תוכנית האו"ם להקמת מיליציה יהודית
החלטת החלוקה שהתקבלה בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 הובילה להקמת "ועדת ארץ ישראל"(אנ') (ועדת האו"ם לארץ ישראל; באנגלית: United Nations Palestine Commission, UNPC), שנועדה לבצע בפועל את תוכנית החלוקה. העצרת קבעה כי השלטון האזרחי בארץ יועבר בהדרגה מהבריטים לוועדת ארץ ישראל, ובהמשך מהוועדה לשתי המדינות שתוקמנה. כחלק מתהליך העצמאות אמורה הייתה הוועדה לסייע לשתי המדינות להקים ממשלה ('מועצות ממשלה זמניות') ולגייס צבא ('מיליציות חמושות') משל עצמן.
היהודים כינו את ועדת ארץ ישראל "ועדת הביצוע" (Implementation Committee), אולם במבחן התוצאה נחלה ועדה זו כישלון חרוץ. הבריטים לא התירו לוועדה להגיע לארץ ישראל, ולפיכך מאז כונסה ב-9 בינואר ועד פירוקה ב-14 במאי 1948 ניסתה הוועדה לפעול למימוש תוכנית החלוקה ממשרדי האו"ם בניו יורק. הערבים התנגדו לתוכנית, החרימו את הוועדה ויזמו פעילות אלימה על מנת למנוע את ביצועה. על כן ביקשה הוועדה להתמקד בהקמת המדינה היהודית ובעיקר בהקמת המיליציה היהודית, שחשיבותה עלתה בנסיבות שנוצרו. אולם המיליציה היהודית לא קמה, ובמקום מעבר מסודר של השלטון מהבריטים ליהודים פרצה בארץ מלחמה. תוכנית החלוקה ירדה לטמיון, והיהודים הכריזו על עצמאותם באופן חד צדדי, ולחמו על מדינתם עם צבא שקם ללא עזרת האו"ם.
מיליציות חמושות במקום כוח בינלאומי
במושב הסדיר השני של עצרת האו"ם ב-25 בספטמבר, נפתחו הדיונים בדו"ח אונסקו"פ, בוועדה מיוחדת שהוקמה כדי לטפל בנושא. לאחר כחודש הועבר הדיון מהוועדה המיוחדת לוועדת משנה, שבה עובדו פרטי תוכנית החלוקה. הוועדה הכניסה אומנם מספר שינויים בהמלצות אונסקו"פ ובמפת הגבולות שלה, אולם רוב הדיון עסק בסוגיית הביצוע של תוכנית החלוקה, שהפכה להיות סלע מחלוקת בין ארצות הברית וברית המועצות. הצעה אמריקנית, שנועדה לחפות על התפקיד המינורי שרצתה ארצות הברית להטיל על האו"ם, הייתה גיוסה של מיליצית מתנדבים – כוח בינלאומי, שיעמוד ברשות האו"ם ויישא בנטל הביצוע. בסיכומו של דבר, התקבלה נוסחה שהניחה אומנם את דעתם של האמריקאים והרוסים, אך המענה שהיה בה לשאלת הביצוע היה קלוש ביותר: הוחלט על גיוסן של מיליציות חמושות שיורכבו מאזרחי שתי המדינות, אשר יופקדו על שמירת הסדר הפנימי ועל מניעת התנגשויות בגבול. הרעיון של גיוס מיליציות מקרב האזרחים, שהופיע לראשונה בהצעת הרוסים (והיה אמור לפיכך להיות נתון לליווי ופיקוח משמעותי מטעם חברות מועצת הביטחון), הפקיד, להלכה לפחות, כוח צבאי הנתון לפיקוחה של ועדת ארץ ישראל, ולפיכך אפשר היה לראות בו אמצעי הוצאה לפועל בידי האו"ם.
הסעיף שעוסק במיליציות נוסח בהחלטת העצרת באופן הבא:
מועצת הממשלה הזמנית של כל אחת המדינות [היהודית והערבית] תגייס, במועד הקצר ביותר האפשרי מיליציה חמושה מקרב תושבי [כל אחת] מהמדינות במספר שיספיק לשמור על הסדר הפנימי ולמנוע התנגשויות בגבול. בראש מיליציות חמושות אלה יעמוד קצין יהודי או ערבי תושב המדינות אולם הפיקוח הכללי הפוליטי והצבאי, ובכללו הבחירה של סגל הפיקוד הבכיר של המיליציה יהיה באחריות הוועדה.
