תנועת איקאריה
תנועת איקאריה הייתה תנועה קומונלית צרפתית-אמריקנית, שהוקמה על ידי תומכי הרפורמטור הצרפתי אטיין קבה, בניסיון להגשים את רעיונותיו הכלכליים חברתיים. קבה הוביל את חברי תנועתו לארצות הברית החל מ-1848, שם הקימו שורה של יישובים שיתופיים בטקסס, אילינוי, איווה ובקליפורניה. התנועה התפצלה מספר פעמים בשל מחלוקות אידאולוגיות.
הקהילה האיקראית האחרונה, שהתקיימה בקרבת קורנינג במדינת איווה התפרקה מרצונה ב-1898 לאחר 46 שנים בהם התקיימה.
אטיין קבה והקמת התנועה בצרפת
ערך מורחב – אטיין קבה
קבה, אשר נולד ב-1788 בחבל דיז'ון היה פעיל פוליטי מצעירותו, ומשפטן אשר היה מעורב בהפלת שושלת בית בורבון. בהמשך נתמנה לתובע כללי בקורסיקה תחת משטרו של המלך לואי פיליפ אך פוטר לאור עמדותיו האנטי מלוכניות. פעילותו הפוליטית הביאה אותו לגלות למשך 5 שנים באנגליה, שם נחשף לרעיונותיהם של אוטופיסטים שונים כתומאס מור ורוברט אוון וכתב את משנתו בתצורה של רומן אוטופי 'המסע לאיקריאה' שפורסם ב-1840. הרומן תיאר את אורחות החיים במדינה דמיונית אשר הגיבור הלאומי בה, איקר, הוביל הפיכה אשר הפילה את השלטון המלוכני והחליפה אותו במשטר שיתופי-שוויוני בעל כלכלה מתוכננת.
עם שובו לצרפת ב-1839 ופרסום ספרו החל לסחוף אחריו תומכים אשר החלו לדחוק בו לקדם את מימוש רעיונותיו באמצעות הקמת מושבות שיתופיות בהתאם לדגם אותו הציע בספרו. במרץ 1841 החל להוציא מחדש את העיתון Populaire, שזכה לפופולריות בקרב מעמד הפועלים ואת כתב העת 'האלמנך האיקראי'. תומכיו של קבה הגיעו בעיקר ממעמד הפועלים בכל רחבי צרפת, מריימס, ליאון, נאנט, טולוז וטולון, ועל פי הערכתו שלו עד סוף 1843, מנו כ-50 אלף.
בהדרגה, הגיע קבה למסקנה כי צרפת ואירופה בכלל אינן קרקע טובה להגשמת הרעיונות האיקריים, והחל לבחון את האפשרות להגשימם באזורי הספר של ארצות הברית המתפתחת. הוא האמין כי יוכל לסחוף אחריו בקלות כ-10–20 אלף מתיישבים ליוזמה ההתיישבותית אותה ביקש לקדם, ולבסוף אף להגיע להתיישבות של מיליון עובדים ובעלי מלאכה אשר יקימו ערים ענקיות ברוח רעיונותיו. תוכניות אלו פרסם בעיתון התנועה.
בספטמבר 1847 נסע ללונדון על מנת להוועץ עם רוברט אוון, אשר המליץ לו לקדם את ההתיישבות בטקסס, מקום בו המדינה העמידה קרקעות זולות להחכרה לחברות פרטיות שהתחייבו לארגן להן מתיישבים. קבה יצר קשר עם סוכן אדמות מטקסס, חברת פיטרס, שהציגה בפניו תוכנית לרכישת מיליון דונם אדמה, בתנאי שתיושב עד 1 ביולי 1848.
הקבוצה הראשונה וניסיון ההתיישבות בטקסס
ב־3 בפברואר 1848 יצא חיל החלוץ להתיישבות, בדמות 69 חברי התנועה שהפליגו על סיפון אוניית המפרש רומא מנמל לה הבר. הקבוצה הגיעה לניו אורלינס ב-27 במרץ 1848 שם נודע להם על המהפכה שהתחוללה בצרפת בזמן השיט הממושך, וחמישה מחבריה החליטו לחזור מיד לצרפת.
