ריצ'רד פייפס

ריצ'רד פייפס

ריצ'רד פייפס, 2004

ריצ'רד פייפס (באנגלית: Richard Edgar Pipes,‏ 11 ביולי 1923 - 17 במאי 2018) היה היסטוריון וסופר יהודי אמריקאי, נאו-קונסרבטיבי. פרופסור להיסטוריה, שלימד באוניברסיטת הרווארד במשך 46 שנים (1950–1996). התמחה בלימודים סובייטיים ורוסיים. אנטי קומוניסט מובהק. ה"פראבדה" הסובייטי כינה אותו פעם "אנטי סובייטי עלוב". ראש "צוות B" של נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד לצורך הערכת הערכות ה-CIA בנוגע לכוונות הגרעיניות של הסובייטים בשלהי תקופת המלחמה הקרה, ויועץ לענייני מדיניות כלפי הסובייטים לנשיא רונלד רייגן. אביו של הסופר וההיסטוריון דניאל פייפס. כתב מעל 25 ספרים ומאות מאמרים בתחומי התמחותו וערך כ-10 ספרים נוספים. ספריו תורגמו ל-12 שפות לפחות.

קורות חיים

פייפס (במקור הפולני Piepes) נולד בצ'שין (Cieszyn), דרום פולין, גבול צ'כיה, ב-1923. בן יחיד להוריו, יהודים בסביבה אנטישמית, חילונים מתבוללים, בסביבה שברובה הייתה אז דתית, בני המעמד הבינוני, בסביבה ענייה. האב, מארק, שירת בצבא הפולני, שהיה חלק מצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן הפך לאיש עסקים מוצלח למדי. פייפס גדל כשהוא דובר שתי שפות כשפות אם, פולנית וגרמנית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבושה של פולין על ידי הנאצים הבין האב שחובה עליו להבריח את משפחתו הקטנה אם ברצונו להצילם. בעזרת ידידים מתקופת שירותו הצבאי הוא השיג תעודות מזויפות מתאימות וב-27 באוקטובר 1939 הם ברחו מפולין לגרמניה, משם לאיטליה, ספרד, פורטוגל ולבסוף, בדרך לא דרך חצו כך את אירופה והגיעו בתום מסע של כמעט שנה, בדיוק ביום הולדתו ה-17 של פייפס, לאמריקה.

פייפס הצעיר, שלימודיו בפולין נקטעו באכזריות עקב המלחמה, שלח סמוך לאחר הגיעו לארצות הברית, גלויות, למספר רב של קולג'ים ובהן סיפר בגילוי לב, שאיננו יודע עדיין אנגלית טוב מספיק ושאין לו כסף כלל, אבל הוא מעוניין בכל זאת ללמוד והאם יסכימו לקבלו ללימודים. למרבה ההפתעה הוא קיבל ארבע תשובות חיוביות ומביניהן בחר את קולג' מסקינגם באוהיו, שם למד וב-1943 סיים תואר ראשון והתגייס לחיל האוויר האמריקאי. הצבא החליט שפייפס מתאים להיות קצין מודיעין, בשל העובדה שדיבר גרמנית כשפת אם ושלח אותו ללמוד שפה נוספת, רוסית, באוניברסיטת קורנל ובכך בעצם קבע את כל כיוון חייו לאחר מכן. לא רק בהיבט המקצועי, אלא גם האישי - באוניברסיטת קורנל פגש פייפס את איירין יוג'יניה רות', יהודיה ממוצא פולני כמוהו, אשר ב-1946, עם שחרורו מהצבא, נישאה לו. נולדו להם שני בנים, הבכור הוא ההיסטוריון, סופר ופובליציסט הידוע בפני עצמו, דניאל פייפס.

בסתיו 1946 התקבל פייפס, בעודו לפני שחרור מהצבא, ללימודי דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. נושא עבודת המחקר שלו היה "התאוריה הבולשביקית בנוגע ללאומיות". הוא סיים את לימודיו וקיבל תואר דוקטור להיסטוריה ב-1950, ולימד באוניברסיטת הרווארד, מאז ובמשך 46 שנים, כמורה ומ-1958 כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה זו. במרוצת השנים כיהן פייפס, בין השאר גם כמנהל המרכז לחקר רוסיה, בהרווארד, שימש כמרצה באוניברסיטאות אחרות, כמו למשל באוניברסיטת לנינגרד, מכון סטנפורד למחקר בקליפורניה, מרצה אורח קבוע במכון נובל לשלום בנורווגיה ועוד.

