תוכנית וירג'יניה
תוכנית וירג'יניה (הידועה גם כתוכנית רנדולף או תוכנית המדינה הגדולה. באנגלית: The Virginia Plan) הייתה הצעה לתוכנית ממשלתית עבור ארצות הברית, שהוצגה במהלך ועידת החוקה של 1787. התוכנית קראה להקמת ממשלה לאומית עליונה הכוללת שלוש זרועות, ובית מחוקקים לאומי המורכב משני בתים. התוכנית נוסחה על ידי ג'יימס מדיסון ואדמונד רנדולף. למעשה, תוכנית וירג'יניה נחשבת לאבן היסוד של הממשל המודרני ולדוגמה הבולטת של חלוקה בין הרשויות, ועיקריה נותרו על כנם גם בסיכומה של הוועידה.[1]
תוכנית וירג'יניה השפיעה על קביעת סדר היום הכולל לדיון בחוקה וביחסים בין הממשל הפדרלי ובין המדינות, ובמיוחד בהצבת הרעיון של ייצוג משוקלל אוכלוסייה בבית המחוקקים הלאומי המוצע. משום כך, תוכנית וירג'יניה נחשבה ככזו שמעדיפה את האינטרסים של מדינות בעלות אוכלוסיות גדולות, ומנגד, הוצעה בתגובה על ידי ויליאם פטרסון תוכנית ניו ג'רזי, שבאה להגן על האינטרסים של מדינות קטנות ולהעניק להן משקל עודף של כוח.
ניסוח והצעה
בין התאריכים 25 במאי ל-17 בספטמבר 1787, התכנסה הוועידה החוקתית בפילדלפיה כדי לשנות את תקנון הקונפדרציה, תוכנית הממשל הראשונה של ארצות הברית. הסיבה העיקרית שהובילה לכינוס, הייתה העובדה שקונגרס הקונפדרציה היה חסר כוח לפתור את בעיות האומה ולהתמודד עם סוגיות מורכבות, בשל חולשתו המובנית, שלא אפשרה לו לתבוע מממשלי המדינות גביית מיסים או משלוח לוחמים. הקונגרס גם היה מוגבל בסמכויותיו בכל הנוגע לסחר חוץ, וחסר הסמכה שיפוטית וביצועית מספקת. ממילא, הוא לא היה יכול לאכוף את החלטותיו על המדינות שהרכיבו את ארצות הברית.
ג'יימס מדיסון, אחד מנציגיה של וירג'יניה בוועידה, האמין שהפתרון לבעיותיה של אמריקה דורש את קיומו של ממשל מרכזי חזק (בניגוד ליריביו, שתמכו בממשל מרכזי חלש ובהשארת רוב הכוח בידיהן של המדינות, עימות שנמשך עוד עשורים רבים לאחר מכן). מדיסון סבר שהקונגרס נזקק לסמכות להטיל ולגבות מיסוי חובה וכן לסמכות שתאפשר לו להסדיר את סחר החוץ והסחר הבין-מדינתי. כדי למנוע התערבות של כל אחת מהמדינות בסמכות הממשל הלאומי, מדיסון האמין שצריכה להיות דרך לאכוף את העליונות הלאומית, כמו זכות מפורשת של הקונגרס להשתמש בכוח נגד מדינות שאינן עומדות בדרישות ויצירתה של מערכת משפט לאומית. מדיסון גם האמין שכדי לייסד ממשלה לאומית משמעותית, הקונגרס יצטרך להפעיל סמכות ישירה על אזרחים – שלא באמצעות פניה למדינות, כפי שנזקק ממשל הקונפדרציה.
בהתאם לכך, סבר מדיסון שגישה כזו דורשת שינוי בייצוג: לפי התקנון שפעל עד אז, לכל מדינה חברה בברית היה קול אחד. לפי הרעיון של מדיסון, היקף הייצוג צריך להיות פרופורציונלי למספר תושביה של כל מדינה, וממילא, מדינות מאוכלסות יותר כמו פנסילבניה או ניו יורק, תקבלנה ייצוג מוגבר. לפי מדיסון, גישה כזו גם תצמצם את הסכנה של עריצות הרוב, משום שגם אם רוב מקומי באחת המדינות ינסה להוביל פגיעה במיעוט, הוא יתקשה לגייס רוב בכל רחבי ארצות הברית שיאפשר לו לעשות זאת.