אמיל סַנְדְסְטְרֶם (Sandström), היו"ר השוודי של אונסקו"פ, הוזמן כעד מומחה להעיד בפני הוועדה המיוחדת שדנה בתוכנית החלוקה בעצרת. סנדסטרום היה משוכנע כי "ההגנה" (ביחד עם האצ"ל והלח"י) תנצח את הערבים במקרה שיתחולל עימות בין שני הצדדים, והוא העביר בפירוט את חוות דעתו זו לאמריקאים. בהסתמך על עדות אנשי ההגנה פיתח סנדסטרום גם תפיסה שהשתרשה בקרב מומחי מזכירות האו"ם לענייני ארץ ישראל, שלפיה אם יחליט האו"ם על תוכנית חלוקה אך לא יצליח לאתר גורם שיסייע לו בהוצאתה לפועל, 'היהודים עצמם' יוציאו לפועל את התוכנית; הם יגינו על הגבולות שיקבעו להם ויכפו על הערבים שבמדינתם את ההסדר, ואילו האו"ם יצטרך לטפל רק בשטח שלא ייכלל במדינה היהודית. על כן נגזר היה על ועדת ארץ ישראל להוציא לפועל את תוכנית החלוקה, כשלטובת העניין הועמדו לרשותה 'מיליציות חמושות' של היהודים והערבים.
תכנון המיליציה היהודית על ידי האו"ם
מומחי האו"ם שרטטו מחדש את תוכנית החלוקה של העצרת באופן שהבהיר לחברי ועדת ארץ ישראל שלאור המציאות בשטח לא תוקם מדינה ערבית, ועבודתם תתמקד למעשה בהקמתה של המדינה היהודית ובהבטחת שרידותה. ביחס להקמת המדינה היהודית שאלת המפתח הייתה יכולתה של הוועדה להתמודד עם איומי הערבים לסכל בכוח את הכוונה להקימה, ולאור העובדה שהעצרת לא הועידה ליישום התוכנית כוח צבאי שיוציאה אל הפועל, ביקשו מומחי האו"ם להקים במהירות את 'המועצה הזמנית' של המדינה היהודית ואת המיליציה היהודית החמושה שתהיה כפופה לה, תגן על אזרחיה ותבטיח את קיומה.
על פי תוכנית מומחי האו"ם, המשימות שאליהן צריכה הייתה המיליציה היהודית להיערך היו מורכבות ומגוונות. ראשית, הובהר כי למרות שמטרתה העיקרית של המיליציה היא שמירה על ביטחון הפנים הרי ש"היא אמצעי הכפייה היחיד בידי הוועדה כדי להוציא לפועל את התוכנית העצרת", וכיוון שכך אמורה המיליציה היהודית להגן על הוועדה בעת שזו תבצע את משימותיה. היעד המרכזי של המיליציה היה הגנה על המדינה היהודית: התמודדות עם התקפות שעלולות לבוא מהשטח שיועד למדינה הערבית או להתבצע בידי הערבים שימצאו בתחומי המדינה היהודית. בנוסף לאלו, אמורה הייתה המיליציה גם להגן על המיעוט הערבי במדינה היהודית.
למעשה, למומחי האו"ם ברור היה שאין מדובר כאן בהקמת מיליציה יש מאין, אלא במיליציה שתבוסס על 'לגליזציה' שתיעשה לארגון "ההגנה", תוך פיקוח והתאמה של היצירה החדשה למשימותיה העתידיות. בנושא סוגיית ציודה וחימושה של המיליציה, לא התייחסה תוכנית החלוקה כלל למקורותיו של הנשק שאמור היה לשרת את המיליציות, ומומחי האו"ם נאלצו להתבסס בנושא זה על "התקווה" שחברות האו"ם יירתמו להעביר למיליציה נשק ואמצעים נחוצים אחרים.