בניו אורלינס נתברר לנותרים, כי החלקות שנרכשו עבורה לא היו צמודות לנהר האדום אלא רחוקות ממנו 25 מיילים. כמו כן הקרקע הוקצאה על פי שיטת ההקצאה האישית - המשמעות הייתה שהחלקות שנועדו להם היו מבודדות ולא רציפות, וביניהן שובצו חלקות בבעלות פרטית של חוואים אחרים ואדמות מדינה, דבר המונע הקמת יישוב קהילתי על פי תוכניתם המקורית. יתר על כן, במקום מיליון האקר שהובטחו, הבינו המתיישבים כי התנאים החוזיים להתיישבות לא יאפשרו להם לממש למעלה מ-320 דונם, עליהם נדרשו לבנות בקתת עץ בכל חלקה, כ-30 במספר, בתוך כחודשיים בלבד. עם זאת המשיכה הקבוצה לחתור לחלקות המובטחות, כשהם נעים בעגלות, אשר נשברו בדרך, ונאלצים להשלים את יתר הדרך לשטח בצעדה רגלית.
רק 27 חברים צלחו את המסע הרגלי והגיעו ב-2 ביוני לשטח המיועד ליד דאלס. מרבית הנותרים התפזרו וחלקם שבו בסופו של דבר לצרפת, כשהם מוציאים דיבתו של קבה רעה, ומזהירים את חבריהם שלא לנסות ולהגר לארצות הברית. הקבוצה הקטנה שכן הגיעה למקום החלה מיד במאמץ תזזיתי לבנות את הצריפים במטרה לעמוד בתנאי החוזה לרכישת הקרקעות, זאת במקביל לניסיונות ראשונים לחרוש את הערבה - אולם בלא הידע החקלאי הנחוץ, ובפרט באקלים המקומי. לאור התזונה הלקויה, תנאי המגורים הלקויים, העומס והתשישות, חלו מרבית חברי הקבוצה בכולרה ומלריה, אשר הרגו ארבעה מהחברים והעמיקו את השבר. הרופא שבחבורה איבד את שפיותו וערק מחבריו.
קבה עצמו נותר בתקופה זו פריס במטרה לארגן את יתר אנשי התנועה להגירה. אולם מהפכת פברואר קרעה את התנועה שרבים מחבריה נהו אחרי התקווה לחולל שינוי חברתי בצרפת גופה וזנחו את רעיון ההתיישבות בארצות הברית. קבה ונאמניו התקשו אף לגייס סיוע כלכלי למתיישבים הראשונים תחת המשטר הרפובליקאי החדש. מתוך כ-1,500 חברי התנועה שנרשמו לתוכנית ההגירה, מנתה המשלחת השנייה של התנועה לארצות הברית 19 חברים בלבד - ורק כמחציתם הגיעה בסופו של דבר להתיישבות בטקסס.
בסופו של דבר הוכרזה ההתיישבות הטקסנית ככישלון מוחלט, ושארית החברים בה החלו לפלס דרכם חזרה לניו אורלינס בקבוצות קטנות. ארבעה חברים נוספים נפטרו בדרך, והיתר הגיעו בסוף שנת 1848.
על אף משבר הקבוצה הראשונה ב-15 בדצמבר 1848, חמישה ימים טרם נבחר לואי נפוליאון לנשיא צרפת, הפליג קבה עצמו שהיה אז כבר בן 60 בלוויית 480 חברים נוספים מתנועתו לארצות הברית אשר חברו לשורדי ההתיישבות הטקסנית, שמצב רוחם היה קודר. ב-21 בינואר קיימו אספה כללית של התנועה בניו אורלינס, וקבה הצהיר כי אם הרוב יבקשו לשוב לצרפת, הוא יתמוך בהחלטה. רוב קטן של 280 חברים החליט להמשיך בפרויקט הקולוניזציה, אך 200 החליטו לשוב לצרפת, והקבוצה העמידה לרשותם אמצעים כלכליים לעשות כן.
