שרפת צווי גיוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שריפת צווי גיוס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גברים צעירים שורפחים את צווי הגיוס שלהם ב-15 באפריל 1967, בסנטרל פארק, ניו יורק

שרפת צווי גיוס הייתה פעולת מחאה של אלפי גברים אמריקאים צעירים כחלק מהמחאה נגד המעורבות של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. החל ממאי 1964,[1][2] מועמדים לגיוס שרפו את צווי הגיוס שלהם בעצרות והפגנות נגד המלחמה. באוגוסט 1965, כדי להגביל את המחאה,[3] הקונגרס של ארצות הברית חוקק חוק שמרחיב את הענישה לכל מי ש"ביודעין הורס, ביודעין משחית" צו גיוס[4][5] בעקבות החוק, בין השנים 1965 – 1973, 46 גברים הואשמו בשרפת צווי גיוס, מתוך כ-25,000 שעשו כן, במסגרת עצרות שונות וארבעה מקרים הגיעו לבתי משפט.[2] אחד מהם, ארצות הברית נגד אובריאן, הגיע לבית המשפט העליון. שם נטען כי שרפת צו גיוס היא מעשה סמלי של חופש הביטוי, זכות חוקתית המובטחת על ידי התיקון הראשון לחוקה. בית המשפט העליון החליט נגד שורפי צווי הגיוס וקבע שהחוק הפדרלי מוצדק ואין קשר בין המעשה לחופש הביטוי. משפטנים ביקרו את החלטה זו. 

באוסטרליה, בעקבות גיוס מוגבר של חיילים ב-1966 בהוראתו של ראש הממשלה הרולד הולט, צווי גיוס נשרפו בהפגנות מחאה המוניות נגד מעורבות אוסטרליה במלחמת וייטנאם. ביוני 1968, ממשלת אוסטרליה החמירה את העונשים הקבועים בחוק הגיוס הנוגעים לשרפת צווי גיוס. המחאה נגד המלחמה נפסקה כאשר נבחרה ממשלה חדשה בראשות מפלגת הלייבור ב-1972 שהסיגה את הכוחות האוסטרליים מווייטנאם וביטלה את גיוס החובה.

לתמונות של שרפת צוו גיוס הייתה השפעה חזקה על הפוליטיקה ועל התרבות האמריקאית.[6] תמונות של שרפת צווי גיוס הופיעו בכתבי עת, בעיתונים, בטלוויזיה וסימנו את החלוקה הפוליטית בין מי שגיבה את הממשל האמריקני ואת מטרותיו הצבאיות ואלה שהיו נגד כל מעורבות אמריקאית בווייטנאם[7] חלק מקמפיין הבחירות של ריצ'רד ניקסון לנשיאות בשנת 1968 התבסס על ההבטחה שהוא ישים קץ לשיטת הגיוס לצבא ארצות הברית (המכונה the draft), וייצר צבא התנדבותי, ובכך ביקש גם לערער את השימוש הסמלי בצווי הגיוס כחלק מהמחאה נגד מלחמת וייטנאם. הנשיא ניקסון אכן שינה את תהליך הגיוס בשנת 1973, ובכך הפך את מעשה שרפת צווי הגיוס לאקט חסר משמעות מעשית; אך המשמעות הסמלית נותרה, והפכה לחלק מהזיכרון האמריקאי. 

רקע

ארצות הברית

צו גיוס בלוי מתקופת מלחמת וייטנאם 

החל משנת 1948 גברים בגלאים 18 עד 26 נדרשו להירשם בלשכת גיוס מקומית על פי חוק הגיוס האמריקאי. במקרה של מלחמה, מי שהוכרז ככשיר לגיוס נקרא לשרת בצבא. החוק דרש מגברים לשאת את צווי הגיוס בכל עת. צו הגיוס היה כרטיס לבן קטן המכיל פרטים מזהים, תאריך ומקום הרישום, ומספר ייחודי לכל מועמד לשירות.

