תסמונת וולף–פרקינסון–וייט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תרשים א.ק.ג, מאופיין בגל דלתא (מסומן בחץ) ובמרווח PR קצר
ייצוג גרפי של מערכת ההולכה החשמלית של הלב האנושי
שידור אותות חשמליים לחדרי הלב, באמצעות מערכת הולכה לבבית של אדם בריא
ייצוג גרפי של הולכה חשמלית במקרה של תסמונת וולף–פרקינסון–וייט
12 חיבורי א.ק.ג. של אדם המאפיינים תסמונת וולף–פרקינסון–וייט, מתבטא ב"גל דלתא" ובמרווח PR קצר

תסמונת וולף–פרקינסון–וייטאנגלית: Wolff–Parkinson–White syndrome, בראשי תיבות: WPWS) היא הפרעה לבבית הנובעת מכשל במערכת ההפעלה וההולכה החשמלית של הלב, וגורמת לסימפטומים שונים. 40% מהאנשים הלוקים בכשל במערכת זאת, אינם מפתחים סימפטומים אף פעם.[1] התסמינים שעלולים להתרחש הם דופק מהיר באופן חריג, הפרעת קצב, קוצר נשימה, סחרחורת, או התעלפות. לעיתים רחוקות עלול להתרחש דום לב.

הגורם ל-WPWS בדרך כלל אינו ידוע. מספר קטן של המקרים נגרם עקב מוטציה של הגן PRKAG2, מוטציה גנטית שהאדם יורש מהוריו, במקרה של דומיננטיות אללית.

התסמונת מאובחנת באלקטרוקרדיוגרם על ידי מרווח PR קצר וגל דלתא.

בלב בריא, פעימות הלב מבוקרות על ידי אות חשמלי, קשר הגת והפרוזדור המיוצר בעלייה הימנית של הלב, אות המתפשט ממנו דרך סיבי הולכה, ומגיע אל חדרי הלב. אצל אדם הלוקה ב-WPWS קיים מסלול נוסף, מלבד סיבי ההולכה הרגילים, שגם דרכו יכול האות החשמלי לעבור. אצל הלוקים בתסמונת זו, המסלול הנוסף קיים כבר בזמן הלידה ויכול להתבטא אז, אך לרוב, הדבר אינו מתגלה בגיל צעיר. לרוב, הסימפטומים מופיעים לראשונה בגילאי 15-25. מסלול ההולכה החשמלי הנוסף, עצמו, אינו מסכן חיים, אך הסימפטומים של אי הסדירות בפעימות ושל הטכיקרדיה עלולים לגרום לבעיות לבביות, ובמקרים קיצוניים להביא לידי סיכון חיים.

טיפול

טיפול תרופתי

הטיפול התרופתי באנשים הסובלים מפרפור עליות או מתגובה של טכיקרדיה חדרית הוא על ידי אמיודארון או פרוקאינאמיד, להסדרת קצב הלב.

יש להימנע מחוסמי AV-node, כמו: אדנוזין, דילטיאזם, חוסמי תעלות סידן‎ וחוסמי בטא‎, בפרפור עליות או ברפרוף עליות עם עבר של תסמונת וולף–פרקינסון–וייט, כי הם עלולים לחסום את מסלולי ההולכה הנורמליים ולהחריף את הסימפטומים מסכני החיים.

טיפול פולשני

הטיפול הסופי ב-WPW הוא הרס של הנתיב החשמלי החריג על ידי פרוצדורה פולשנית, כניסה עם קטטר וכריתה של המוקד. הטיפול אינו מתאים לכל מטופל.

היסטוריה

בשנת 1915 היה הקרדיולוג פרנק נורמן וילסון (אנ')‏ (1890–1952) הראשון שיתאר את התופעה, שמאוחר יותר נקראה תסמונת וולף–פרקינסון–וייט, על שמם של הקרדיולוגים לואי וולף (אנ')‏ (1898–1972), ג'ון פרקינסון (אנ') ‏ (1885–1976) ופול דאדלי וייט (אנ') ‏ (1886–1973), שתארו את ההפרעה בשנת 1930. השני שתיאר את המצב היה אלפרד מ' וולד (1887–1967), בשנת 1921.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Kim, SS; Knight, BP (במאי 2017). "Long term risk of Wolff-Parkinson-White pattern and syndrome". Trends in Cardiovascular Medicine. 27 (4): 260–268. doi:10.1016/j.tcm.2016.12.001. PMID 28108086. {{cite journal}}: (עזרה)
ערך זה הוא קצרמר בנושא רפואה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23456798תסמונת וולף–פרקינסון–וייט