ב-1849 נרכשה אדמה מתאימה יותר להתיישבות ממורמונים באילינוי, על גדות המיסיסיפי בעיירה נאוו, שם החלו קבה וחבריו בהתיישבות ברת קיימא.
נאוו, אלינוי
נָאווּ[1] במדינת אילינוי הוקמה במקור ב-1839 על ידי קבוצה מורמונית בהנהגת ג'וזף סמית' הבן, ומנתה בשיאה 15 אלף בני אדם. עם זאת, בשל רדיפת הקהילות בסביבה, החליטו המורמונים להגר מהיישוב ועזבו ברובם עד שנת 1846 לסולט לייק סיטי שביוטה, והשטח כאמור נמכר ב-1849 לאנשי תנועת איקאריה. המקום הפך לקהילה האיקראית הקבועה הראשונה, והמתיישבים אימצו את המבנה החברתי אשר תואר בספרו של קבה.
לכל משפחה בקומונה הוקצה שטח זהה, של שני חדרים בבניין דירות, וכמות זהה של רהיטים. ילדים התגוררו בנפרד מהוריהם במסגרת פנימייתית מגיל 4 ואילך, וביקרו את משפחותיהם רק בימי ראשון. הדבר נעשה על מנת לפתח אהבה לקהילה 'מבלי לפתח חיבה מיוחדת להורים'. חברים חדשים בקבוצה נתקבלו בהצבעה מקרב הגברים בקומונה, לאחר מגורי ניסיון של 4 חודשים, תשלום 80$ לקופת הקומונה, וחלוקת יתר רכושם. מבקרים הורשו להשאר במלון הקומונה.
הקהילה רחשה משמעות רבה לנישואין ומרבית חבריה התחתנו בגיל צעיר, אך היא אפשרה גם גירושין ונישואים מחדש. היא לא הייתה מאוד דתית אך האמינה בכוח עליון. ספרו של קבה 'הנצרות האמיתית' היווה את הבסיס לאמונתם אך הוא לא כלל מצוות מפורשות. בימי ראשון לא התקיימו תפילות דתיות, אך חברי הקהילה נהגו להתכנס לדון בכתבי קבה וברעיונות המוסר הנוצרי כפי שהבינם במה שכונה 'קורסים איקריאניים'. החגים החשובים ביותר היו 3 בפברואר - יום השנה ליציאת הקבוצה הראשונה מצרפת, ו4 ביולי - יום העצמאות האמריקני בו נחגג גם פסטיבל הקיץ ובתי הכפר עוטרו בזרי פרחים ושלטי קרטון אשר הכריזו על "שוויון", "חופש" ו-"אחדות", וכרזות עם ציטוטים בנוסח "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד", "לכל אחד לפי צרכיו", ו"הזכות הראשונה היא החיים, והחובה הראשונה היא העבודה". הם הניפוו את הדגל האמריקני, ניגנו שירים פטריוטיים ונסעו לקורנינג לצפות במצעד יום העצמאות האמריקני, אך הסתודדו בנפרד מהאמריקאים דוברי האנגלית. בסוף היום הם חזרו לאיקריה (שלושה מיילים מזרחה) להופעות מקומיות, ריקודים והצגה תיאטרלית. האיקארים חגגו גם את חג המולד, את ראש השנה האזרחית ואת הפיט דו מאיס - פסטיבל תירס של קציר הסתיו הדומה לחג ההודיה.