התיקון לחוק הגיוס באוגוסט 1965 היה יוזמה של שני חברי קונגרס ל. מנדל ריוורס (דמוקרט) וויליאם ג' בריי (רפובליקן). נוספו לחוק ארבע מילים, "הורס ביודעין, משחית ביודעין" את צו הגיוס.[8] הסנאטור סטרום ת'ורמונד העביר את הצעת החוק בסנאט, כשהוא מכנה את שרפת צווי הגיוס "התנהגות מפרת חוק אשר מהווה איום פוטנציאלי על הפעלת סמכות הצבא לגייס תמיכה".[6] בתקופה המדוברת, משקיפים רבים (כולל בית המשפט של ארצות הברית לערעורים ראשוניים) האמין כי הקונגרס שם לו למטרה לפעול נגד ולהכפיש את מתנגדי המלחמה ששרפו את צווי הגיוס.[9]

אוסטרליה

חוק שירות לאומי נחקק ב 1964 כתגובה לעימות אינדונזיה-מלזיה. גברים בני 20 נקראו לשירות צבאי על בסיס הגרלה על פי תאריכי לידה. באפריל 1965, ראש ממשלת אוסטרליה סר רוברט מנזיס שלח גדוד סדיר של צבא אוסטרליה לווייטנאם. החלטה זו סימלה את תחילת המעורבות האוסטרלית מחוץ לגבולות המדינה אשר נמשכה שבע שנים ועוררה מחלוקת עמוקה באוסטרליה.[10] בתחילת 1966, מנזיס פרש מתפקידו והרולד הולט מונה לראש הממשלה. במרץ 1966, הודיע הולט כי הוא מגדיל את מספר החיילים האוסטרליים בווייטנאם ל-4,500, פי שלושה ממספר החיילים שגויסו עד אז.[11] בעקבות החלטה זו פרצו הפגנות מחאה שכללו שרפת צווי גיוס מחוץ לביתו של הולט.[12] בסוף יוני 1966 הולט נשא נאום בוושינגטון, בנוכחות הנשיא האמריקאי לינדון ב. ג'ונסון, בו הצהיר על תמיכתו במדיניות האמריקנית. הוא סיים את נאומו באמירה שאוסטרליה היא "ידידה נאמנה" של אמריקה, ומוכנה "ללכת את כל הדרך עם הנשיא ג'ונסון".[13] הצהרה זו עוררה ביקורת קשה באוסטרליה.[11] אנדי בלונדן (Andy Blunden), סופר ופילוסוף מרקסיסטי ממוצא אוסטרלי, ששרף את צו הגיוס שלו, אמר כי ההצהרה של הולט שאוסטרליה תתמוך בארצות הברית במלחמה בווייטנאם משולה לתמיכתה של איטליה ברשות בניטו מוסוליני בגרמניה הנאצית.[12] בדצמבר הממשלה הגדילה את הנוכחות הצבאית האוסטרלית בווייטנאם ב-1,700 חיילים נוספים.[11]

ג'ון גורטון מונה לראש הממשלה בינואר 1968, בעקבות מותו הפתאומי של הולט. ביוני 1968, הממשלה הכפילה את הקנס על שרפת צו גיוס.[14] ב-1971, החלה נסיגה הדרגתית מווייטנאם בעקבות לחץ של דעת הקהל האוסטרלי ושינוי המדיניות האמריקאית.[15] בשנת 1972, כל החיילים חזרו הביתה מוייטנאם. סרבני הגיוס שוחררו מהכלא.[16] 

מקרים שהובאו לבתי המשפט בארצות הברית

מקרים מוקדמים

מפגינים נגד המלחמה בינואר 1965

ב-15 באוקטובר 1965, דייוויד ג'י. מילר היה המתנגד הראשון ששרף את צו הגיוס שלו בעצרת שנערכה ליד מרכז הגיוס במנהטן. הוא דיבר בקצרה אל הבאים לעצרת ואז שרף את צו הגיוס. מילר נעצר על ידי ה-FBI שלושה ימים מאוחר יותר במנצ'סטר, ניו המפשייר.[4][17]