מומחי האו"ם קבעו את התבנית הכללית לחימושה של המיליציה היהודית, וזאת על פי הגדרת המיליציה ככוח שהוא "הרבה יותר מכוח משטרה ומעט פחות מצבא לאומי מלא". הם הדגישו כי על המיליציה היהודית להיות מצוידת בכל אותם אמצעים אשר משמשים את הבריטים לצורכי הביטחון השוטף בארץ ישראל, ובכלל זה משוריינים וטנקים קלים, והמליצו לצייד אותה גם במטוסי קרב, בעיקר כדי לאפשר שליטה אפקטיבית "בערביי הנגב", וגם במטוסים קלים, שישמשו לצורכי מודיעין ויאפשרו פריסת כוחות מהירה במקרה הצורך.
המאבק להקמת המיליציה היהודית
בימי עבודתה הראשונים פנתה הוועדה לבריטים, ליהודים ולערבים, וביקשה מהם למנות אנשי קשר שילוו את עבודתה. בריטניה מינתה לתפקיד את אלכסנדר קדוגן (Cadogan), נציגה הקבוע באו"ם, הציונים את משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות – ואילו הוועד הערבי העליון הגיב במסר חריף שתמציתו סירוב מוחלט לשתף פעולה עם הוועדה.
אולם המכשולים שהציבו הבריטים בפני הוועדה לא היו הגורם היחיד שמנע ממנה להתקדם במתווה שהוכן לה. לקראת סוף ינואר התפוררה כמעט לחלוטין התפיסה הבסיסית של הוועדה, שגרסה כי את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל תוכל הוועדה להוציא לפועל רק בעזרת "ההגנה" בכסות המיליציה היהודית. הסחף המהיר שחל בעניין ניזון מכך ש"ההגנה" לא הציגה הצלחה צבאית ברורה בהתמודדות בארץ ישראל, ולא פחות מכך מהדברים הברורים שהושמעו לוועדה בעניין בעיקר על ידי שרתוק. קרל ליסיצקי, נציג צ'כוסלובקיה, שהיה ראש ועדת ארץ ישראל, הביע את אכזבתו מכוחה של ההגנה. הוא טען כי הוועדה הופתעה מכמות הציוד הצבאי שדרשה הסוכנות היהודית, וקבל כי הרושם שהתקבל אצל אנשי אונסקו"פ היה שהפוטנציאל הצבאי של היישוב הוא הרבה יותר גדול ממה שנראה להם כעת. למעשה כבר ב-24 בינואר טען ליסיצקי בשיחה לא רשמית עם קדוגן כי כל הוועדה "משוכנעת" שתוכנית העצרת לא תוכל להיות מוצאת אל הפועל ללא כוח נייטרלי בינלאומי או אחר שיסייע בכפייתה. יו"ר ועדת הביצוע ביקש בנסיבות אלו לבחון האם הבריטים יהיו מוכנים להאריך את שהותם בארץ, והעלה גם את אפשרות לכנס את העצרת למושב מיוחד כדי לשקול בשנית את תוכנית החלוקה.
ב-30 בינואר הטיל ליסיצקי את הטיפול בנושא המיליציה על החבר פיליפיני בוועדה, פרנסיסקו וינסנטה. קשה שלא לחשוד כי המהלך נועד לקבור סופית את סוגיית המיליציה: הנושא המסובך והדחוף מכולם הוטל על מי שהיה בעליל הנציג החלש ביותר בוועדה. וינסנטה הגיש שורת הצעות יצירתיות שנועדו לקדם את הקמת המיליציה באופן שאפשר היה להניח שהבריטים יסכימו לו. בין היתר הוצע לסמן את האזורים שיוקצו למיליציה כבסיסים ומחנות אימונים; לפתוח בהליך הגיוס למיליציה; להקים את סגל הפיקוד הבכיר; לקיים אימונים ללא נשק; לאמן את כוח המיליציה בחוץ לארץ ולאפסן נשק וציוד צבאי במחסנים שיהיו חתומים עד סיום המנדט. בנוסף ביקש לשלוח מומחים צבאיים שייעצו ל'ההגנה' בעניין הקמת המיליציה. רשימה זו נשלחה לעיונם של הבריטים יחד עם הדרישה לפרק את "משמר העם" ואת הארגון המקביל לו "המשטרה העירונית הערבית", ובכל מקרה לא לספק נשק לערבים, בנימוק שצעד כזה "יביך" את הוועדה.
