הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני
הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, אשר נודע אף בכינוי: הסכם INF (באנגלית: Intermediate-Range Nuclear Forces Treaty; בר"ת INF), היה הסכם בינלאומי משנת 1987 בין ארצות הברית לברית המועצות. ההסכם נחתם ב-8 בדצמבר 1987 בוושינגטון די. סי. על ידי נשיא ארצות הברית רונלד רייגן והמזכיר הכללי של ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, לפירוק הדדי של טילים בליסטיים לטווח בינוני. ההסכם אושרר על ידי הסנאט האמריקאי ב-27 במאי 1988 ונכנס לתוקף ב-1 ביוני 1988. שמו הרשמי של ההסכם הוא: הסכם בין ארצות הברית של אמריקה וברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות על פירוק טיליהן לטווח בינוני ולטווח קצר (באנגלית: Treaty Between the United States of America and the Union of Soviet Socialist Republics on the Elimination of Their Intermediate-Range and Shorter-Range Missiles; ברוסית: Договор о ликвидации ракет средней и меньшей дальности / ДРСМД, Dogovor o likvidatsiy raket sredney i menshey dalnosti / DRSMD) . בפברואר 2019 הושעה ההסכם על ידי ארצות הברית ורוסיה וב-2 באוגוסט פרשה ארצות הברית מההסכם.
היסטוריה
כניסתם לשירות של הטילים הבליסטיים הסובייטים מסוג SS-20 במחצית השנייה של שנות ה-70 – טילים ניידים, בעלי טווח, רמת דיוק ועוצמה מוגברים – נתפס כאיום חדש לביטחון מדינות אירופה המערבית. לאחר דיונים במסגרת נאט"ו הוסכם על אסטרטגיה דו-שלבית להשבת המאזן: ראשית, קיום מגעים עם ברית המועצות להפחתה הדדית, שלה ושל ארצות הברית, במאגרי הטילים הבליסטיים לטווח בינוני; שנית, להציב באירופה, החל משנת 1983, 464 טילי שיוט ו-108 טילי פרשינג, טילים בליסטיים לטווח בינוני.
עד למחצית השנייה של שנות ה-70 היה לכוחות נאט"ו יתרון ברור על ברית המועצות בתחום טילים בליסטיים לטווח בינוני. ברשות ברית המועצות, עד לאותה עת, היו רק טילים מונעים בדלק נוזלי, בעלי ראש נפץ בודד, רמת דיוק נמוכה, אשר היו קלים להשמדה, וכן מפציצים כבדים, איטיים, ומיושנים מן הדגמים Tu-16 ו-Tu-22. לכוחות נאט"ו וחיל האוויר האמריקאי המוצב על אדמת אירופה היו לעומת זאת מפציצים גרעיניים מהירים מסוג מיראז' 4 וF-111 ארדוורק, בנוסף לטילים המונעים בדלק מוצק, מדויקים, לטווח קצר ובינוני מתוצרת צרפת, בריטניה וארצות הברית, שהיו מוצבים בים וביבשת אירופה. בנסיבות אלה ניסיונותיה של ברית המועצות לסגור את פער הכוחות עם המערב, הביאו לתגובה של נאט"ו לשימור מאזן הכוח הקיים.
על אף שהסובייטים הביעו חוסר שביעות רצון מהצבת טילים בליסטיים אמריקאים ביבשת אירופה, הם הסכימו לפתוח במשא ומתן ושיחות מקדימות בין הצדדים החלו בז'נבה בשנת 1980. שיחות רשמיות נפתחו בספטמבר 1981, כאשר ארצות הברית קידמה הצעת "אופציית אפס" – הסרה מוחלטת ודו-צדדית, של כל הטילים לטווח קצר ובינוני מאדמת אירופה. לאחר שבין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות באשר להחרגה של טילים בריטים וצרפתים מן ההסכם, המשלחת הסובייטית השעתה את השיחות בחודש נובמבר 1983. בשנת 1984, למרות מחאות ציבוריות, החלה ארצות הברית להציב מערכות טילים לטווח בינוני בגרמניה המערבית, איטליה ובריטניה.