מילר היה חבר בתנועת הפועלים הקתולית (The Catholic Worker Movement) הדוגלת באי אלימות, פציפיזם וחלוקת ההון. באפריל 1966 הוא הגיע עם אשתו ובנם היונק לרצות את 30 חודשי המאסר שנגזרו עליו. המקרה נדון בבית המשפט הפדרלי לערעורים ביוני באותה שנה. עורך הדין של מילר טען כי שרפת צו הגיוס הייתה מעשה סימבולי והקהל שהשתתף בעצרת היה מודע לכך שזהו מעשה סימבולי, ועל כן הוא מוגן על ידי התיקון הראשון לחוקה. שרפת צו גיוס, לטענתו, היא הצהרה דרמטית שסייעה למילר להבהיר את טיעוניו בצורה הטובה ביותר, ויש לו את הזכות החוקתית לשאת נאום משמעותי משפיע ככל שניתן.[18] בית המשפט לא קיבל את טיעוניו ובאוקטובר הרשעתו של מילר אושררה.[19] מילר, שהיה משוחרר בערבות, נאסר ל-22 חודשים ביוני 1968.[4][20]

ב-20 באוקטובר 1965, סטיבן לין סמית', סטודנט בן 20, נאם בעצרת באוניברסיטת איווה ושרף את צו הגיוס שלו. הוא אמר, "אני מרגיש שלתת חמש שנים מהחיים שלי זה יותר מידי ולכן החוק הזה לא בסדר."[6] סמית' הזמין לאירוע עיתונאים וכתבי טלוויזיה שהיו נוכחים בעת ששרף את צו הגיוס. הוא אמר שהוא מתנגד למעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, וכי הוא מתנגד לשיטת הגיוס. בנובמבר 1966 הוא נמצא אשם ונפסק לו עונש על תנאי למשך שלוש שנים.[21]

בחודשים יוני-יולי 1967, בפסק הדין ארצות הברית נגד אדלמן שנדון בבית המשפט הפדרלי לערעורים, נטען שאדלמן ושלושה גברים נוספים שרפו את צווי הגיוס שלהם בעצרת ציבורית שאורגנה על ידי הוועדה לפעולה לא אלימה ( Committee for Non-Violent Action) בכיכר יוניון בניו יורק, ב-6 בנובמבר 1965. שלושה מתוך ארבעת הנאשמים הורשעו ונגזרו עליהם שישה חודשי מאסר.[22]

ארצות הברית נגד אובריאן

בבוקר ה-31 במרץ 1966, דייוויד פול אובריאן ושלושה מועמדים לגיוס שרפו את צווי הגיוס שלהם על מדרגות בית המשפט בשכונת דרום בוסטון בנוכחות קהל, וביניהם סוכני FBI. לאחר שהארבעה הותקפו על ידי מתנגדים למחאה, סוכן FBI עצר את אובריאן. אובריאן הודה במעשה ומסר לבולשת את שיירי התעודה השרופה. הוא הואשם בהפרת חוק הגיוס והועמד לדין בבית המשפט המחוזי במחוז מסצ'וסטס.[8]

אובריאן טען כי התיקון לחוק הגיוס – הורס ביודעין, משחית ביודעין – הוא בלתי חוקתי ופוגע בחופש הביטוי. הוא טען שהתיקון לא משמש שום מטרה משום שעל פי חוק הגיוס כבר נדרש מהמועמדים לגיוס לשאת איתם את צווי הגיוס שלהם כל הזמן, ועל כן כל צורה של השחתה היא כבר בגדר עבירה. הוא הסביר כי הוא שרף את צו הגיוס בפומבי כאקט סמלי על מנת לשכנע אחרים להתנגד המלחמה, "כדי שאנשים אחרים ישקלו מחדש את עמדותיהם בנוגע לגיוס לצבא וישקלו מחדש את מקומם בתרבות כיום, בתקווה שהם יתייחסו בחיוב לדעות שלי."[8] ב-24 בינואר 1968, בית המשפט העליון קבע כי התיקון בחוק הגיוס הוא חוקתי כפי שנחקק, ושבית המשפט לא מבחין בין השחתה של צו הגיוס במקום ציבורי או פרטי.[23] השופטים קבעו שבשרפת צו הגיוס אינו בהכרח מופע של אקספרסיביות. נשיא בית המשפט העליון ארל וורן, אמר, "אנחנו לא יכולים לקבל את הדעה כי, ככל הנראה, יש אין ספור התנהגויות היכולות להיכנס תחת ההגדרה של "חופש הביטוי", ושכל אימת שאדם מתנהג בצורה מסוימת הוא מבטא רעיון [שמוגן על פי החוקה האמריקאית]".[18] נגזרו על אובריאן שש שנות מאסר.[24]