לאחר ההתיישבות הלכה הקומונה, צמחה ושגשגה כשהיא שוכרת שטחים חקלאיים נוספים, מקימה טחנות מסור וקמח, בתי מלאכה, בתי ספר ואף תיאטרון וחיי תרבות שכללו קונצרטים קבועים. העבודה בקהילה הייתה מחולקת על בסיס:גברים עבדו כחייטים, בונים, נפחים, סנדלרים, מכונאים, נגרים, בורסקאים וקצבים. נשים עבדו כטבחות, תופרות, כובסות ומגהצות. במקום הוקמו גם שני בתי ספר - לבנים ולבנות. הקהילה הקימה מערך עיתונות אשר פרסם בצרפתית, אנגלית וגרמנית, ובפריס הוקם משרד לגיוס תומכים למושבה האמריקנית. ספריית הקהילה הכילה למעלה מ-4,000 כרכים באנגלית וצרפתית בתכנים ספרותיים ומדעיים. עד שנת 1855, התגוררו בקהילה למעלה מ-500 חברים.
על אף שבראשית ההתיישבות הסכימו המתיישבים למנות את קבה לראשם למשך עשור, עם ההתיישבות בנאוו החלו חילוקי דעות פוליטיים בקבוצה. קבט עצמו הבין כי מעמד זה איננו הולם את רעיונותיו הדמוקרטיים המובעים בספריו ובשנת 1850 הציע חוקה חדשה אשר כללה נשיא ודירקטוריון הנבחרים מדי חצי שנה. עם זאת נותר קבה בעל השפעה מכרעת וכמעט אבסולוטית בקבוצה.
בשנת 1852 הוגשה בפריס תביעה נגד קבה על ידי מספר חברים לשעבר בתנועה, אנשי הקבוצה הראשונה ניצולי ניסיון ההתיישבות בטקסס, שטענו כי קבה הונה אותם. קבה נדרש לשוב לצרפת למשך 18 חודשים על מנת להילחם על שמו ועל שם התנועה. כשחזר לארצות הברית, מצא את הקהילה מפוצלת והחל לדחוף שורה של כללים מגבילים בקומונה, שסבר שנחוצים לשם גיבושה. ביניהם איסור שימוש באלכוהול וטבק, ואיסור על דיבור בשעת העבודה. החוקים הללו עוררו מרירות בקרב חברי הקהילה כלפיו. ב-15 בדצמבר 1855 ניסה לשנות את החוקה כך שיוכל לכהן כנשיא בעל סמכויות נרחבות למשך 4 שנים רצופות, הצעה שהייתה מנוגדת לא רק לעקרונות הקבוצה כי אם גם לכתב הצ'ארטר שניתן לה ממשלת אילינוי, אשר התיר לה לשנות את החוקה רק אחת לשנתיים. האספה הכללית של הקומונה דחתה הצעתו זו.
עמדתו זו של קבה עוררה אמוציות חזקות ביותר בקהילה, שחברה נמנו על הענף הדמוקרטי של אנשי המהפכה הצרפתית, ומנגד חשו קבה ותומכיו, שהיוו מיעוט קולני, כי עמדתו חיונית לשמירה על טיבה המוסרי של הקהילה. קבה גם עשה שימוש במעמדו בתנועה כדי להוציא כספים בלא אישור האספה - ואף הורה לנציגות איקאריה בפריס שנוהלה על ידי אשתו, לעצור את הגירתם של חברים חדשים לקבוצה עד אביב 1857 ואשר עשה שימוש בבית הדפוס של הקומונה כדי להשמיץ את יריביו. בעקבות פעולות אלו החליטה האספה הכללית של הקומונה לפרק את המשרד הפריסאי ב-12 במאי 1856. הוויכוח התפתח לכדי פיצול סיעתי בין סיעת ה'דיסידנטים' בהובלת אלכסיס ארמל מרצ'נד וז'אן בפטיסט ג'רארד, וה'קבטיסטים' תומכי קבה. הדברים הגיעו לכדי מהלומות ידיים ותגרות המוניות שהמשטרה המקומית נאלצה להתערב בהן, לאחר שב-3 באוגוסט 1956 נבחרו להנהלת הקבוצה רוב ממתנגדיו של קבה. חדר האוכל אף הוא פוצל לשניים, ותומכי קבה השביתו חלק מפעילות המשק. מתנגדיו של קבה האשימו אותו כי הוא עושה שימוש במעמדו הרשמי כמורשה חתימה מטעם הקומונה כדי לפגוע בא במזיד ולגרום לה להפסדים כלכליים משמעותיים. קבה עצמו אף עתר לבית דין בניסון שכשל, לקבל צו פירוק לקומונה. ב-27 בספטמבר הגישה ועדת חקירה מטעם סיעת הרוב, מתנגי קבה, דו"ח שפירט רשימה ארוכה של האשמות כלפיו אשר אושר באספה הכללית. באוקטובר 1856, עזב קבה עם 170 מתומכיו, אשר התקדמו במורד זרם המיסיסיפי לכיוון סנט לואיס, כדי להקים מושבה חדשה.
