רפטריאציה
רפטריאציה היא החזרה או שיבה של שבויים או פליטים בארץ המולדת.
יישום בישראל
ערך מורחב – חוק השבות
חוק השבות, תש"י–1950 מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.
החוק התקבל בכנסת ב-5 ביולי 1950 (כ' בתמוז ה'תש"י), בעקבות יוזמה של חבר הכנסת זרח ורהפטיג ממפלגת "הפועל המזרחי", והחוק היה במשך שנים רבות הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. בשנת 2018 קיבל רעיון השבות מעמד חוקתי בסעיף 5 של חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
בעקבות פולמוס רחב בשאלת המגדיר של יהדות קבע בג"ץ כי אין החוק תלוי בהגדרה ההלכתית.
רבים מתנגדים לחוק בטענה ההוא פוגע בעיקרון השויון.
התביעה הפלסטינית
- ערך מורחב – תביעת השיבה
תביעת השיבה היא המונח המשמש לציון תביעת הפלסטינים והעולם הערבי שתינתן לכ-4.4 מיליון (נכון ל-2007) פליטים פלסטינים האפשרות לשוב לבתיהם בתחומי ארץ ישראל, אותם עזבו, הם או אבותיהם, לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה ולאחר מלחמת ששת הימים.
התביעה לשיבת הפליטים היא מחלוקת מרכזית בסוגיית הפליטים הפלסטינים, סלע מחלוקת מרכזי במכלול נושאי הליבה בסכסוך הישראלי-ערבי.
ממשלות ישראל לדורותיהן הביעו התנגדות מוחלטת לדרישה זו, אם כי במסגרת המשא ומתן לשלום שהחל בהסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993 היה ברור לצדדים הנושאים ונותנים שבעיית הפליטים הפלסטינים היא אחד מנושאי הליבה שיש לדון עליהם לקראת הסדר שלום של קבע. במהלך השנים אף הועלו רעיונות שונים על ידי שני הצדדים שבבסיסם מתן אפשרות לשיבה של כמות מוגבלת של פליטים, ומתן פיצוי כספי לאחרים בתמורה לויתור על הזכות.
הטוענים לזכות השיבה מציינים את הצהרתו של פולקה ברנדוט, מי ששימש כמתווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, ש"שום התיישבות לא יכולה להיות צודקת ושלמה אם אין הכרה והסכמה לגבי הזכות של הפליט הערבי לשוב לבית ממנו הוא נעקר. תהיה זאת פגיעה בעקרונות הצדק הבסיסי אם תמנע מקורבנות תמימים אלו של הסכסוך הזכות לשוב לבתיהם, בעוד מהגרים יהודים זורמים לפלסטין, ואכן, מאיימים בהחלפתם התמידית של הפליטים הערבים שמושרשים באדמה במשך מאות שנים".
ב-2008 אישרה הרשות הפלסטינית את "חוק זכות שיבה" שבו הוגדר "פליט פלסטיני" כאדם שהוא או הוריו היו תושבי פלסטין. בנוסף קבע החוק כי זכות השיבה שאינה ניתנת לביטול או ויתור היא זכותם של פליטים אלו לשוב אל בתיהם ורכושם.
ההתנגדות הנחרצת של מדינת ישראל לתביעה נובעת מכך ששיבת הפליטים מסכנת את הרוב הלאומי היהודי במדינת ישראל.
פולין
- ערך מורחב – חוק האזרחות הפולני
אדם שרכש אזרחות זרה לפולנית עקב שינויי הגבולות שלאחר מלחמת העולם השנייה, או ב-1951 היה בעל אזרחות רוסית, אוקראינית, ביילרוסית, ליטואנית, לאטבית או אסטונית, איבד את אזרחותו הפולנית (ראה סעיף 4 לחוק השני). עם זאת, אם הפולני לשעבר חזר לפולין לאחר מכן על פי ההסכמים השונים לחזרה למולדת (רפטריאציה) שנחתמו בין ברית המועצות לפולין (למשל ב-1945 וב-1956), חזר ורכש את אזרחותו הפולנית. למעשה, כל פולני שנהיה אזרח סובייטי ולא ניצל את הזדמנות החזרה לפולין שפתחו ההסכמים הללו, איבד את אזרחותו הפולנית.