בזמן שהמתין לפתיחה הרשמית של הוועידה, מדיסון שרטט את תוכנית וירג'יניה בהתייעצות עם חברי המשלחות של וירג'יניה ופנסילבניה, ובמיוחד בשיתוף פעולה עם המושל של וירג'יניה, אדמונד רנדולף, שאף הוא חלק במידה רבה את חזונו של מדיסון על הצורך בממשלה לאומית חזקה. למעשה, רנדולף היה זה שהציג את התוכנית בפני הוועידה ב-29 במאי 1787, תוך שהוא מזכיר את מרד שייז במסצ'וסטס כדוגמה לחוסר האונים של הממשל הנוכחי.
בין 30 במאי ל-13 ביוני עברו הצירים, סעיף אחר סעיף, על הפרטים של תוכנית וירג'יניה וערכו בה מספר שינויים. בין השאר, הוגדר כי כוחה של הרשות המבצעת יהיה נתון בידיו של אדם אחד, אשר ייבחר על ידי המחוקקים לתקופה של שבע שנים, ואשר יהיה בכוחו להטיל וטו על חקיקה של בית הנבחרים, ולמעשה, כך הוגדר תפקידו של נשיא ארצות הברית. נקבע גם שיהיו דרושים שני שלישים מקולות הנבחרים כדי לבטל וטו נשיאותי. עוד נקבע שיהיה בית משפט עליון יחיד (Supreme Tribunal בלשון הוועידה) ובתי משפט נמוכים יותר על פי החלטת המחוקקים. שינוי מהותי נוסף בדיונים היה באופן הבחירה של הסנאט: בתוכנית המקורית חבריו היו אמורים להיבחר על ידי חברי בית הנבחרים, אך בדיונים נקבע כי הם ייבחרו על ידי בתי המחוקקים של המדינות עצמן לתקופה של שבע שנים.
עיקרי התוכנית
בקריאתה להקמת ממשלה לאומית עליונה, תוכנית וירג'יניה הייתה סטייה רדיקלית מתקנון הקונפדרציה שנהג עד לכינוס הוועידה. התוכנית קראה להקמתן של שלוש זרועות ממשל (זרוע מבצעת לאומית, בית מחוקקים לאומי ורשות שיפוטית לאומית). התוכנית הכילה במקור חמישה-עשר עקרונות שהתוו את הממשל הפדרלי החדש שהיא הציעה.
- היה צורך "לתקן ולהגדיל" את סעיפי הקונפדרציה כדי להשיג את מטרתם המקורית, לספק "הגנה משותפת, ביטחון, חירות ורווחה כללית".
- לחלק את הייצוג בבית המחוקקים הלאומי לפי "מכסות תרומה" (עושרה של מדינה כפי שמשתקף במיסים שהיא שילמה) או לפי גודל האוכלוסייה (לא כולל עבדים) של כל מדינה. מה שהיה מספק למדינות גדולות, כמו וירג'יניה עצמה, יותר ייצוג ממה שהיה להן עד אז. מסיבה זו כונתה התוכנית "תוכנית המדינה הגדולה".
- להחליף את קונגרס הקונפדרציה שהיה מורכב מבית מחוקקים אחד, בבית מחוקקים שיורכב משני בתים.
- בניגוד לחברי קונגרס הקונפדרציה שנבחרו לתפקידם על ידי בתי המחוקקים של המדינה ולא באופן ישיר על ידי האזרחים, חברי בית המחוקקים שייצג את העם (מה שיהפוך לבית הנבחרים של ארצות הברית) ייבחרו ישירות על ידי העם.
- בית המחוקקים הזה, יבחר את חברי בית המחוקקים השני (מה שיהפוך בהמשך לסנאט של ארצות הברית) מבין מועמדים שיוצעו לו על ידי בתי המחוקקים של המדינות.
- לבית המחוקקים הלאומי יהיו כל הסמכויות השייכות לקונגרס הקונפדרציה – בנוסף לסמכויות חדשות. הסמכויות החדשות הללו כוללות את האפשרות "לחוקק בכל המקרים בהם המדינות הנפרדות אינן מוסמכות", וכמו גם את היכולת להטיל וטו על כל חוק של אחת המדינות שיהיה מנוגד לתקנון האיחוד.
- בית המחוקקים הלאומי יבחר רשות מבצעת לאומית לכהונה אחת. לרשות המבצעת תהיה "סמכות כללית להוציא לפועל את החוקים הלאומיים", וכמו גם את הסמכויות הביצועיות המוענקות לקונגרס הקונפדרציה, כולל הסמכות להכריז מלחמה ולחתום על הסכמים עם מדינות אחרות.
