רכב להעברת אסירים
רכב להעברת אסירים הוא כלי רכב המיועד להעברת אסירים או עצורים באופן מאובטח ממקום אחד למקום אחר, למשל מבית מעצר לבית סוהר, בית משפט או בית חולים. בכלי רכב מסוג זה נדרש מיגון ברמה גבוהה, והוא בדרך כלל כולל סורגים או רשתות תיל על החלונות, זכוכית משוריינת, תאי אסירים מופרדים ומושבים נוספים לאנשי המשטרה המלווים את האסירים.
היסטוריה
במאה ה-19 נהגו אנשי משטרה להעביר אסירים בעגלה רתומה לסוס, כאשר העגלה בצורת כלוב. מאוחר יותר הם הועברו במשאיות או באוטובוסים, כאשר האסירים כבולים למושבים ולא יכולים להימלט.
עם השנים פותחו כלי רכב ייעודיים להעברת אסירים, בהתאם לדרישות גופי הביטחון במדינות השונות. בקנדה, למשל, קיים תקן בטיחות מיוחד לרכבים מסוג זה.
בארצות הברית ואירופה רכב זה מכונה לעיתים "מריה השחורה", ומוזכר בשירים על אסירים, בין השאר בשיריהם של הקלאש, רובי ויליאמס, ניק קייב ופול סיימון.
תיאור הרכב
כיום, רכב להעברת אסירים הוא בדרך כלל טנדר או רכב דומה, שעבר שינויים כדי שיתאים להעברת אסירים. ברכב מותקנים בדרך כלל מערכת תקשורת רדיו, יחידות GPS, אמצעי אבטחה, אמצעי לחימה וציוד לשעת חירום. האסירים אזוקים בזמן ההעברה, ונוהלי ההעברה מחייבים ליווי של כלי רכב משטרתי נוסף.
בכלי רכב מסוג זה נדרש מיגון ברמה גבוהה, והוא בדרך כלל כולל סורגים או רשתות תיל על החלונות, זכוכית משוריינת, תאי אסירים מופרדים ומושבים נוספים לאנשי המשטרה המלווים את האסירים.
תקריות
במספר מקרים כוחות משטרה השתמשו לרעה ברכב להעברת אסירים. שוטרים במשטרת פילדלפיה ובמשטרת בולטימור הואשמו ב"נסיעה גסה" המאופיינת בבלימה פתאומית וסיבובים חדים ברכב כדי להסב נזק לאסירים המוסעים בו. מקרה ידוע הוא זה של פרדי גריי (אנ') שמת כתוצאה מנסיעה כזו בשנת 2015. אסירים אחרים קיבלו פיצויים גבוהים לאחר שנפגעו ולקו בנכות במהלך ההסעה.
בישראל
בישראל, רכב להעברת אסירים מכונה "פוסטה", וכונה בעבר "זינזאנה" (מכאן נלקח שמה של סדרת טלוויזיה בשם זה).
"האסירים נוסעים ב'פוסטה', מה שנקרא פעם 'זינזאנה'. זו בעצם כספת עם גלגלים, זה לא רכב. מדובר בשעות של נסיעות, לפעמים מתניידים יום שלם ומפספסים ארוחות אז לא אוכלים", סיפר אסיר לשעבר.[1]
מדי יום מתבצעות בישראל העברות של כ-1,800 אסירים פליליים וביטחוניים ברכבים של יחידת נחשון.