הבריטים דחו על הסף את האפשרות לפתוח בגיוס ובאימון למיליציה, לא התנגדו עקרונית להצעה אודות מחסני נשק נעולים, והתרעמו על הניסיון להתערב בשיקול הדעת שלהם ביחס לכוחות העירוניים היהודים והערבים. קניגהאם היה מתוסכל מהשאלות שהופנו איליו בעניין המיליציה: ”עולה מהשאלות שהוועדה עדיין חושבת שביטחון יוכל להיות מושג על ידי הקמת מיליציות: אין אי הבנה יותר מסוכנת מזו. הקיום של כוחות חמושים גדולים בכל צד הופך בימים אלו את מלחמת האזרחים לבלתי נמנעת וזה לא ימנע על ידי ציודם של הכוחות הללו בחסותו של האו"ם או בנשק טוב יותר”, כתב ללונדון. הנציב העליון גם העריך כי אם אכן תקים הוועדה לבסוף מיליציה (יהודית או ערבית), היא לא תצליח לשלוט בה.
בטרם הוגש ונכתב דו"ח הוועדה הראשון למועצת הביטחון התקיימו בוועדה דיונים ארוכים. בשלב זה כל החברים כבר היו שותפים להערכה כי לא ניתן יהיה להוציא לפועל את תוכנית החלוקה רק באמצעים שעליהם החליטה העצרת (הווה אומר: המיליציות), וכי במרכז הדו"ח צריכה להופיע הדרישה למשלוח כוח בינלאומי לארץ ישראל. למעשה, ערב הגשת דו"ח הוועדה למועצת הביטחון, היחידים בוועדה שלא זנחו את הכוונה להסתמך בלעדית על הכוח היהודי בביצוע התוכנית היו אנשי מזכירות הוועדה. בקרב הסגל הבכיר של אנשי מזכירות האו"ם שרר תסכול רב על חוסר האונים שבו נמצא הארגון ביחס להגשמת תוכנית החלוקה. מזכר פנימי של מזכירות ועדת ארץ ישראל שיקף רוח דברים זו, ודרבן את הוועדה לפעול בנחישות כדי לקדם למרות כל הקשיים את הקמתה של המיליציה היהודית. המסמך הורה לאנשי הוועדה לפעול בעניין, והדגיש את האחריות הכבדה אם המיליציה לא תוקם. אנשי הוועדה נקראו למנות מיד את סגל הפיקוד הבכיר של המיליציה היהודית, ולפתוח במגעים מול ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות כדי לציידה ולחמשה. אף על פי שבמסמך המזכירות הובעה חוות דעת שהצהירה כי בנושא המיליציה עדיין אין סיבה להיות פסימיים, הרי שפועל הייתה זו הפעם האחרונה שגורם מקרב האו"ם הציג בכנות את עניין המיליציה כפתרון מציאותי.
קבורת הרעיון להקמת המיליציה היהודית
ליסיצקי טען שללא כוח בינלאומי לא תצא החלוקה לפועל, ואת רעיון המיליציות הוא דן ברותחין: שום מיליציה לא תוכל לספק פתרון למצב, כי אם להפך: אם היו המיליציות מוקמות, הן היו נלחמות אחת בשנייה. דבריו של מי שעמד בראש הגוף שאמון היה על ביצועה של תוכנית המיליציות היו המסמר האחרון בארון המתים של יוזמה זו. מכאן ואילך אף אחד כבר לא השמיע את צירוף המילים "המיליציה היהודית".
לקריאה נוספת
- אלעד בן-דרור, "תוכנית האו"ם להקמת 'מליציה יהודית חמושה' ב-1947-1948", בתוך: אסנת שירן (עורכת), מלחמה בת שישים (עלי זית וחרב, כרך ח'), תל אביב, 2008, עמ' 233–265.
קישורים חיצוניים
- עפרי אילני, 60 שנה לכ"ט בנובמבר - ולכישלון הראשון של האו"ם: התוכנית: מיליציה יהודית ליישום החלוקה, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2007
23284094תוכנית האו"ם להקמת מיליציה יהודית