STS-41-D

STS-41-D
נתוני משימה
מעבורת	דיסקברי
כן שיגור	39A
שיגור	30 באוגוסט 1984 8:41:50 EST
נחיתה	5 בספטמבר 1984 8:37:54 PDT
משך המשימה	6 ימים 56 דקות ו-4 שניות
נתוני מסלול
מספר הקפות	97
גובה מסלול	340 ק"מ
נטיית מסלול	28.5 מעלות
אורך מסע	4,007,000 ק"מ
משימות קשורות
משימה קודמת; STS-41-C	משימה הבאה; STS-41-G

STS-41-D היא המשימה ה-12 בתוכנית מעבורות חלל של נאס"א והראשונה של מעבורת החלל דיסקברי.

השיגור התבצע בתאריך 30 באוגוסט 1984 בשעה 8:41:50, לפי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית.

הצוות

מפקד: הנרי הרטספילד (Henry W. Hartsfield)
טייס: מייקל קואטס (Michael Coats)
מומחית משימה: ג'ודית רזניק (Judith Resnik)
מומחה משימה: סטיבן האולי (Steven Hawley)
מומחה משימה: ריצ'רד מולן (Richard Mullane)
מומחה מטען: צ'ארלס ווקר (Charles Walker)

המשימה

הדיסקברי הייתה המעבורת הכי קלה במשקל מבין שלוש המעבורות (קולומביה, צ'לנג'ר, דיסקברי) שנבנו עד תקופה זו; זאת מפני שחומר המעטפת החיצונית שלה היה קל בצורה משמעותית ממעטפת שתי המעבורות האחרות.

המשימה במקור תוכננה ל-25 ביוני 1984, אך הספירה לאחור נעצרה 9 שניות לפני השיגור עקב תקלה במחשב השימוש הכללי המשמש לגיבוי, במעבורת. ניסיון שיגור שבוצע למחרת בוטל 6 שניות לפני השיגור כאשר מחשב השימוש הכללי זיהה חריגה במנוע הראשי מספר 3, שגרמה לכיבוי המנועים הראשיים. האסטרונאוט סטיב האולי התבדח: "חשבתי שנהיה הרבה יותר גבוהים כאשר המנועים הראשיים יכבו". האסטרונאוטים יצאו מן המעבורת בעוד מערכת הכיבוי פועלת, וכתוצאה מכך נרטבו עד לשד עצמותיהם.[1]. המעבורת הוחזרה למתקן עיבוד המעבורת, והמנוע הוחלף. ניסיון שיגור שלישי, ב-29 באוגוסט, בוטל אף הוא כאשר נתגלתה אי התאמה בתוכנת הטיסה של בקר האירועים הראשי (האחראי על הפרדת המעבורת ממאיצי הדלק המוצק וממכל הדלק הנוזלי בזמן השיגור[2]) בקשר לפקודות המיועדות למאיצי הדלק המוצק. התוכנה תוקנה כך שכל פקודות ההצתה יופעלו במרווחי זמן נכונים.

מאחר שהשיגור נדחה בחודשיים התבטלו משימות STS-41-E ו-STS-41-F, הציוד והמטען שתוכנן ל-2 משימות אלה צורף אל משימה זו. בשל כך הייתה המשימה בעלת משקל שיא (119,511 ק"ג) בתוכנית כולה, עד אותה תקופה שהמריאה לחלל.

ביום השיגור נדחתה ההמראה ב-6 דקות ו-50 שניות בגלל חדירת מטוס פרטי למרחב האווירי המוגבל של אזור השיגור.

במהלך המשימה שוגרו שלושה לוויינים מן המעבורת: סאטלייט ביזנס סיסטם (SBS-D), סינקום 4-2 (SYNCOM IV-2) - לוויין תקשורת של הצי האמריקאי; וטלסטאר, לוויין של AT&T. זו הייתה המשימה הראשונה ששיגרה שלושה לוויינים.

משימה זו ביצעה ניסוי בלוח סולרי קל משקל רחב ממדים (אורך 31 מ', רוחב 4 מ', משקל כ-136 ק"ג), שנפרס מתא המטען של המעבורת, כחלק מניסוי של מערכות אפשריות לתחנת חלל עתידית. הלוח הורכב מסוגים שונים של תאים סולריים, ונפרס ונסגר מספר פעמים. זהו המבנה הגדול ביותר שנפרס בחלל עד אותו זמן, ויכולת ייצור החשמל שלו שוות ערך לזו של תא דלק של המעבורת.

גם משימה זו נשאה ניסוי אלקטרופורוזה בזרימה מתמדת, ציוד מדידת קרינה, ניסויי תלמידים, מצלמת IMAX וניסוי של חיל האוויר - "לוגיקת ענן למיטוב השימוש במערכות הגנה".

תקלה במערכת פליטת הפסולת הנוזלית גרמה ליצירת נטיף שתן ליד פתח הפליטה. ניסיונות להמיס אותו על ידי הפניית אותו צד של המעבורת אל השמש הצליחו באופן חלקי בלבד, ובסופו של דבר היה צורך לשבור אותו בעזרת הזרוע הרובוטית של המעבורת, כדי שלא יפגע במגיני החום בזמן הנחיתה. התקלה השביתה את השירותים במעבורת למשך שארית הטיסה.

תקלה נוספת גרמה להשבתת שלוש יחידות תצוגה קדמיות מיד לאחר ההגעה למסלול. לאחר שיגור הלוויינים מתא המטען, הן הוחלפו עם יחידות תצוגה אחוריות על ידי האסטרונאוטים.

המשימה ארכה 6 ימים 56 דקות ו-4 שניות, והנחיתה בוצעה במסלול נחיתה 17 בבסיס חיל האוויר אדוארדס ב-5 בספטמבר בשעה 8:37 לפי שעון קיץ מערב ארצות הברית. המעבורת הונחתה באדוארדס משום שזו הייתה הטיסה הראשונה של הדיסקברי.

המעבורת חזרה למרכז החלל קנדי ב-10 בספטמבר.

במשימה זו נראו שחיקות רבות יותר מאשר במשימות הקודמות, של האטמים הטבעתיים במאיצי הדלק המוצק. שחיקה התגלתה גם בחלקו הקדמי של המאיץ הימני, וגם בסמוך לנחיר הפליטה של המאיץ השמאלי. כמות קטנה של פיח התגלתה ליד האטם הראשי, שהעידה על דליפה של ממש מן האטם. דליפה מן האטם הטבעתי של מאיץ הדלק המוצק הייתה הגורם העיקרי לאסון מעבורת החלל צ'לנג'ר.