עתירות נגד ה"פוסטה"
בשנת 2010 הוגשה עתירה נגד תנאי ההסעה הנהוגים בשירות בתי הסוהר, אך היא נמחקה לאחר שזה התחייב בפני בית המשפט לפתור את הבעיות שהועלו. על אף זאת, שירות בתי הסוהר טיפל רק בחלק מהנושאים, והבעיות המהותיות שהועלו בעתירה נותרו בעינן.[2]
בית המשפט העליון הכיר בסבל הכרוך בהליך העברתו של אסיר כשיקול לעניין ההחלטה על העברת מקום הדיון בעניינו מדרום הארץ לצפונה: "[מעבר האסיר] לא פעם כרוך בסבל רב לאסיר, שלעיתים כולל אף לינה בבית מעצר, ויש להימנע מכך ככל שניתן. שיקול זה הוא שיקול בעל משקל רב."[3]
גם הסניגוריה הציבורית התייחסה לתנאים הקשים ב"פוסטה" בדו"ח מיוחד שחיברה בעניין תנאי המאסר בבתי הכלא בישראל. "תהליך ההובלה יכול להימשך על פני מספר ימים ובמסגרתו נחשפים המועברים לתנאים קשים ולסבל רב מאד, הנובעים, בין השאר, מהשכמה באישון לילה ומחסור ניכר בשעות שינה; מזמני המתנה ממושכים בשלבי ההובלה; מנסיעות האורכות שעות רבות; מכבילה ממושכת בידיים וברגליים; מצפיפות ותנאים פיזיים קשים במתקני השהייה הזמניים ועוד."[2]
בשנת 2016 סוהרי יחידת נחשון כלאו ברכב "פוסטה" אסיר ביטחוני ששבת רעב במשך זמן ממושך בחום עד שכמעט והתעלף.[4]
במאי 2017 הגישו שלושה אסירים ביטחוניים עתירה לבג"ץ נגד שירות בתי הסוהר והמשרד לביטחון הפנים בטענה שהרכב להובלת אסירים "צפוף, חם ולא נוח", גורם לכאבי גב, פתחי האוורור ברכב צרים מדי, המושבים חסרי ריפוד ומשענת ואינם נוחים, וההעברה בידיים וברגליים אזוקות עלולה לפגוע בביטחונם במקרה של עצירת פתע. כמו כן נטען בעתירה שהטמפרטורה השוררת ברכבי הליווי אינה מותאמת לתנאי הקור והחום בחוץ, ושההסעות ברכב צפוף ומחניק ארוכות בצורה קיצונית ובלתי סבירה.[5]
בינואר 2019 הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ בה כונה הרכב להעברת אסירים "מכשיר עינויים". בעתירה נטען שהסעת האסירים מבית סוהר אחד לשני או לבתי החולים ולבתי המשפט הצבאיים מהווה "מסע ייסורים אכזרי ומר ביותר", בייחוד כלפי אסירות. בעתירה מתוארות נסיעות בנות 20–24 שעות רצופות, ולעיתים אף יותר מיומיים, מרגע שיוצאים ועד שחוזרים, בהן יש עצירות ביניים. כמו כן מתוארים התנאים הקשים במכונית הפוסטה הסגורה: מושבי ברזל קרים בחורף וחמים בקיץ, ריחות רעים, נאסר על האסירים לאכול ולשתות או להשתמש בשירותים, והם כבולים למושבים. כמו כן צוין שאנשי יחידת נחשון מתייחסים לאסירים בצורה גרועה ביותר בזמן ההסעה, תוקפים אותם במכות, וגורמים להחמרה במצבם של אסירים חולים.[6]
בין העצורים שתיארו את מידת הסבל שהייתה מנת חלקם ברכב להעברת אסירים נמנים באסל גטאס ודארין טאטור, שכתבה על הנסיעה ב"פוסטה" מבית המעצר קישון לבית המשפט בנצרת, שארכה כחמש שעות: "זה דומה לכלוב של חיות יותר ממכונית. אולי לקבר נע, אם אפשר להגיד את זה, אבל עם חלון מברזל שחור קטן מלמעלה. [...] מה שהיה קשה במיוחד אלה הבלימות החדות של הנהג, כל פעם הגוף שלי פוגע באחד הצדדים בכלוב הזה ולפעמים הייתי נופלת על רצפת הרכב. זה כאב נורא בכל הגוף."[7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אפרת לכטר, המציאות הקשה של האסירים בישראל, באתר מאקו, 13 במרץ 2015
- ^ 2.0 2.1 תנאי המעצר והמאסר במתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר בשנים 2017–2018, באתר משרד המשפטים, מאי 2019
- ^ בש"א 1494/17 מוסטפא עיסא נ. שירות בתי הסוהר - כלא שיטה אגף 81 ; ניתן למצוא את פסק הדין בחיפוש מתקדם באתר בג"ץ [1].
- ^ נעם רותם, לאן נעלמת הסולידריות העיתונאית כשקולגה פלסטיני יושב 100 ימים במעצר מנהלי?, באתר "שיחה מקומית", 10 באוגוסט 2016.
- ^ איציק סבן, אסירים ביטחוניים לבג"ץ: "צפוף, חם ולא נוח בזינזאנה", באתר ישראל היום, 17 במאי 2017.
- ^ עתירה לבית המשפט העליון כנגד ה׳פוסטה׳ (מכונית להעברת אסירים), בעמוד הפייסבוק של תמר גולדשמיד, 9 בינואר 2019.
- ^ אורלי נוי, מדוע הועבר באסל גטאס מכלא גלבוע לכלא רמון?, באתר "שיחה מקומית", 28 בנובמבר 2017.
26677456רכב להעברת אסירים