תיקון ג'קסון-ואניק
תיקון ג'קסון-ואניק (באנגלית: Jackson–Vanik amendment) הוא תיקון לחוק הסחר של ארצות הברית, שהטיל מגבלות על קביעת קשרי סחר מיוחדים עם מדינות המגבילות הגירת אזרחים. מטרתו העיקרית של התיקון, הנקרא על שמם של הסנאטור הנרי ג'קסון וחבר בית הנבחרים צ'ארלס ואניק, היה להפעיל לחץ על ברית המועצות לאפשר הגירה של יהודים. לאחר ששני בתי הקונגרס העבירו את התיקון פה אחד, הוא נחתם על ידי הנשיא ג'רלד פורד ב-3 בינואר 1975.
תולדות התיקון
לאחר לחץ בינלאומי על ברית המועצות, הורשו עשרות אלפי יהודים לעלות מברית המועצות לישראל בשנים 1971-1972. אולם באוגוסט 1972 החליטה ברית המועצות להטיל "מס תואר" על בעלי תארים אקדמיים שלמדו על חשבון המדינה ומבקשים להגר ממנה. המס היה כה גבוה שהוא מנע מבעלי תארים את האפשרות להגר. ההחלטה הביאה לביקורת רבה בארצות הברית ובכנס שהתקיים בספטמבר 1972 הציע הסנאטור הדמוקרטי הנרי ג'קסון לחוקק חוק שיתנה הטבות סחר בהסרת חסמים להגירה. ההצעה הועלתה בעקבות התגבשות הסכם בין ממשלות ארצות הברית וברית המועצות, באותה תקופה, על פיה ברית המועצות תשלם לארצות הברית 722 מיליון דולר מתוך החוב שלה עבור ציוד שקיבלה במסגרת תוכנית השאל-החכר בימי מלחמת העולם השנייה ובתמורה הממשל בארצות הברית יעשה מאמץ להביא את הקונגרס להעניק לברית המועצות מעמד של "מדינה מועדפת ביותר" מבחינת מכסים על סחר.[1]
באוקטובר 1972 אספו ג'קסון והסנאטור הדמוקרטי אברהם ריביקוף תמיכה של 32 סנאטורים בהצעת תיקון, שאסרה על מתן הטבות של מדינה מועדפת ביותר כמו גם אשראי וערבויות למדינה אשר אינה מקיימת כלכלת שוק ומטילה הגבלות על הגירה. בהמשך, הגיע ג'קסון לפשרה עם הסנאטור הרפובליקני יעקב יעבץ שבתחילה התנגד לתיקון בגלל שנוסח באופן מתריס שלא לצורך לטעמו כלפי הממשל של ניקסון, והלה עבר לתמוך בחוק ביחד עם קבוצה של שלושים סנאטורים נוספים. כאשר מספר התומכים עלה ל-76, יותר משלושה רבעים מחברי הסנאט, ההצעה הועלתה באופן רשמי בסנאט. באותו זמן היחס אל הצעת התיקון היה כאל אקט הצהרתי, בגלל שלא היה סיכוי רב שיצליח לעבור עד תום מושב הסנאט ולא הייתה עבודה מקבילה לגיבוש תומכים בבית הנבחרים.[2]
בינואר 1973 גיבש צ'ארלס ואניק בסיס תמיכה בתיקון של ג'קסון בבית הנבחרים ובמהרה היה לתיקון רוב בבית הנבחרים. ב-15 במרץ 1973 הגיש ג'קסון את התיקון פעם נוספת לסנאט, למרות בקשה של מזכיר המדינה, ויליאם פירס רוג'רס בנאום לאומה בטלוויזיה, שלא להתנות תנאים כלשהם להסכמי סחר. ביחד עם רוג'רס חתמו על הגשת החוק 75 סנאטורים בסנאט ובמקביל הוגש החוק בבית הנבחרים על ידי 272 נציגים. לאחר מספר ימים הורשו 44 יהודים לצאת מברית המועצות ללא ששלמו את מס התואר, ועיתונאים דווחו שברית המועצות לא תדרוש יותר את המס. הממשל בארצות הברית הגיב בהעברת אשראי של $200 מיליון עבור רכישת ציוד תעשייתי על ידי ברית המועצות. ג'קסון, לעומת זאת, לא הסתפק בביטול מס התואר וביקש להמשיך בקידום החוק. הממשל, שבקש להמשיך במדיניות הדטאנט יצא במתקפה כנגד הצעת החוק. הנשיא ריצ'רד ניקסון הזמין אליו מנהיגים יהודיים אשר במשך זמן רב בקשו לפגוש אותו בנושא העזרה ליהודי ברית המועצות ולחץ עליהם שלא לתמוך בתיקון, שכן הוא מחויב לתת לברית המועצות מעמד של מדינת סחר מועדפת כדי להמשיך במדיניות הדטאנט.[3]
