תוכנית ג'ונסטון
תוכנית המים המאוחדת של עמק הירדן (באנגלית: Jordan Valley Unified Water Plan), הידועה בשם תוכנית ג'ונסטון (Johnston Plan), הייתה תוכנית שהגה שגרירו המיוחד של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, אריק ג'ונסטון, בשנות החמישים, במטרה לתווך בין ישראל לשכנותיה (סוריה, ירדן ולבנון) בנושא חלוקת מימיו של נהר הירדן.
בשנת 1953 החלה ישראל בבניית המוביל הארצי, אולם לאחר איומי ארצות הברית כי תפסיק את הסיוע לישראל בשל התנגדות מדינות ערב לפרויקט והפסקת הפרויקט על ידי ישראל, החליט נשיא ארצות הברית דאז דווייט אייזנהאואר למנות את אריק ג'ונסטון כנציגו המיוחד לבדיקת נושא חלוקת מימי הירדן בין ישראל לשכנותיה. ג'ונסטון פעל לחקר הנושא בין השנים 1953–1955, ופרסם את מסקנותיו באוקטובר 1955.
עיקרי התוכנית הם:
- ייבנה סכר בחלק העילי של הירמוך, במאקארין, במטרה לאגור מים שיופנו להשקיית בקעת הירדן.
- סמוך למקום הישפכו של הירמוך אל הירדן ייבנה סכר שיטה את מי הירמוך אל תעלת עבדאללה הירדנית.
- הכנרת תשמש מאגר מים לירדן ולירמוך ותספק מים לישראל וירדן.
חלוקת מי הירדן אמורה הייתה להתבסס על מתווה בו נלקחו בחשבון חלקן של המדינות באגן הניקוז של מקורות הירדן, הכנרת ויובלי הירדן התחתון, צורכי משק המים בכל מדינה, ותביעותיהן לניצול המים לפרויקטי הטיה עתידיים
החלוקה בוצעה לפי חשוב שנתי של 1,287 מלמ"ק באגן הניקוז:
- לבנון - 35 מיליון מ"ק מהחצבני, כ 3%
- סוריה - 132 מיליון מ"ק, כ 11% (90 מהירמוך, 22 מהירדן, 20 מהבניאס).
- ירדן - 720 מיליון מ"ק, כ-55% (100 מהירדן, 377 מהירמוך, 243 מיובלי הירדן המזרחיים)
- ישראל - 400 מיליון מ"ק, כ-31% (375 מהירדן, 25 מהירמוך)
התוכנית התקבלה על ידי ישראל וירדן, אך נדחתה על ידי הליגה הערבית בעקבות חשש סורי שקבלתהּ עשויה להתפרש כהכרה בישראל. למרות הדחייה, תוכנית ג'ונסטון הפכה לבסיס הסתמכות לגבי חלוקה צודקת של המים.