ממשל ופוליטיקה

התפקיד הפוליטי הראשון שפייפס מילא היה בחצי הראשון של שנות השבעים, כשכיהן כיועצו של הסנטור הדמוקרטי, הניצי בענייני חוץ, הנרי ג'קסון. בתקופה זו היה ממבקריה החריפים ביותר של מדיניות הדטאנט, הפתיחות כלפי ברית המועצות של הממשל הרפובליקני בראשותם של ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר. הוא עבר למחנה הפוליטי הנגדי, כשמונה על ידי מחליפו הרפובליקני של ניקסון, ג'רלד פורד לראש צוות B שלו.

המינוי של פייפס לראשות צוות B היה מבוסס בדיוק על התנגדותו זו, לדטאנט. הצוות בראשותו נועד לבחון את נכונותה של הדעה המקובלת במערב באמצע שנות השבעים, לפיה הסובייטים מתנגדים גם הם, כמו ארצות הברית, למלחמה גרעינית, ומוכנים גם הם, באמת, להתפשר עם המערב. התאוריה המקובלת גרסה אז, כי שני הצדדים למלחמה הקרה מבינים, שמלחמה גרעינית תשמיד את שניהם, השמדה הדדית מובטחת (Mutual Assured Destruction), או בראשי תיבות שנראו מתאימים מאד MAD. המסקנה הלא מפתיעה של צוות B, הייתה, שברית המועצות לא נטשה את כוונותיה התוקפניות כלפי המערב, ואם רק תוכל, תשאף לנצח ולאו דווקא להגיע לפשרות. לאחר שהחלה ברית המועצות בגלסנוסט, ב-27 ביוני 1988 התפרסם באיזבסטיה הסובייטי מאמר של בכיר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ואדים זגלדין, ממנו הוברר, כי לפחות במסקנה עיקרית זו, הצדק היה עם פייפס וצוות B שלו.

בראשית שנות השמונים המשיך פייפס בצד הרפובליקני, כשמונה לחבר במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, מכהן בפועל כיועצו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן לענייני מדיניות מזרח אירופה וברית המועצות. בתקופה זו נחשב על ידי רבים כאחד מראשי התומכים בגישה הנוקשה שהפגין רייגן כלפי הקומוניסטים ושהובילה בסופו של דבר להתמוטטות הגוש הסובייטי וניצחונה של ארצות הברית במלחמה הקרה.

דעותיו בשנותיו האחרונות

ב-2011, כשני עשורים לאחר נפילתו של הקומוניזם, וכשפייפס כבר היה בן 88, הוא נתן ראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" ובו אמר על ניצחונו האינטלקטואלי על מרבית החוקרים בתחומו: "הם סברו שהמערכת הסובייטית הייתה פופולרית ושהיא תחזיק מעמד לעד. לכן, לדעתם היינו צריכים להסתדר איכשהו עם הקומוניסטים, כלומר, להתפשר עימם. רונלד רייגן, אותו הם חשבו לטיפש, היה זה שאמר שברית המועצות עומדת להתמוטט והם צחקו עליו. והוא (ואני - פייפס) צדקנו."

באותו ראיון הסביר פייפס, שאת ניצחונה של ארצות הברית על הקומוניזם במלחמה הקרה, יש לייחס בראש וראשונה למדיניות "תורת הבלימה" (containment), שהגה ג'ורג' קנאן עוד ב-1946, ושמנעה את המשך התפשטותה של ברית המועצות ואיפשרה לתהליכי הקריסה הפנימיים, הבלתי נמנעים, בתוך המערכת הסובייטית, לפעול את פעולתם. עם זאת, לדעתו, היה זה רונלד רייגן, אשר במדיניותו הנוקשה נתן למשטר הסובייטי את ה"דחיפה" שקיצרה את התהליך בעשרות שנים. הלקח לדעתו הוא, שאסור להיכנע לרוע. וארצות הברית נכנעה לו לעיתים קרובות מדי בשעתו, למשל בתקופת הדטאנט, שהחליפה את תורת הבלימה למשך כעשור שנים. "התייחסנו אז", לדבריו, "אל הקומוניסטים, לא כאל הנוכלים והפושעים שהם אכן היו, אלא כאל שותפים ראויים לדו-שיח. כשעשינו זאת, זו הייתה שגיאה וההיסטוריה הראתה זאת".

בשנותיו האחרונות, טען פייפס כי האתגר העיקרי הניצב בפני ארצות הברית, הוא האסלאם המיליטנטי, שקשה ללחום בו, דווקא מפני שאיננו מאיים בדרך כלל ישירות על ארצות הברית. הוא סבר כי זה איום שונה מהאיום שיצר הקומוניזם בשעתו, משום שמדובר בפנאטים. הקומוניסטים היו מרושעים, אך לא פנאטים. ניתן היה לדבר אליהם בהגיון וכשניצבת מולם בנוקשות, הם נסוגו. במשבר הטילים בקובה למשל, פידל קסטרו רצה שהרוסים יתקפו בפועל את ארצות הברית והיה מוכן לכך שקובה תאבד, ובלבד שהסוציאליזם ינצח. ניקיטה חרושצ'וב סירב. הקומוניסטים גם מעולם לא היו מתאבדים. הם רצו לחיות. הסכנה המוסלמית שונה בשני אלה. היא אמנם לא חזקה ובעלת ארסנל נשק וכוח צבאי כמו הקומוניסטים בשעתם, אבל המוסלמים המיליטנטים הם פנאטים ובלתי רציונלים. פייפס טען שעלינו לעמוד נגדם, בלי פחד, אף שייתכן מאד שהמאבק נגדם יימשך עוד עשרות שנים.