הסכסוך גרם לאובדן של כ-40% מחברי הקומונה, ולדילדול מקורות הכנסתה מתמיכה כלכלית בצרפת, סיעת הרוב בנאוו נקלעה לבסוף לקשיים כלכליים ונאלצה להתפרק בשנת 1860. רבים מחבריה חברו למושבה האיקארית המקבילה בקורנינג שבאיווה.
צ'לטנהאם, מיזורי
קבה וחברי סיעת הקבטיסטים שעזבו את נאוו הגיעו לסנט לואיס ב-6 בנובמבר 1856. באופן אירוני, מנהיג הקבוצה שבעטיו אירע הפיצול, אטיין קבה, נפטר יומיים לאחר מכן מהתקף לב פתאומי. את מקומו בהנהגת הקבוצה ירש עורך דין צעיר בן 32, בשם בנימין מרקדייה (Benjamin Mercadier). בתחילה עבדו חברי הקבוצה בבתי מלאכה שונים בעיר והעבירו משכורתם לקופה משותפת. החברים התגוררו במספר דירות קטנות שהצליחו לשכור. קבוצה זו, המשיכה לקבל גם תמיכה כלכלית מצרפת.
ב-15 בפברואר 1858 רכשה הקבוצה של 151 מאנשי הקבוצה על כמה מאות דונם בצ'לטנהאם, שבסנט לואיס, מיזורי. הם השתמשו ב-500 דולרים מעזבונו של קבה, ולקחו משכנתה על סך 25 אלף דולר על מנת לרכוש שלושים ותשעה דונמים ושלושה בניינים בדרום מערב העיר, וחלק מהחברים הוסיף לעבוד בחוץ. ההסתגלות לאזור החדש ולשכנים החדשים הייתה קשה, אך ילדי הקבוצה, נרשמו לבתי הספר הציבוריים המקומיים.
הדיונים על החוקה עוררו פעם נוספת ויכוח פנימי על מידת הדמוקרטיה הפנימית של הקהילה, אשר הוביל פעם נוספת לפיצול ולעזיבתם של 42 חברים. היתר אימצו חוקה ברוח הצעתו של קבה לנאוו. במהרה נפלה גם מושבה זו לוויכוחים שונים, במיוחד במהלך מלחמת האזרחים, אז הצטרפו צעירים רבים לצבאו של לינקולן במטרה להיאבק במשטר העבדות אך גם מתוך תקווה להכניס באמצעות כך כסף וליצור הכנסה כשהקצינים מבין מתגייסי הקומונה נהגו לשלוח לה ממשכורתם. רבים מהנותרים נפלו קורבן גם למגיפות של דיזינטריה וכולרה בחודשים החמים. עד שנת 1864, נותרו בקבוצה רק כ-20 חברים - מהם שמונה גברים, שבע נשים והיתר ילדים.
