ריכרד בר
ריכרד בֵּר (בגרמנית: Richard Baer; 9 בספטמבר 1911 – 17 ביוני 1963) היה קצין נאצי בשורות האס אס שהגיע לדרגת אס אס שטורמבאנפיהרר (הדרגה המקבילה לרב-סרן), והיה מפקדו של מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ החל ממאי 1944 עד לשחרור המחנה ב-27 בינואר 1945.
ביוגרפיה
בר נולד בבוואריה בשנת 1911. הוא היה קונדיטור. בשנת 1930 הוא הצטרף למפלגה הנאצית ובשנת 1931 הצטרף לאס אס. לאחר מכן הועסק כשומר במחנה הריכוז דכאו[1]. בשנת 1939 הצטרף לדיוויזיה ה-3 של האס אס, ובשנת 1942 מונה לתפקיד שליש צבאי של מחנה הריכוז נוינגמה. שנה לאחר מכן, בשנת 1943, קודם לתפקיד שלישו הצבאי של אוסוולד פוהל, פקיד נאצי בכיר שהיה מעורב בהשמדת יהודים רבים בשואה. בנובמבר מונה למנהל מחלקה.
ב-11 במאי 1944 החליף את ארתור ליבהנשל כמפקד מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ I, ובסוף יולי 1944 מונה כמפקד כל חלקיו של מחנה הריכוז אושוויץ. בתפקיד זה פעל עד לשחרור המחנה בתחילת שנת 1945. ב-17 בינואר 1945 נתן בר את פקודת פינוי המחנה והצעדת האסירים לכיוון גרמניה, בהתאם להוראותיו של היינריך הימלר, ובהן – איסור להשאיר מאחור אסירים חיים. אחד ממובילי צעדות המוות טען שהפקודה של בר כללה הוראה לחסל בירייה אסירים חולים שאינם יכולים להשתתף בצעדה או להמשיך בצעידה. אם עדות זאת נכונה, לא ידוע האם זו תוספת אישית של בר או של מישהו בשרשרת הפיקוד בינו ובין הימלר[2]. אולם, ישנם המפקפקים בכך שבר נתן את ההוראה הזאת, והם מייחסים את חוסר הסדר בעת צעדות המוות לכך שבר לא דאג לפינוי אלא נמלט עם הסגל שלו בבהילות בלי לדאוג לפינוי האסירים[3]. בפברואר 1945 החליף בר את אוטו פרשנר כמפקד מחנה דורה-מיטלבאו[4].
אחרי מלחמת העולם השנייה
בסופה של מלחמת העולם השנייה נמלט בר ועבר לגור ליד המבורג תחת השם הבדוי קארל נוימן, ועבד כחוטב עצים באחוזה של אוטו פון ביסמרק. בתחילת 1959 ביקשה התביעה בפרנקפורט את הסמכות להעמיד פושעים מאושוויץ לדין במשפט אושוויץ השני וסמכות זאת ניתנה לה באפריל 1959. בעקבות זאת החל מצוד כלל-ארצי בגרמניה אחר פושעים מאושוויץ, ובהם ריכרד בר. תמונתו של בר פורסמה בעיתונות, ואחד העובדים באחוזה שזיהה את בר כמבוקש בעיתון, דיווח למשטרה. תובע מפרנקפורט נסע לאחוזה ובעזרת המשטרה המקומית עצרו את בר ביער באקדחים שלופים, ב-20 בדצמבר 1960. תחילה הכחיש שהוא ריכרד בר, אולם לאחר זמן לא רב ולאחר שנאמר לו שיש די והותר ראיות להוכיח את זהותו, הוא הודה בזהותו האמיתית[5]. דבר מעצרו פורסם בתקשורת[6], ונתן זריקת עידוד לתביעה שהכינה את משפט אושוויץ השני. ביוני 1961 הוא נחקר לקראת משפט אייכמן וטען שלא הכיר אותו כלל. לטענתו, הוא פיקד רק על מחנה I באושוויץ ולא הייתה לו ידיעה על הנעשה במחנות האחרים[7]. בר היה אמור להיות הנאשם הראשי במשפט אושוויץ השני[8]. כתב אישום הוגש נגדו באפריל 1963, אולם הוא מת מהתקף לב במעצר ביוני 1963. מותו של בר אפשר לשאר הנאשמים במשפט לטעון שהם רק פעלו בהתאם לפקודות שניתנו להם, בלי שעמד מולם מפקד המחנה שיטען לפעילות עצמאית של דרגות הביניים[5].
לקריאה נוספת
- מיכאל בר זוהר, הנוקמים, לוין אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 203-201.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Michael Mann, The Dark Side of Democracy: Explaining Ethnic Cleansing
- ^ David Cesarani, Holocaust: The end of the final solution and its aftermaths, page 68
- ^ Daniel Blatman, Chaya Galai, The Death Marches: The Final Phase of Nazi Genocide, page 83
- ^ Daniel Blatman, Chaya Galai, The Death Marches: The Final Phase of Nazi Genocide, page 139
- ^ 5.0 5.1 Devin Owen Pendas, The Frankfurt Auschwitz trial, 1963-1965: genocide, history, and the limits, pages 48-50
- ^ נעצר המפקד האחרון של מחנה אושוויץ, דבר, 21 בדצמבר 1960
- ^ א. דויטשקרון, מפקד אושוויץ: לא היכרתי את אייכמן..., מעריב, 7 ביוני 1961
- ^ א. דוטשקורן, 28 מתוך 1000, מעריב, 12 ביולי 1962
א. דויטשקרון, התביעה של בון מקווה להעמיד את מנגלה למשפט, מעריב, 22 בפברואר 1963
