DTS
DTS, ראשי תיבות של Digital Theatre System היא שיטת קידוד דיגיטלית לפסקול רב-ערוצי של סרטי קולנוע.
שיטה זו נוצרה על ידי חברת Digital Theatre Systems שאחד ממשקיעיה היה במאי הקולנוע סטיבן ספילברג. העבודה על הפורמט החלה ב-1991, ארבע שנים לאחר שמעבדות דולבי החלו לפתח את Dolby Digital. הסרט הראשון שבו נעשה שימוש בשיטה היה "פארק היורה" שיצא ב-1993, שנה לאחר ש"בטמן חוזר" יצא לבתי הקולנוע בקידוד דולבי דיגיטל.
בניגוד לפסקול סטריאופוני, שיטה זו תומכת בדרך כלל בתצורת 5.1, כלומר שני רמקולים קדמיים ראשיים, שניים אחוריים, רמקול קדמי מרכזי וסאב וופר. יתרונה של שיטה זו על פני שיטות דיגיטליות אחרות כגון דולבי דיגיטל הוא שמידת הדחיסה של הפסקול הדיגיטלי היא פחותה, ולכן הצליל המתקבל נאמן יותר למקור. תצורות נוספות שנתמכות על ידי DTS הן סטריאו, ארבעה ערוצים, ארבעה ערוצים וסאב וופר וכן (בגרסאות החדשות) עד שבעה רמקולים וסאב וופר.
החסרון בשיטה זו, מבחינת בתי הקולנוע, הוא שבניגוד לשיטות אחרות כמו SDDS ודולבי שבהן סרט הצלולואיד מכיל את התמונות ולצידן הפסקול, ב-DTS הפסקול הוא נפרד פיזית מהסרט - הוא מגיע על CD-ROM, ולכן בית הקולנוע זקוק למערכת הקרנה משוכללת יותר, שיכולה לתזמן את ההקרנה על המסך עם הפסקול המגיע ממערכת אודיו נפרדת.
השיטה נמצאת גם בשימוש ביתי, בסרטים בפורמט DVD, אך זוכה לפופולריות פחותה מאשר Dolby digital. רוב המקלטים הביתיים אינם מסוגלים לפענח אותה ורק מיעוט סרטי ה-DVD מכילים פסקול DTS. גם חלק מהסרטים האחרונים שיצאו בכותרי לייזרדיסק קודדו בשיטת DTS, בשנות התשעים המאוחרות.