך אין זה קשור לנושא האם להשאיר אותו כערך או לא.

בקשר לחשיבות מחקריו. בנוגע לטענותיו שנתפרסמו בשל הפולמוס כנגדם, כבר דובר שיש מהם שגובלות בלשוה"ר ויש בהוצש"ר. השווה שבשניהם שהעלאת הנושאים הללו לא היתה רלוונטית לאיש, וחבל שהועלו. בנוגע לשאר טענותיו, טענותיו בדבר דעותיו של החזון איש, באמת מעט לוקים בחסר, היות והוא לא מספיק מבין את ההבדל במשקל שיש לייחס לאמירה של תלמיד החזון איש, לאמירה של מי שאינו תלמיד החזון איש, מכמה וכמה סיבות. מה שכן יש. זה דבריו בנוגע לשנות צעירותו של החזון איש (חוץ מ....), הכרונולוגיה בחיי החזון איש, ואימות ושלילת סיפורים על החזון איש. שבנושאים אלו, אני חושב שהוא הראשון שעשה עבודה מקיפה כל כך.

בנוגע לדבריו על דעת תורה, לא נראה לי שמישהו חרדי יכול להגיע מדעתו להשמצות שלו על מושג חשוב כל כך, הוא בעצם כותב שעם הבעיות שנוצרו מחמת המודרנה, -דבר שגרם כתגובת נגד ליצירת הציבור החרדי כמות שהוא- החליטו הרבנים לקחת לעצמם כוח חדש, שבמותו לא היה להם מעולם, והוא יכולת הכרעה בענייני חולין מכוח התורה. ועל כך הערתי קודם, שלדעתי, יש לשפץ מעט את הערך.

אני רואה בסך הכול, ששנינו די חופפים בדעותינו. חד משמעית, הציבור החרדי, לא רגיל לכתיבה ברמה מחקרית גבוהה, ולו אפי' רק את החלקים היפים, לעגן זאת במסמכים וכו'. אני עכשיו עסוק בעריכת איזה ספר ביוגרפי, והדייקנות, וההגעה למקור הראשוני, זה באמת עמל נמלים. כך שאני באמת מעריך את בראון בחלק הזה. כפי שהזכרתי, הוא אדם כנראה מאוד מאוד מסודר, וזו מעלה גדולה. הוא כנראה פחות מחדש בטבעו, אלא מלקט יפה, אורג את ליקוטיו לאריגה נאה, ומנמר זאת במילים לועזיות למחצה, הלקוחות מהספירות הלשוניות הגבוהות.

בקיצור, אודה ולא אבוש, שלציבור החרדי ישנם כמה 'יריבים ברמה' [כמו דוד אסף לדוגמא], והוא ככל הנראה לא אחד מהם. לו הייתי חזוניאישני'ק אמתי, לא הייתי טורח להיכנס לדיונים טרחניים ומיותרים, העוסקים במיגננה, אלא פוגע לו ישר באגו, ומתאר את המניעים האפשריים שלו ב'מינוחים בראונים'. לדעתי, צריך שימצא אי-מי שיעשה את המלאכה, שידעו החוקרים את חוקי המחיר והתמורה. ההיגיון הבריא אומר, שיש עליהם חומרים רכילותיים לא פחות מעניינים מאשר על גדולי ישראל, וצריך רק ללקט אותם, ולעשות מהם מטעמים. זה לא שייך המצב הזה לא רק מבחינה דתית, אלא סתם מצד חברה המגנה על עצמה, שאין לנו מי שיתקיף בחזרה, אבל לא בויכוחי-סרק, אלא על כל הוצאת שם רע, להחזיר בלשון הרע אמתי לתועלת(?) מתובל כדבעי...