ארמניה
לצורך קבלת אזרחות ארמנית בהתאם לחוקה הארמנית, מספיק שמבקש האזרחות יוכיח כי הוא ממוצא ארמני. הליך קבלת האזרחות מתבצע לאחר הגשת מסמכים מתורגמים לארמנית למוסדות הממשלתיים בארמניה (תעודת לידה, אזרחות ישראלית ועוד).[1]
קיומו של חוק זה הוא עקב פיזורם של הארמנים בארצות רבות.
- ערך מורחב – ארמנים
חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה
- ערך מורחב – חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה
חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה התקיימו במחצית הראשונה של שנות ה-20 של המאה ה-20, והתבססו על זהותם הדתית והלאומית של המגורשים. חילופי האוכלוסייה נערכו בעקבות ההסכמה אליה הגיעו ממשלת יוון והאספה הלאומית הגדולה של טורקיה בהסכם לוזאן, ובמהלכם עזבו אזרחיה היוונים אורתודוקסים של טורקיה ליוון, ואזרחיה הטורקים המוסלמים של יוון עשו את דרכם בכיוון ההפוך.
הודו ופקיסטן
- ערך מורחב – חלוקת הודו
חילופי אוכלוסין בקנה מידה עצום אירעו בחודשים שמיד לאחר החלוקה. מרגע שהתבססו הגבולות בין שתי המדינות החדשות, עברו כ-14.5 מיליון איש בין המדינות בבקשם חוף מבטחים. על פי מפקד שנערך בין הפליטים ב-1951, עברו 7,226,000 מוסלמים מהודו לפקיסטן, ומספר דומה של הינדים וסיקים (7,249,000) עברו מפקיסטן להודו מיד אחרי החלוקה. מבין הפליטים 78%, או כ-11.2 מיליון, עברו ממדינה למדינה במערב, רובם בין שני חלקיה של פנג'אב; 5.3 מיליון מוסלמים עברו מהודו למערב פנג'אב שבפקיסטן, ואילו 3.4 מיליון הינדים וסיקים עברו מפקיסטן למזרח פנג'אב שבהודו. מלבד פנג'אב עברו במערב גם כ-1.2 מיליון פליטים בין שני חלקי חבל סינד. במזרח עברו רוב הפליטים (כ-3.5 מיליון) ממזרח פקיסטן למערב בנגל שבהודו, ורק כ-700,000 מוסלמים עברו בכיוון ההפוך.
הממשלות הטריות בשתי המדינות לא היו ערוכות להתמודדות עם חילופי אוכלוסין בקנה מידה כל כך עצום, וכתוצאה מכך התחוללו אירועים אלימים ומעשי טבח מחרידים בשני צידי הגבול. על פי ההערכות השמרניות ביותר נהרגו בהתנגשויות אלו 200,000 איש, ועל פי ההערכות הגבוהות ביותר כמיליון איש. על פי ריצ'רד סימונדס "על פי ההערכות הנמוכות ביותר, חצי מיליון איש מתו ושנים-עשר מיליון איבדו את ביתם". בצד הפקיסטני נאלצו הינדים וסיקים רבים לברוח בחוסר כל בעקבות איומי רצח. בהודו ניסה גנדי להפעיל את השפעתו בממשלת הקונגרס כדי להבטיח שכל מוסלמי שיבחר להישאר יוכל לעשות זאת. בפועל, לעיתים קרובות גורשו אנשים בידי שכניהם או בידי שליטים מקומיים, גם ללא עידוד הממשלה.
קישורים חיצוניים
- אמנון רובינשטיין, חוקי השבות של אחרים, 4 בינואר 2000, הארץ.
- רות גביזון, הגירה, שבות ושיבה נייר עמדה עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה,