שביתת הסטודנטים (1970)
ב- 2 במאי 1970, בעקבות פלישת צבא ארצות הברית לקמבודיה (Cambodian Campaign) כחלק ממלחמת וייטנאם, פרצה שביתת הסטודנטים של 1970. הסטודנטים נקטו רוב הזמן במחאה לא אלימה, אך היו מספר אירועים אלימים, בהם שריפת בניין העתודה האקדמית של צבא ארצות הברית באוניברסיטת קנט סטייט, קנט, אוהיו. ב- 4 במאי, כח של המשמר הלאומי, שלא הוכשר כראוי, התעמת והרג ארבעה סטודנטים במהלך אירוע מחאה במכללה. ב-14 במאי ב - ג'קסון, מיסיסיפי, שוטרים מהמשטרה המקומית והאזורית הרגו סטודנט ועובר אורח בג'קסון סטייט קולג'[1]. כתגובה לאירועים, יותר מ-450 אוניברסיטאות, מכללות ובית ספר תיכוניים ברחבי ארצות הברית הושבתו על ידי הסטודנטים והתלמידים. בקמפוסים נערכו עצרות מחאה אלימות ולא אלימות בהם היו מעורבים יותר מ-4 מיליון סטודנטים[2].
פעולות מחאה נגד מלחמת וייטנאם התרחשו בקמפוסים ברחבי ארצות הברית במשך מספר שנים. אירוע הירי באוניברסיטת קנט סטייט עוררה סטודנטים ברחבי ארצות הברית להתמקד בדרכי מחאה לא-אלימות, וקבוצת סטודנטים העלתה את הרעיון לבצע שביתה כללית באוניברסיטאות עד לסיום המלחמה. לפעולה קראו "המורטוריום לסיום המלחמה בווייטנאם" (Moratorium to End the War in Vietnam). השביתה התרחשה בתאריך ה-15 בכל חודש, עד לסיום המלחמה.
ב-8 במאי, עשרה ימים לאחר שהנשיא ניקסון הודיע על הפלישה לקמבודיה (ו-4 ימים אחרי אירוע הירי בקנט סטייט), 100,000 מפגינים התאספו בוושינגטון ועוד 150,000 בסן פרנסיסקו[3]. בכל רחבי ארצות הברית, סטודנטים הפנו את זעמם למבני העתודה (מוסדות להכשרה של אנשי צבא) בקמפוסים השונים. בסך הכל, 30 מבנים נפגעו. 26 עימותים אלימים בין סטודנטים ואנשי המשטרה התרחשו בקמפוסים ויחידות המשמר הלאומי פעלו ב-21 קמפוסים ב-16 מדינות[3]. על פי רוב ההפגנות לא היו אלימות אך האווירה הייתה מתוחה. סטודנטים באוניברסיטת ניו-יורק, למשל, תלו שלט עם הכיתוב: "הם לא יכולים להרוג את כולנו."[4]
תגובת ממשל ניקסון
ההפגנות והשביתות השפיעו, על הציבור האמריקאי ובמיוחד על אנשיו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. הייתה תחושה כי האומה על סף התקוממות. ריי פרייס (Ray Price), כותב הנאומים הראשי של ניקסון בין השנים 74–1969, תיאר את ההפגנות בוושינגטון, "העיר הייתה כמחנה צבאי. האספסוף נפץ חלונות, חותך צמיגים, גרר מכוניות חונות אל צמתים, ואפילו זרקו חלקי מיטות אל עבר התנועה למטה. זה התוצר של מחאת הסטודנטים. זו לא מחאת סטודנטים, זו מלחמת אזרחים."[2] כאמצעי זהירות, ניקסון יצא ליומיים לקמפ דיוויד, אליו התלווה צ'ארלס קולסון (Charles Colson), יועץ הנשיא ניקסון בין השנים 1969–1973. הדיוויזיה המוטסת ה-82 נקראה להגן על אנשי הנשיא מהסטודנטים המפגינים[2].
מחאת הסטודנטים בוושינגטון הובילה גם למפגש מיוחד ולא שגרתי בין הנשיא ניקסון לסטודנטים בדלנים. ב-9 במאי 1970, לפנות בוקר, הגיע הנשיא למדרגות אנדרטת לינקולן למפגש עם 30 סטודנטים שהיו במשמרת מקום. הדעות חלוקות בנוגע למשמעות הפגישה. ההיסטוריון סנטלי קרנהו טוען שניקסון נשא נאום מסורבל ומתנשא בו ניסה להציג את נדיבותו. לעומת זאת, Egil Krogh, שהיה אחראי על נושאי פנים, בבית הלבן מצא חשיבות בבעצם קיום הפגישה[2]. בכל מקרה, אף צד לא שכנע את השני, אחרי הפגישה עם הסטודנטים ניקסון הכריז שאנשי התנועה נגד מלחמה הם כלי-משחק בידי קומוניסטים זרים[2]. בעקבות מחאת הסטודנטים, ניקסון ביקש בוב הולמן לשקול להפעיל את תוכנית הוסטון (Huston Plan), לאיסוף מידע על מנהיגים מהתנועה נגד מלחמה, פעילי שמאל ותנועת תרבות הנגד. רק ההתנגדות של ראש האף.בי. איי ג'ון אדגר הובר עצרה את הפעלת התוכנית[2].
כתוצאה ישירה משביתת הסטודנטים, ב-13 ביוני 1970, הנשיא ניקסון הקים את ועדת הנשיא לחקירת המתיחות בקמפוסים (President's Commission on Campus unrest). הוועדה התבקשה ללמוד על עימותים, הפרות סדר, ואלימות בקמפוסים בשביתת הסטודנטים. הוועדה הגיע למסקנה שהירי באוניברסיטת קנט סטייט היה מיותר[1].
תגובת נגד
הפגנות סטודנטים עוררו את תומכי מלחמת וייטנאם וממשל ניקסון להביע את תמיכתם. בניגוד למחאת הסטודנטים הרועשת תומכי המלחמה, הציגו את עצמם, כ"הרוב השקט" (ביטוי שנטבע על ידי כותב הנאומים של ניקסון פטריק ביוקנן).
במקרה אחד, בניו-יורק ב-8 במאי פועלי בניין תקפו סטודנטים מפגינים בקסדה. מה שקיבל אחרי כן את השם Hard Hat Riot.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The Report of the President's Commission on Campus Unrest, William W. Scranton, Chairman, US Government Printing Office, 1970, pg. 422-424. Retrieved July 28, 2012 from ERIC.ed.gov
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Nixon a Presidency Revealed, 2007-02-15 History Channel Director: Joe Angio
- ^ 3.0 3.1 Todd Gitlin, The Sixties, Bantam Books, 1987
- ^ 1970-2, www.nyu.edu