מעורבות ישראלית
בעקבות לחץ של הבית הלבן על ממשלת ישראל, הבטיחה גולדה מאיר לניקסון כי הממשלה תשמור על נייטרליות במחלוקת. אולם דעת הקהל בישראל לחצה לפעול בנחרצות רבה יותר למען יהודי ברית המועצות, וככל הנראה ישראל פעלה בחשאיות למען חקיקת תיקון ג'קסון-ואניק. בספטמבר 1973 קיים הנרי קיסינג'ר דיאלוג עם הסנאטור ג'קסון, מציע החוק, במטרה למצוא פשרה בנושא. בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים הציע קיסינג'ר לישראל עסקה על פיה ישראל ויהודי ארצות הברית ייסוגו מהתיקון תמורת הסכמה של ארצות הברית למכור לישראל נשק ותחמושת. לאחר המלחמה המשיך קיסינג'ר ללחוץ על ישראל באומרו שאל מול החרם הערבי ישראל צריכה להימנע מלעורר את חמתה של ברית המועצות.[4]
הערכה
דווקא לאחר כניסת התיקון לתוקף, צמצמה ברית המועצות את ההגירה ממנה באופן חד. למרות זאת, ישנם המייחסים את ההגירה מברית המועצות בשנים 1972-1974 בעת שהתיקון היה בדיונים לניסיונות לחקיקת התיקון. בנוסף, ג'ין קירקפטריק כתבה שהתיקון אפשר הגירה של עשרות אלפי אזרחים מסין, רומניה והונגריה.[5]
הדעות לגבי התיקון חלוקות. רבים במחלקת המדינה של ארצות הברית, כולל הנרי קיסינג'ר, התנגדו לתיקון.[6] לעומת זאת, ג'ין קירקפטריק כתבה על התיקון שהוא היה החוק הראשון שקישר באופן סיסטמטי בין זכויות אדם לבין מדיניות כלכלית.[5] פרופסור מרשל גולדמן טען שבעוד האיום בחקיקת התיקון היה חיובי והביא לויתורים מצד ברית המועצות, העברת התיקון והדבקות בו ביחס לברית המועצות הביאו את מנהיגי ברית המועצות למסקנה שאין טעם לויתורים בעניין ההגירה ועל כן התיקון מנע הגירה יהודית מברית המועצות.[7]
הערות שוליים
- ^ Murray Friedman,Albert D. Chernin, A second exodus: the American movement to free Soviet Jews, pages 98-99
- ^ Murray Friedman,Albert D. Chernin, A second exodus: the American movement to free Soviet Jews, pages 99-100
- ^ Murray Friedman,Albert D. Chernin, A second exodus: the American movement to free Soviet Jews, pages 101-103
- ^ Noam Kochavi, Nixon and Israel: Forging a Conservative Partnership, SUNY press, 2009, pp. 37-39
- ^ 5.0 5.1 Jeane J. Kirkpatrick, Legitimacy and force, Volume 2, 1988, pages 472-474
- ^ Murray Friedman,Albert D. Chernin, A second exodus: the American movement to free Soviet Jews, page 97
- ^ Marshall I. Goldman, Jackson-Vanik - A Dissent in Murray Friedman, Albert D. Chernin, A second exodus: the American movement to free Soviet Jews, pages 115-123
