שביל החומוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שביל החומוס הוא ביטוי שגור בקרב תרמילאים ישראלים המטיילים בהודו, ומשמעותו היא המקומות בהודו שבהם מטיילים ישראלים באופן קבוע.[1][2]

בתחילת שנות ה-2000, בעקבות ריבוי הצעירים בוגרי צה"ל היוצאים לטיול אחרי צבא, הביטוי נולד בקרב המטיילים בהודו, והפך נפוץ בכלל האוכלוסייה הישראלית. ישנם מקומות בהודו שבשל ריבוי הישראלים, ניתן למצוא בהם שלטים ותפריטים בעברית, ואפילו ספריות עם ספרים בעברית במספר מקומות.[3] במקומות רבים בשביל החומוס נפתחו בתי חב"ד ומרכזי אירוח ותרבות יהודית-ישראלית כגון בינה. ניתן למצוא גם ישראלים שגרים כדרך קבע בערים ובכפרים לאורכו של שביל החומוס ועוסקים בתיירות, הסעדה ולינה לישראלים.

לפעמים משתמשים בביטוי "שביל החומוס" גם לגבי מדינות אחרות בעולם בהם נפוצים תרמילאים ישראלים כגון מדינות באמריקה הדרומית,[4] דרום מזרח-אסיה (לאוס קמבודיה, וייטנאם), ויפן,[5] אך מקורו בהודו וזה גם השימוש שלו בדרך כלל.

מקבילות בינלאומיות הם שביל הפנקייק-בננה (Banana Pancake Trail [אנ']) לתרמילאים מרחבי העולם בדרום-מזרח אסיה ושביל הגרינגו (Gringo Trail [אנ']) בדרום אמריקה.

מקומות פופולריים

המקומות המזוהים ביותר עם שביל החומוס בהודו הם:

דלהי (בעיקר במיין בזאר), רישיקש, פושקר, ואראנסי, האמפי, עמק פרוואטי (בעיקר הכפרים:קאסול, פולגה, קלגה, טוש, קירגנגה), דרמסאלה (בעיקר הכפרים באגסו ודרמקוט), גואה (בעיקר החופים: ארמבול, פאלולים, אנג'ונה), גוקרנה (בעיקר החופים קודלי ביץ' ואום ביץ'), מנאלי, קאסר דיווי, אלמורה, קודאיקאנאל (בעיקר הכפר ואטה-קנאל), אודאיפור, ג'איסלמר, לה, קירגנגה, סרינגאר, מומבאי, אורוויל, מונאר, פודוצ'רי, בנגלור, צ'נאי, מייסור, קוצ'י, שימלה, אמריטסר, אגרה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38989285שביל החומוס