החלטת בית המשפט העליון עוררה ביקורת.[25] רבים ראו במעשה של אובריאן אקט תקשורתי שביקש "להעביר מסר", כוונה אשר בית המשפט לא נתן לה מספיק משקל.[26] במקום זאת, בית המשפט נתן משקל גדול ביותר לאינטרס של הממשלה והבטיח את האפשרות להמשיך גיוס מועמדים לפני חוק הגיוס.[26]

ב-15 באפריל 1967, 12 סטודנטים שרפו צווי גיוס בניו יורק.[2] באוניברסיטת קליפורניה, ב-5 במאי 1965, כמה מאות אנשים צעדו לכיוון לשכת הגיוס בברקלי, כשהם נושאים ארון קבורה. במהלך הצעדה 40 גברים שרפו צווי גיוס.[27] אחד המשתתפים אמר לעיתונאים שזהו אקט סימבולי: "אנחנו יכולים לקבל צווי גיוס חדשים, אם נבקש".[6] כשבועיים לאחר מכן, נערכה עצרת נוספת בקרבת לשכת הגיוס בברקלי, ו-19 גברים שרפו צווי גיוס.[28] באוגוסט 1965, מגזין לייף פרסם תמונה של צעיר שורף את צו הגיוס שלו לפני לשכת הגיוס בוול סטריט במנהנטן. בדומה לדייוויד ג'י. מילר, גם הוא היה חבר בתנועת הפועלים הקתולית. שלא כמו מילר, הוא לא נעצר.[6] באפריל 1967, כ-60 צעירים שרפו את צווי הגיוס שלהם בסנטרל פארק, ביניהם היה גארי ריידר, חייל בכוחות המיוחדים שהצטרף להפגנה ושרף את צו הגיוס שלו.[29] הוא נעצר על ידי סוכני ה-FBI כמה ימים מאוחר יותר בביתו באוונסטון, אילינוי.[30] טיים מגזין העריך שכ-75 צווים נשרפו במהלך העצרת;[30] ואילו הסופר מרטין ג'זר (Martin Jezer) שהשתתף בהפגנה כתב שכ-158 צווי גיוס נשרפו.[31]

ב-16 באוקטובר 1967 נערכו הפגנות נגד מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם ב-30 ערים ברחבי ארצות הברית. במהלך ההפגנות נשרפו כ-1400 צווי גיוס.[32] בהפגנה שנערכה בבוסטון, 214 איש החזירו את צווי הגיוס שלהם ו-67 שרפו אותם. אחת המשתתפות אספה נתונים מתוך צווי הגיוס שהוחזרו, ומצאה כי הגיל הממוצע של הגברים היה 22, וכי שלושה מתוך ארבעה למדו בהרווארד, ייל, או אוניברסיטת בוסטון.[33]

בסן פרנסיסקו ב-4 בדצמבר 1967, במהלך עצרת בהשתתפות כ-500 מפגינים, 88 צווי גיוס נאספו ונשרפו.[28] ב-3 באפריל 1968, נערכו עצרות ברחבי ארצות הברית לסיום מעורבות ארצות הברית בווייטנאם. כאלף צווי גיוס נשרפו במהלך האירועים. במהלך הפגנה בבוסטון בהשתתפות 15,000 איש, מועמדים לגיוס שרפו 235 צווי גיוס. צעירים שהתנגדו למלחמה החלו להחזיר את צווי הגיוס שלהם כאות מחאה ולא לשרוף אותם. החזרת צווי הגיוס נחשבה רדיקלית יותר משום שהמועמדים הצהירו מול הרשויות על מחאתם.[32]

