שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

שַוְויֵהּ אַנַפְשֵיהּ חֲתִּיכָה דְאִיסוּרָא (ארמית: עשאו על עצמו חתיכה של איסור) הוא מונח תלמודי המבטא סיטואציה בה אדם מחיל איסור אובייקטיבי - לכאורה - אך שבפועל חל רק כלפי עצמו, בעקבות טענה חסרת ראיות אותה טען לזכותו בבית-דין.

דוגמה לכך היא מקרה בו אדם טוען כי אשתו בגדה בו (ועל פי ההלכה, במקרה ויש לכך ראיות חל עליהם בעקבות כך איסור להמשיך ולחיות יחד, חל איסור עתידי על האישה להנשא עם מי שבגדה בו, והיא מתגרשת מבעלה ללא קבלת כתובה). בעקבות טענה זו של הבעל, אף שהיא מחוסרת ראיות, הבעל אסר את אשתו על עצמו ועליו לגרשה. עם זאת, הכוח שניתן לו לאסור הוא רק לגבי עצמו, וכמשמעות הביטוי "שוויא אנפשיה" - החיל על עצמו.
עובדה זו שתחולת האיסור היא רק כלפי עצמו באה לידי ביטוי בתשלומי הכתובה, אותם הוא עדיין חייב לשלם לאשתו המגורשת; תשלומים מהם אמור היה להיפטר, לו רק היה ביסוס לכך שהיא בגדה, וכן בכך שלאשה מותר להנשא בעתיד למי שנחשד בבגידה איתה, דבר שהיה נאסר לו הובאו ראיות לטענת הבעל.

רקע ומקורות

האחרונים חלוקים האם מקור "שוויה", מבוסס על הלכות עדות, או על הלכות נדר:

• שיטתו של רבי יחזקאל לנדא בספרו "נודע ביהודה" היא שהאיסור נובע מדין עדות. כלומר "שוויה" הוא סוג מסוים של עדות האדם על עצמו. כשמדובר בדינים הנוגעים לאדם עצמו, אנו מאמינים לעדותו. אך האמון שניתן הוא מוגבל לאדם עצמו, ולמה שנוגע אליו, ועל כן אם הוא מעיד שהיה נשוי לאישה כלשהי, והיא מכחישה את הדבר, הוא אסור לשאת את קרובותיה, אך היא יכולה להינשא לכל מי שתחפוץ, מבלי שתהיה זקוקה ממנו לגט.
  אמנם על פי ההלכה כדי שבית דין יאמין לקיומו של אירוע מסוים, צריך ששני עדים יעידו על כך, אך למרות זאת קיימים מקרים מיוחדים בהם מתקבלת עדותו של עד אחד בלבד: בדיני ממונות, ובאיסורים - עד אחד נאמן באיסורין. מקור הלכה זו הוא מנידה, שסופרת לעצמה את ימי טהרתה.
• לעומתו שיטת רבי יוסף בן לב היא שאין אדם זה יכול לשמש כעד משתי סיבות: ראשית משום שהוא עד אחד בלבד, ושנית משום שהוא בעל דבר ואינו יכול להעיד על עצמו. על כן דין "שוויה" לשיטה זאת הוא הכוח שניתן לאדם להכריז באופן חד צדדי על מצבו ההלכתי (נשוי, רווק, נידה וכו'). אמנם אין להכרזתו זאת תוקף של עדות, וגם אין בכוחה להשפיע על אחרים, אך בית הדין כופה עליו להתנהג בהתאם להכרזתו, ולהחיל על עצמו את כל האיסורים הנובעים ממנה - בדיוק כשם שהוא יכול לאסור על עצמו איסורים באמצעות נדר.

נפקות הלכתית למעשה בין שתי השיטות הללו היא במקרה בו תהיינה לבית הדין, ראיות הסותרות את טענתו של הטוען: לשיטתו של ה"נודע ביהודה" שאמירת הבעל היא מעין עדות - אמירתו תתבטל, אך לשיטת המהר"י בן לב, שאמירת הבעל היא מעין נדר שהוא מחיל על עצמו, נדרו יישאר בתוקף.

קישורים חיצוניים

• הערך "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• אסופת מאמרים בנושא שוויה אנפשיה, באתר אסיף
• הרב זלמן נחמיה גולדברג, שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אתר ישיבת בית אל
• הרב יאיר קאהן, נאמנות הבעל לאסור עליו את אשתו, בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון
• הרב משה טרגין, שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון
• הרב משה שמעון צוויבל, קונטרס-מבשן אשיב (סימן ג' - בגדר דיני עדות), בהוצאת המחבר, קיץ ה'תשס"ז

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא22388251