ב-1863 חוסל המשרד הפריסאי שתמך בקומונה כלכלית, עם הצטרפותם של החשובים בעסקניו לאינטרנציונל הראשון. מכיוון שלא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתה, במרץ 1864 החזירו את הנכס לבנקאי תומאס אלן מסנט לואיס, ממנו נרכש, כשהם מותירים חוב גדול. נעשה עוד מאמץ שלא צלח לנסות ולאתר שטח שניתן יהיה להתיישב עליו בנברסקה אולם ב-4 במרץ אותה שנה עזבו רוב החברים הנותרים את הקהילה וקומונת צ'לטנהאם חדלה מלהתקיים.
בשנת 1872, נותרו הבניינים עזובים, וב-1875, נשרפו בשריפה אשר כילתה את העדויות האחרונות לקיום המושבה במקום.
קורנינג, איווה
בשנת 1852 רכשו האיקארים אדמות במחוז אדמס במדינת איווה כדי ליצור יישוב קבע חדש, והחלו להתיישב מדרום-מערב לקווינס סיטי בשנת 1853, אזור שלאחר מכן הוקמה בו העיירה קורנינג. בשנת 1860, כאשר פשטה מושבת נאוובו את הרגל, עברו רבים מבני הקהילה לאתר החדש שבאיווה. המתנחלים הגיעו ללא רכוש מלבד כישוריהם, אך עם חוב של 20,000 דולרים. השטח כלל כ-4,000 דונם, ובתחילה מצאו לעצמם מקלט בבקתות בוץ, ולאחר מכן בבקתות עץ גסות. הקהילה קיבלה אישור כאגודה רשומה מצד מדינת איווה ב-1860. בתקופת מלחמת האזרחים, הצליחו חברי הקהילה למכור את תוצרתם במחירים טובים ולכסות את חובם הקיבוצי על שנת 1870.
באביב 1874 ביקר במושבה האיקרית שליד קורנינג צ'ארלס נורדהוף, שנסע בארצות הברית וערך מחקר על קהילות שיתופיות לצורך כתיבת ספר. באותה תקופה מצא נורדהוף במקום בניין בן שתי קומות, 60 מטרים על 24, אשר שימש כחדר אוכל משותף, בית רחצה ובית ספר. לצידו הוקמו כתריסר בתי חווה רעועים, אשר הכילו באותה התקופה כ-65 חברים בכ-11 משפחות. רוב אנשי הקהילה היתו ממוצא צרפתי, וצרפתית הייתה השפה המדוברת ביניהם, אם כי ביניהם נכללו גם "אמריקאי אחד, שווייצרי, שוודי, ספרדי ושני גרמנים".
בספרו כתב נורדהוף כי "הילדים נראים בריאים להפליא, וביום ראשון היו לבושים בטוב טעם. החיים היו עדיין פשוטים ביותר. הם היו מתאספים בקבוצות לשולחנות ללא מפות בחדר האוכל המשותף, ושותים מכוסות פח, ומוזגים מים מקנקני פח. 'זה מאוד צנוע', אמר לי אחד מהם; "אבל אנחנו עצמאיים - איננו משרתים של איש - ואנחנו מרוצים".
נורדהוף ציין כי המושבה מכרה כ-2,500 פאונד צמר בשנה, לצד בקר, חזירים ומוצרים שייצרה במתקני הייצור שלה. הקבוצה המשיכה לפעול תחת החוקה המורחבת שנכתבהה על ידי קבה, "הקובעת בתשומת לב רבה את השוויון והאחווה בין בני האדם ואת החובה להחזיק את הרכוש במשותף. המוקיעה אדנות ועבודת משרתים, מורה על הנישואין תחת העונשים, לספק חינוך ולדרוש כי דעת הרוב תשלוט". בכל שבת התכנסה אספה של המבוגרים בקבוצה, פעם בשנה נבחר נשיא לעדה, ומדי שבוע נבחרו מזכירים לישיבות. בנוסף תחת הנשיא מונו ארבעה מנהלים שהיו אחראים על חקלאות, ביגוד, תעשייה ובינוי.