פרסים ואותות כבוד

פייפס זכה לפרס הראשון שלו, פרס ג'ורג' לואיס בר מטעם האגודה ההיסטורית האמריקאית, ב-1955, בגין ספרו השני - The Formation of the Soviet Union, Communism and Nationalism, 1917-1923. לאחר מכן זכה בפרסים ואותות כבוד נוספים רבים. בין השאר, הוא מכהן כיום כקונסול כבוד של גאורגיה לארצות הברית, ובעל תואר מפקד במסדר הכבוד האזרחי הפולני Cross of Merit. קיבל תוארי כבוד ודוקטורטים לשם כבוד מאוניברסיטת אדלפי שבניו יורק, מסקינגם קולג' בה למד לתואר ראשון, אוניברסיטת שלזיה הפולנית, אוניברסיטת שצ'צ'ין, אוניברסיטת ורשה, אוניברסיטת טביליסי שבגאורגיה, ועוד. חבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, וחבר האקדמיה הפולנית לאמנויות ולמדעים (PAU). ב-2007 קיבל את המדליה הלאומית למדעי הרוח, מטעם הקרן הלאומית למדעי הרוח האמריקאית, והיו לו גם שורה ארוכה נוספת של תוארי כבוד ופרסים אחרים שקיבל בגין כתיבתו ועבודתו, מכל רחבי העולם.

נפטר ב-17 במאי 2018.

ספריו

• "The Russian Military Colonies, 1810-1831," The Journal of Modern History Vol. 22, No. 3, September 1950
• The Formation of the Soviet Union, Communism and Nationalism, 1917-1923 (1954) Rev. ed. 1964
• (editor)The Russian Intelligentsia (1961)
• Social Democracy and the St. Petersburg Labor Movement, 1885-1897 (1963)
• Peter Struve, Liberal on the Left, (1970)
• Europe since 1815 (1970)
• Russia Under the Old Regime (1974)
• Soviet Strategy in Europe (1976)
• Peter Struve, Liberal on the Right, 1905-1944, (1980)
• U.S.-Soviet Relations in the Era of Détente: a Tragedy of Errors (1981)
• Survival is Not Enough: Soviet Realities and America's Future (1984)
• Russia Observed: Collected Essays on Russian and Soviet History (1989)
• The Russian Revolution (1990)
• Russia Under the Bolshevik Regime: 1919-1924 (1993)
• Communism, the Vanished Specter (1994)
• A Concise History of the Russian Revolution (1995)
• The Three "Whys" of the Russian Revolution (1995)
• The Communist System, in: Alexander Dallin/Gail W. Lapidus (eds.) The Soviet System. From Crisis to Collapse, 2nd. revised edition, Westview Press, Boulder/San Francisco/Oxford 1995 מסת"ב 0-8133-1876-9
• The Unknown Lenin: From the Secret Archive (1996) - Editor
• Property and Freedom (1999)
• Communism: A History (2001)
• Vixi: Memoirs of a Non-Belonger (2003)
• The Degaev Affair: Terror and Treason in Tsarist Russia (2003)
• Russian Conservatism and Its Critics (2006)
• The Trial of Vera Z. (2010)
• Scattered Thoughts (2010)
• Russia's Itinerant Painters (2011)
• Uvarov: A Life (2013) (In Russian)

ראו גם

• דונלד קגן
• ריצ'רד פרל
• האינטלקטואלים של ניו יורק
• דניאל בל
• קומנטרי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד פייפס בוויקישיתוף

• "A Cold Warrior at Peace", אוגוסט 2011, וול סטריט ג'ורנל
• ריצ'רד פייפס מרצה בירושלים, דצמבר 2010
• "The Dissident", אביב 2008, Azure
• על ריצ'רד פייפס, הזוכה בפרס לשנת 2007, אתר הקרן הלאומית למדעי הרוח האמריקאית
• ראיון בן כשעה עם ריצ'רד פייפס לרגל צאתו לאור של ספר זכרונותיו Vixi, ב-2003
• "Notes on Professor Richard Pipes"
• "The hard-liner", פברואר 2003, "בוסטון גלוב"

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25453596ריצ'רד פייפס