MIDAS

MIDAS ‏(Missile Defense Alarm System) הייתה מערכת של חיל האוויר של ארצות הברית להתרעה על שיגור טיל בליסטי על ידי ברית המועצות. החלליות היו צריכים להשלים את המידע שהתקבל ממערכות מכ"ם קרקעיות. התוכנית פעלה בשנים 1960–1966 והייתה צריכה לכלול 12 חלליות. היא מהווה דור ראשון של לווייני ריגול אמריקאיות בנוסף למיזם קורונה ו- SAMOS. התוכנית לא הגיע לשלב המבצעי אך במהלכה פותחו טכנולוגיות חדשות שנוצלו בהמשך.

לאחר בניית מערכת התרעה על בסיס תחנות מכ"ם קרקעיות הברר שמערכת יכולה לתת התרעה של 10–25 דקות בלבד. מערכת MIDAS הייתה צריכה להגדיל את ההתרעה ל-30 דקות ובכך לאפשר למפציצים עם פצצה גרעינית להמריא מבסיסים.

בפברואר 1959 DARPA הגישה לחיל האוויר תוכנית ראשונית. התוכנית כללה הצבת חלליות עם חיישני תת-אדום לגילוי השיגור. התוכנית כללה הצבת 10 חלליות. מכיוון שזמן קבלת התרעה היה נושא רגיש במיוחד, הוחלט שחללית תשלח אות וצילום תת-אדום עצמו לא יישלח. באותה תקופה לא היה קיים משגר שיכול להציב חללית במסלול גאוסטציונרי. חלליות במסלול קוטבי היו יכולים לשהות מעל שטח ברית המועצות זמן מוגבל בלבד. בסופו של דבר הוחלט להציב 12 חלליות בגובה 200 מייל. הערכה הייתה שעלות התוכנית תהיה 200–600 מיליון $ (1959) ששווה ערך ל-1.4-4.3 מיליארד $ של שנת 2021^[1].

השיגור הראשון בוצע ב-26 בפברואר 1960 והוא נכשל. ב-24 במאי שוגרה חללית "MIDAS 2", אך היא לא הגיע למסלול הנדרש. בהמשך השנה חלליות של מיזם קורונה בדקו חיישני תת אדום. בשנת 1961 השיגורים עברו לבסיס חיל האוויר ונדנברג אך עם ניצול אותר משגר אטלס-אג'ינה. ב-12 ביולי 1961 בוצע שיגור מוצלח, אך חלליות איבדה מקור חשמל לאחר מספר הקפות. בעיה דומה הייתה בחללית "MIDAS 4" ולכן הוחלט לעשות הפסקה בשיגורים.

החללית "MIDAS 7" הייתה הראשונה שהצליחה לפעול והיא גילתה מספר שיגורי ניסוי של טיל בליסטי אמריקאי. שיגורי לוויינים נוספים זכו להצלחה חלקית בלבד.

בשנת 1966 סוכם לסגור את התוכנית. העדר מקור אנרגיה חשמלית יציבה גרם לכך שחלליות הפסיקו לפעול אחרי מספר שבועות במסלול. חלליות של תוכנית המשך "Defense Support Program" החלו לפעול במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 והם פועלים גם כיום.