עוד ציין נורדהוף כי הקהילה לא קיימה מצוות דתיות כלשהן. "בימי ראשון נחו מעבודתם, והצעירים היו יוצאים חמושים ברובים. החברה נהנתה לפעמים מהצגות תיאטרון, מוזיקה או שעשוע כלשהו. הרעיון היה לאפשר לכל אחד לעשות כרצונו".
בשנות ה-70 של המאה ה-19 הושפעה הקומונה ממבקרים ומצטרפים מרקסיסטיים, חלקם פליטי הקומונה הפריזאית אשר חברו בעיקר לצעירי הקבוצה, וביקשו לקדם שינויים בקהילה במטרה להפוך אותה לגורם משמעותי במעמד העובד ובשמאל הצרפתי-אמריקני. קבוצה זו שכונתה דרשה שינויים במבנה הנהלת המשק, שיפור שיטות העבודה בחקלאות והרחבת הפעולה התעשייתית של הקומונה. חשוב מכך, תבעה קבוצה זו מתן זכות הצבעה לנשים באספת הקבוצה - כיוון שעד אז ניתנה זכות זו רק לגברים בני למעלה מ-22. קבוצה זו הייתה המיעוט באספה ומנתה 17 גברים בלבד.
מולה התייצבו החברים הוותיקים שהתנגדו להצעות אלו, והתנגדו גם לקליטת חברים חדשים מחשש לאבד את מעמד הרוב. קבוצה זו מנתה 31 חברים גברים. באביב 1876 איימה קבוצת הרוב הוותיק על הצעירים מפני הוצאתם מהקומונה. ב-17 באפריל הניחה סיעת המיעוט הצעירה הצאה לסדר היום של האספה הכללית ובה ביקשה לפצל את הקהילה באופן מוסכם, אך סיעת הרוב סירבה לדון בכך. בבחירות להנהלת הקבוצה ב-3 בפברואר 1877, נבחר ארסן סאובה, מי שהיה חבר הקומונה בצ'לטהיים עד יום פירוקה, אשר לאחר מכן שב לצרפת והיה פעיל הן באינטרנציונל הראשון והן בקומונה הפריזאית. סאובה עשה מאמץ לפשר בין הסיעות היריבות אך נכשל בכך שכן סיעת הצעירים הייתה עקשנית בהחלטתה לפצל את הקומונה. בסופו של דבר עתרו הצעירים לבית דין שהורה לחלק את רכוש הקומונה בין הפלגים.
קהילת הצעירים נשארה בנקודת ההתיישבות, ואילו הקהילה הוותיקה קיבלה פיצויים בסך 1,500 דולר ועברה מיוזמתה לנקודה חדשה כמיל מערבית. קהילת הצעירים כוננה חוקה חדשה באוקטובר 1879 שכללה בין היתר מתן זכות בחירה לנשים והוגדר הקשר בין הקהילה לאינטרנציונל. ב-1879 כללה הקהילה 24 גברים 18 נשים וכ-40 ילדים, אך מצבה הכלכלי היה קשה למדי וחילוקי הדעות בה הוסיפו להיות תדירים והובילו לשורה של פרישות. לבסוף פורקה הקהילה וחבריה הצטרפו לקהילת ספרנצה ליד סן פרנסיסקו
חברי קהילת הוותיקים הקימו התיישבות כמיל מההתיישבות הישנה, בנו בה בתים והמשיכו את חיי הקהילה עוד כ-16 שנה עד שנת 1898, אז התפרקה מרצון, וחבריה בחרו להשתלב בעיירות הסמוכות. הקהילה התפרקה בשל הזדקנות חבריה, ואי הקליטה של חברים חדשים.
סך הכל התקיימה ההתיישבות האיקארית ליד קורנינג 46 שנים, והייתה לניסוי הקומונאלי החילוני הארוך ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. כיום ניתן למצוא תערוכה אודותיה בלובי האולם של מחוז אדמס בקורנינג, ובאתר ההיסטורי ששופץ של מבני הקהילה.