תהודה ציבורית

התגובות לשרפת צווי הגיוס היו מעורבות. ארגוני חיילים משוחררים הדגישו שרוב הצעירים לא שורפים את צווי הגיוס, ושהם אלה הראויים להוקרה, לא המשתמטים. באוקטובר 1967 נערכה עצרת, בחסות הממשל, לתמיכה במתגייסים.[33]

המגזין רמפארטס (Ramparts), שהיה משויך לשמאל החדש, פרסם בדצמבר 1967, בשער המגזין, צילום של שרפת צווי גיוס. גם המגזין השמרני, The Saturday Evening Post, פרסם תמונה של שרפת צווי גיוס על שער המגזין ב-27 בינואר 1968. במחזמר שיער, סצנת השיא, במערכה הראשונה, היא קבוצה של גברים "היפים" שורפת את צווי הגיוס שלהם בעוד הדמות הראשית, קלוד, נאבק עם ההחלטה האם להצטרף אליהם.

הנשיא ג'ונסון דיבר בתקיפות נגד שורפי צווי הגיוס, וקרא לחקור את ההשפעות הקומוניסטיות על תנועת המתנגדים. הניו יורק טיימס דיווח על תגובותו של הנשיא וטען שהצעירים מוחים נגד חוק הגיוס ולא נגד המלחמה. ב-1968 ריצ'רד ניקסון, במסע הבחירות שלו לנשיאות, הבטיח לשנות את חוק הגיוס ולהפוך את צבא ארצות הברית לצבא המבוסס לחלוטין על התנדבות.[6]

הערות שוליים

  1. ^ Flynn, George Q. (1993).
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Gottlieb, Sherry Gershon (1991).
  3. ^ Foerster, Herbert N. (1997).
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Miller, David (Spring 2001).
  5. ^ Haiman, Franklyn Saul (2007).
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 Bailey, Beth L. (2009).
  7. ^ Amey, L.J.; Rasmussen, R. Kent (1997).
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 The facts of O'Brien's protest, arrest, and trial are summarized in the Supreme Court's opinion, United States v.
  9. ^ On the intent behind the amendment, the Court of Appeals wrote, "We would be closing our eyes in the light of the prior law if we did not see on the face of the amendment that it was precisely directed at public as distinguished from private destruction.
  10. ^ Edwards, P. G. (1997).
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 "Events and issues that made the news in 1966".
  12. ^ 12.0 12.1 "Draft card man at Town Hall".
  13. ^ Warhaft, Sally (2004).
  14. ^ Langford, Sue.
  15. ^ "Events and issues that made the news in 1971".
  16. ^ "Events and issues that made the news in 1972".
  17. ^ Haiman, Franklyn Saul (2007).
  18. ^ 18.0 18.1 Blanchard, Margaret A. (1992).
  19. ^ "367 F.2d 72 – United States v.
  20. ^ Haiman, Franklyn Saul (2007).
  21. ^ "368 F.2d 529 – Stephen Lynn Smith v.
  22. ^ "384 F. 2d 115 – United States v.
  23. ^ "Anti-War Political Activism".
  24. ^ Schultz, David Andrew (2009).
  25. ^ Alfange, Dean Jr (1968).
  26. ^ 26.0 26.1 Werhan, Keith (2004).
  27. ^ Maier, Thomas (2003).
  28. ^ 28.0 28.1 The Pacifica Radio/UC Berkeley Social Activism Sound Recording Project: Anti-Vietnam War Protests in the San Francisco Bay Area & Beyond
  29. ^ Rader, Gary (May 1967).
  30. ^ 30.0 30.1 "Protest: Burning Issue".
  31. ^ Jezer, Martin (May 1967).
  32. ^ 32.0 32.1 Jerry Elmer, Felon for Peace: The Memoir of a Vietnam-Era Draft Resister, Vanderbilt University Press, 2005
  33. ^ 33.0 33.1 Michael S. Foley, Confronting the War Machine: Draft Resistance During the Vietnam War, UNC Press, 2003, עמ' 119-122
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27891214שרפת צווי גיוס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שרפת_צווי_גיוס&oldid=1155235"