- הרשות המבצעת יחד עם מספר מוסכם של שופטים יהוו מועצה שתחזיק בסמכות להטיל וטו על כל חקיקה של בתי המחוקקים. ניתן לעקוף את הוטו בבית המחוקקים הלאומי, במסגרת ניסיון לייצר מעין איזון בין הרשויות.
- מערכת המשפט הלאומית תכלול בית דין עליון ובתי דין שיהיו כפופים לו והם ייבחרו על ידי בית המחוקקים הלאומי. לרשות השיפוטית תהיה סמכות שיפוט לגבי עבירות פיראטיות, עבירות בים הפתוח, אויבים שנלכדו, תיקים של אזרחים זרים או אזרחים של מספר מדינות בארצות הברית עצמה, תיקים הקשורים לגביית הכנסות לאומיות, שאלות הנוגעות ל"שלום והרמוניה לאומית" והדחה של פקידים בדרג הלאומי.
- ייקבעו נהלים לצירופן של מדינות חדשות לאיחוד.
- ארצות הברית תבטיח ממשלה רפובליקנית לכל אחת מהמדינות.
- "צריך להקפיד על המשך תפקוד הקונגרס ועל סמכויותיהם וזכויותיהם של החברים, עד יום נתון לאחר אימוץ הרפורמה בתקנון האיחוד".
- יינתן הליך לתיקון החוקה שאינו מצריך הסכמה מחודשת של המדינות.
- קצינים יישבעו לתמוך ולהגן על החוקה.
- ההצעות של החוקה יאושרו על ידי אספות שנבחרו על ידי העם בכל מדינות האיחוד.
למעשה, ההתמודדות עם האפשרות של מדינה שתתנגד לאיחוד בעתיד, נפתרה באמצעות שלושה חלקים: שבועת אמונים של כל נושא משרה לממשל הפדרלי, שלילה של כל חקיקה מדינתית שתסתור את החוקה הפדרלית וסמכות ישירה של הממשלה הפדרלית לגייס את כוחות הצבא, גם כדי לכפות את החוק על מדינות מתוך האיחוד.
אימוץ התוכנית ודחייתה
באופן טבעי, המדינות הגדולות תמכו בהצעה והמדינות הקטנות התנגדו לה והעדיפו חלופה שתשמר את יחסי הכוחות הקיימים. בתגובה, הן הציעו ב-15 ביוני את תוכנית ניו ג'רזי, שזכתה גם לכינוי "תוכנית המדינה הקטנה". במהותה, שימרה תוכנית ניו ג'רזי את מרבית חוקי תקנון הקונפדרציה, אך היא הוסיפה סעיף אחד בעל משמעות, ולפיו "כל חוקי ארצות הברית בקונגרס, שנחקקו בהתאם לסמכויות שלעיל ובהתאם לעיקרי הקונפדרציה וכל האמנות שתיחתמנה ותאושרנה בסמכות ארצות הברית, יהיו לחוק העליון של המדינות... והרשויות השיפוטיות של המדינות השונות תהיינה כבולות להם בהכרעותיהן בדין, על אף כל חוק מחוקי המדינות הבודדות שיעמוד בסתירה אליהם". למעשה, סעיף זה היה ברוחה של תוכנית וירג'יניה.
ב-19 ביוני, באמצעות רוב הקולות שהיו בידיהן, הצליחו המדינות הגדולות לאשר את תוכנית וירג'יניה ולדחות את תוכנית ניו ג'רזי, אבל המדינות הקטנות המשיכו להתנגד. במהלך חודש יולי הגיעו הצדדים למבוי סתום, ובסופו של דבר מינו ועדה ובה חבר אחד מכל מדינה, והוועדה הזו גיבשה את מה שזכה לכינוי "פשרה גדולה" או "פשרת קונטיקט" והיא אומצה על ידי המדינות ב-16 ביולי. לפי הפשרה הזו, קיבלה כל מדינה זכות הצבעה שווה בסנאט, אבל הייצוג בבית הנבחרים השתנה לפי היקף האוכלוסייה, כפי שנהוג עד היום (בשינוי אחד: במקור היה ייצוג האוכלוסייה לפי מספר התושבים בני החורין, ולפי התייחסות של שלוש חמישיות לכל עבד).
ראו גם
לקריאה נוספת
- מוריסון, קומאג'ר ולכטנברג, ההיסטוריה של ארצות הברית, כרך א. בעברית: הוצאת זמורה ביתן, 1984. תרגום: אמיר אורן. עמ' 122–123.
הערות שוליים
- ↑ רות גביזון, לקחי 'הפדרליסט' וההליך החוקתי בישראל, באתר תכלת 11, 2001
תוכנית וירג'יניה40498616Q1044176