קלוברדייל, קליפורניה
קהילה נוספת של תנועת איקאריה, 'ספרנזה'(Icaria Speranza) הוקמה על ידי אמד דהי ויולס לרו (Jules Leroux) - אחיו של הפילוסוף הצרפתי הסוציאליסט פייר לרו. היא נקראה על שם ספרו האוטופי של פייר לרו שנקרא בשם זה. השניים עזבו ב-1881 את קהילת הצעירים בקורנינג ורכשו שטח בן 885 אקרים מדרום לקלוברדייל שבקליפורניה. השטח כלל כרמים, פרדסים ושטחים חקלאיים. הקהילה קלטה עוזבים נוספים מקורנינג ובשיאה מנתה 55 חברים.
הוחלט לכנס אסיפות כלליות רשמיות רק פעמיים בשנה, בין היתר כדי לצמצם ויכוחים ופיצולים. חמש ועדות נבחרו שהיו אחראיות על עבודה, חינוך, הספקה, קניה ומכירה והנהלת חשבונות. כל ועדה או מספר קטן של חברים יכלה לדרוש כינוס אספה כללית שלא מן המניין אך בסמכותן היה לקבל גם החלטות בקונצנזוס בוועדה עצמה. במקרים של מחלוקת בוועדה יכלו לכנס גם ישיבה משותפת של כל הוועדות. בשאלות עקרוניות כמו שינוי תקנון הקומונה, קבלת חברים או סילוקם - נדרשה הסכמת 90% מהאסיפה הכללית, בני 21 ומעלה. יתר השאלות הוכרעו ברוב של 75%. כוונת השינוי הייתה לצמצם וויכוחים מחד, אך למנוע ריכוז סמכויות מאידך - ולהימנע גם ממצב של 'עריצות הרוב'.
בניגוד ליתר ההתיישבויות האיקאראיות בהן נאסר הקניין הפרטי לחלוטין, בספרנזה היו רהיטיו ובגדיו של החבר לרכושו הפרטי. כל אחד היה רשאי לקבל מחברים וידידים מחוץ לקומונה מתנות בשווי עד 50 דולרים בשנה, ולהחזיקם ברשותו. חבר שהצטרף לקומונה נדרש למסור את כל רכושו לקרן משותפת, והכסף והנכסים היו נרשמים על שמו בספרי החשבונות. בסוף כל שנה צורפה לקרן הכללית מחצית הרווח לצורכי המשק השוטפים, והמחצית השנייה חולקה שווה בשווה בין החברים, באופן שהחבר היה רשאי למשוך את הכסף רק אם החליט לעזוב את הקבוצה. רוב החברים המייסדים וויתרו על זכותם למשוך את הסכומים שהביאו עימם לקומונה, אך היו זכאים לתבוע את חלקם בהכנסות השנתיות במקרה של פירוק. כמו כן, הונהגו בקומונה תשלום פרמיות למי שלא נעדר בעבודתו במהלך החודש.
הקבוצה נקלעה למשבר כלכלי שכן החבר שאמור היה לחסל את רכוש הקבוצה באיווה נסע במקום זאת על דעת עצמו לצרפת ורכש עבור החווה סוסים גזעיים במטרה להקים חוות סוסים. נושי החווה תבעו אותה לדין והיא איבדה רבים מנכסיה. הקבוצה הייתה גם בררנית בקליטת חברים חדשים, ודרשה שידעו קרוא וכתוב בצרפתית ויקיימו תקופת ניסיון בת שנה שלמה, זאת בעוד זרם המהפכנים הצרפתים שהזין את תנועת איקאריה בשנות ה-70 פסק בשנות ה-80.
ב-1886 נינטשה ספרנזה. כיום יש באתר שלט היסטורי המעיד על קיומה, במקום בו עמד בית הספר שלה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ שמה העברי מבוסס על הפסוק "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר", ספר ישעיהו, פרק נ"ב, פסוק ז'
31815164תנועת איקאריה