רפורמת סטוליפין
רפורמת סטוליפין או הרפורמות האגרריות של סטוליפין הייתה שורת רפורמות במגזר החקלאי באימפריה הרוסית, שהונהגה בתקופת כהונתו של פיוטר סטוליפין כיושב ראש ועדת השרים של רוסיה. רוב הרפורמות, אם לא כולן, התבססו על המלצות ועדה שנקראה "צורכי ועידת התעשייה החקלאית", ושהתקיימה ברוסיה בין השנים 1901–1903 בתקופת כהונת שר האוצר הרוסי סרגיי ויטה.
רקע
לרפורמות, אשר נועדו לשנות את המבנה המסורתי של החקלאות הרוסית, היו מספר קווי דמיון למערכת החקלאית של בריטניה. טרם הרפורמה, צמיתים אשר שוחררו לחופשי במהלך האמנציפציה ב-1861, היו נטולי היכולת הכלכלית לכך, משום שהיו חייבים לשלם למדינה עבור השטח במשך 49 השנים שלאחר מכן[1]. החסרונות הבולטים של השיטה החקלאית שנהגה ברוסיה כללו בעלות קולקטיבית, הקצאת קרקעות בהתאם לגודל המשפחה, ושליטה ניכרת של הבכור בשטח. סטוליפין ביקש לבטל את מערכת הקומונות – שנקראה גם "אובשינה" או "מיר" – ולצמצם את ממדי הקיצוניות שפשטה אצל האיכרים, ובכך לסתום את הגולל על ניסיון הפיכה נוסף כמו מהפכת 1905. סטוליפין האמין שקשירת האיכרים לאדמותיהם יובילו ליצירת חקלאים מרוויחים ומכאן גם שמרנים פוליטית, בדומה לחקלאים במערב אירופה[2]. סטוליפין התייחס לרפורמות שיזם כ"הימור על החזקים המפוכחים".
הרפורמות החלו עם הענקת הזכות לבעלות פרטית וללא תנאי על הקרקעות. הרפורמות גם ביטלו את מערכת ה"מיר" והחליפו אותה במערכת קפיטליסטית מוכוונת הדגשת הבעלות הפרטית והחווה המודרנית.
הרפורמות כללו את הדברים הבאים:
- פיתוח חקלאות הבודדים בקנה מידה גדול
- תחילת דרכם של הקואופרטיבים החקלאיים
- פיתוח החינוך החקלאי
- הפצת שיטות חדשות לשיפור הקרקע
- אשראי לאיכרים
רוסיה ביצעה את הרפורמות הללו בצורה מקיפה בין השנים 1906–1914. שיטה זו לא הייתה כלכלה מתוכננת כפי שנקבע בברית המועצות בשנות העשרים, אלא המשך לתוכניתו הקפיטליסטית של סרגיי ויטה. עם זאת, מערכת הרפורמות הייתה שונה מהתוכנית הקפיטליסטית, בכך שהיה מדובר במגזר החקלאי, לצד שיפור בזכויות הפרט ובגיבויה של המשטרה. הרפורמות הכינו את הקרקע למערכת חקלאית מבוססת כלכלת שוק עבור האיכרים הרוסים.
ראשי הממשלה שהובילו את יישום הרפורמות כללו את סטוליפין עצמו הן כשר הפנים והן כיושב ראש ועדת השרים של האימפריה הרוסית, אלכסנדר קריבושין כשר החקלאות ורכוש המדינה, וולדימיר קוקובצוב כשר האוצר.
התוכנית האגררית הסובייטית בשנות העשרים ביטלה את הרפורמות שהוביל סטוליפין.
יישוב
כתוצאה מהרחבת הרכבת הטרנס-סיבירית ומסילות רכבת נוספות ממזרח להרי אורל ולים הכספי, גדל קצב ההגירה לסיביר. קיימת הערכה לפיה בין השנים 1890–1914 למעלה מ-10 מיליון בני אדם עברו ממערב רוסיה לאזורים שממזרח להרי אורל.
עובדה זו זכתה לעידוד מצד ועדת הרכבת הטרנס-סיבירית שבראשה עמד הצאר ניקולאי השני, ומצד הרפורמות שהוביל סטוליפין, שכללו הטבות לאיכרים שעברו להתגורר בסיביר. ב-1906 הוקמה מחלקת הגירה במשרד החקלאות הרוסי, והיא שארגנה את יישובם מחדש של האיכרים וסייעה להם בשנות המגורים הראשונות שלהם בסיביר. כל איכר קיבל בממוצע 16.5 דונם, ובסך הכל הוקצו 21 מיליון דונמים למתיישבים, שקיבלו בנוסף גם סובסידיה ממשלתית שכללה פטור חלקי ממיסים וייעוץ מסוכנויות ממשלתיות.
בין היתר, בזכות יוזמות אלו, כ-2.8 מיליון מתוך 10 מיליון המהגרים, עברו בשנים 1908–1913. המהגרים הכפילו את גודל האוכלוסייה שממזרח לאורל פי 2.5 לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
יוזמות משותפות
מספר שיטות חדשות לשיתופי פעולה פותחו במהלך הרפורמות, כולל בתחומי האשראי הפיננסי, הייצור והקשר עם הצרכנים. מרכיבים רבים בתוכניות לשיתוף פעולה שבוצעו במסגרת הרפורמות הוכנסו מאוחר יותר גם לתוכניות החקלאיות המוקדמות של ברית המועצות. כך הרפורמות של סטוליפין המשיכו להשפיע גם על ברית המועצות לאחר נפילת האימפריה הרוסית.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