בחודש מרץ 1986 חודשו השיחות בין ארצות הברית לברית המועצות. השיחות עסקו לא רק בטילים לטווח קצר ובינוני, אלא אף בכלי נשק אסטרטגיים[1] ופירוק נשק בחלל. בשלהי 1985 הסתמנה הבנה בין הצדדים באשר להגבלות על מערכות טילים המוצבות על אדמת אירופה ואסיה. ב-15 בינואר 1986 הכריז גורבצ'וב על הצעה סובייטית לאסור על כל כלי הנשק הגרעיניים עד לשנת 2000, כולל טילים גרעיניים על אדמת אירופה. הצעה זו נדחתה על ידי ארצות הברית, אשר הגיבה בהצעה משלה להפחתה הדדית והדרגתית של טילים לטווח קצר ובינוני מאירופה ואסיה, עד לחיסול כולל של מערכות נשק אלה, עד לשנת 1989. הסכם שלא כלל הגבלות על מערכות נשק גרעיניות בידי בריטניה וצרפת.
סדרת פגישות בחודשים אוגוסט וספטמבר 1986 הגיעה לשיאה ב-11 באוקטובר 1986, בפסגת רייקיאוויק, בין הנשיא רייגן לגורבצ'וב. שניהם הסכימו בעקרון על הסרת מערכות טילים לטווח קצר ובינוני מאירופה והגבלה הדדית על מספר ראשי הטילים מסוג זה ל-100 בעולם כולו. גורבצ'וב אף הציע שינויים מהותיים ויסודיים יותר במערכת היחסים האסטרטגית בין המעצמות. לאורך שנת 1987 המשיכו המגעים בין הצדדים, אשר הסתייעו בהחלטה חד-צדדית של קאנצלר גרמניה המערבית, הלמוט קוהל, באוגוסט 1987, להוציא מתחומי גרמניה המערבית את מערכות טילי הפרשינג המשותפות לגרמניה ולארצות הברית. בספטמבר 1987 הסכימו הצדדים על נוסח ההסכם.
על פי ההסכם היה על הצדדים להשמיד, עד ל-1 ביוני 1991, 2,692 מערכות טילים, 846 על ידי ארצות הברית, ו-1,846 על ידי ברית המועצות. על פי ההסכם, כל אחד מן הצדדים היה רשאי לפקח על המתקנים הצבאיים של הצד שכנגד. כל מעצמה הייתה רשאית להשבית, אך לא להשמיד, 15 מערכות טילים, 15 מכלי טילים, ו-15 מערכות שיגור, לצורכי תצוגה.
ב-10 בפברואר 2007 הכריז נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כי הסכם INF אינו משרת עוד את האינטרסים של רוסיה. ב-14 בפברואר 2007 ציטטו סוכנויות הידיעות הרוסיות טא"ס ואינטרפקס את דברי רמטכ"ל הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית, יורי בּאלוייבסקי (ברוסית: Юрий Николаевич Балуевский), ולפיהם רוסיה יכולה להתנער מהסכם INF והחלטתה תלויה בפעולותיה של ארצות הברית ביחס להצבת מערכות חדישות להגנה מפני טילים שאותן התכוונה אז ארצות הברית להציב על אדמת פולין וצ'כיה[2].
על פי אנליסט ממכון מחקר אמריקאי, בעייתה האמיתית של רוסיה עם הסכם INF אינו בהתנהגותה של ארצות הברית, אלא בעובדה שסין אינה כבולה בהסכם וממשיכה לפתח, לבנות ולהציב טילים לטווח קצר ובינוני על אדמתה[3].
ביטול ההסכם
ב-20 באוקטובר 2018 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי ארצות הברית תפרוש מההסכם, לטענתו עקב אי-עמידתה של רוסיה בתנאי ההסכם. ב-1 בפברואר 2019 השעתה ארצות הברית את ההסכם באופן רשמי ובתגובה גם רוסיה השעתה את ההסכם למחרת. ב-2 באוגוסט פרשה ארצות הברית מההסכם באופן סופי.
קישורים חיצוניים
- Treaty Between the United States of America and the Union of Soviet Socialist Republics on the Elimination of Their Intermediate-Range and Shorter-Range Missiles. נוסח מלא של ההסכם (באנגלית)
- Seiitsu Tachibana, "Much ado about something : The factors that induced Reagan and Gorbachev to conclude the INF Treaty" Hiroshima Peace Science, Vol.11 page.151-182 (1988) (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ דיונים שהובילו להסכם START I משנת 1991
- ^ כוונה זו ננטשה מאז על ידי ארצות הברית לטובת מערכות הגנה המוצבות בים וכן ברומניה
- ^ Mark Stokes and Dan Blumenthal, Can a treaty contain China's missiles?. The Washington Post, January 2, 2011
26191769הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני