שבעת הישנים של אפסוס

"שבעת הישֵנים של אפסוס" היא אגדה נוצרית עתיקה מרובת גרסאות.

אחת הגרסאות מספרת על אודות שבעה נוצרים צעירים שברחו בשנת 250 להרי אפסוס שבאסיה הקטנה, בבקשם להימלט מרדיפותיו של הקיסר הרומי דקיוס. רודפיהם הפגאנים גילו את מקום מחבואם בתוככי מערה גדולה ואטמו את פתחה באמצעות סלע גדול. כעבור מאה וארבעים שנה החליט רועה מקומי לפרוץ את פי המערה כדי שתשמש דיר לצאנו. כשנכנס פנימה מצא בתוכה שבעה בחורים השקועים בתרדמה. הם התעוררו והיו סבורים כי רק לילה אחד חלף מאז נכנסו למערה. אחד מהם צעד לעבר העיר אפסוס לרכוש בה לחם עבורם.

כשביקש הצעיר לשלם בעד המזון במטבעות ישנים מן המאה הקודמת, הוא נאסר בו במקום בחשד ששדד אוצר נסתר. חוקריו התקשו לקבל את הסבריו ופקפקו באמינותם, אך הקיסר תיאודוסיוס הראשון, שהצעיר המשונה הובא לפניו, האמין לכל דבריו על כך שישן יחד עם הצעירים האחרים תקופה כה ממושכת. הוא ציווה להוליך את הצעיר בתהלוכת ניצחון אל המערה. שבעת הישנים חיו רק עוד זמן קצר לאחר יקיצתם, ומתו בזה אחר זה בתוך שעה אחת. הם נקברו במקום בו ישנו את שנתם הארוכה. אחר כך הקים הקיסר כנסייה בקרבת מקום.

גרסה דומה של האגדה מצויה בקוראן בסורה 18, סורת המערה (סורת אל-כַּהְף) (אנ'). סיפור דומה במקצת מופיע גם בתלמוד הבבלי, על חוני המעגל^[1].

לקריאה נוספת

מבוא ומהדורה מדעית של המקור הקדום ביותר של האגדה - Marco Tondello, "The Story of the Sleepers of Ephesus According to the Oldest Extant Text: MANUSCRIPT N.S.S.4", Journal of Eastern Christian Studies 70(1-2) 2018, pp. 29-92