רייצ'ל קרסון
| לידה | 27 במאי 1907 |
|---|---|
| פטירה | 14 באפריל 1964 (בגיל 56) |
| ענף מדעי | ביולוגיה ימית, זואולוגיה |
| מקום מגורים | ארצות הברית |
| תרומות עיקריות | |
| ספרה "אביב דומם" | |
רייצ'ל לואיז קרסון (באנגלית: Rachel Louise Carson; 27 במאי 1907 - 14 באפריל 1964) הייתה זואולוגית וביולוגית ימית אמריקנית, שספרה "אביב דומם" נחשב למכונן התנועה העולמית לאיכות הסביבה ולבעל השפעה על שינוי המדיניות ביחס להדברת מזיקים בארצות הברית.
ביוגרפיה
ילדות ולימודים
קרסון נולדה ב-27 במאי 1907, לאם מריה פרזייר (מק'לין) ואב רוברט וורדון קרסון, סוכן ביטוח. בחווה משפחתית קטנה בפרוור של העיר ספרינגדייל במדינת פנסילבניה. כילדה, התעניינה מאוד בעולם הצומח והחי בסביבתה. כשהייתה בת 8 היא החלה לכתוב סיפורים (רובם עסקו בבעלי חיים), וסיפורה הראשון התפרסם כשהייתה בת 10.
בלימודי התואר הראשון, במכללת קת'ם לבנות, בחרה קרסון בביולוגיה כמסלול עיקרי. היא סיימה את לימודיה במכללה בהצטיינות בשנת 1929. לאחר שהשתתפה בקורס קיץ במעבדה לביולוגיה ימית, המשיכה את לימודיה המתקדמים בחקר זואולוגיה וגנטיקה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בעקבות מצבה הכלכלי הרעוע, נאלצה קרסון לעבוד תוך כדי לימודיה, ועל כן החלה במשרת עוזרת מחקר במעבדת ריימונד פרל, שם עבדה עם עכברושים וזבובי דרוזופילה. קרסון השלימה את התואר שני בזואולוגיה בשנת 1932.
קרסון לימדה זואולוגיה בג'ונס הופקינס ובאוניברסיטת מרילנד במשך מספר שנים, ובמקביל המשיכה את לימודי הדוקטורט שלה, במיוחד במעבדה לביולוגיה ימית בוודס הול מסצ'וטס. מצבה הכספי, שמעולם לא היה מזהיר, הורע ב-1932 כאשר אביה נפטר, ונטל הטיפול באמה המזדקנת הוטל על קרסון. נטל זה לא אפשר לה להמשיך בלימודי הדוקטורט, והיא החלה לעבוד במשרה חלקית במחלקת הדגה של ארצות הברית, ככותבת מדעית של תסריטים לרדיו. זמן מה אחרי–כן, החליטה קרסון לעבור לעבוד במשרה מלאה במחלקה. לשם כך, היה עליה לעמוד בבחינה לתפקיד בשירות הציבורי, צעד חריג לנשים באותה תקופה. קרסון נגשה לבחינה, סיימה אותה בציון הטוב מבין כל הנבחנים, ובשנת 1936, כאשר מונתה למשרת ביולוגית ימית זוטרה, הפכה לאישה השנייה שהתקבלה לעבודה במשרה מלאה בתפקיד מקצועי במחלקת הדגה.
פרסומים ראשונים
במחלקת הדגה של ארצות הברית עסקה קרסון בכתיבת כל דבר אפשרי, החל בספרי בישול וכלה במאמרים לירחונים מדעיים, ונודעה בעמידתה על סטנדרטים גבוהים של כתיבה. בראשית דרכה במחלקה כתבה קרסון תסריט רדיו, אותו דחה ראש אגף החקר המדעי של המחלקה משום שהיה בעיניו "ספרותי מדי". הוא המליץ לקרסון להגיש את הטקסט לירחון "אטלנטיק". המאמר התקבל על–ידי הירחון ופורסם בשנת 1937 תחת השם "תחת פני הים". באותה שנה הוטל עול משפחתי נוסף על קרסון, כאשר אחותה הגדולה מתה בגיל ארבעים, ועל קרסון ניטל לטפל בשתי אחייניותיה.
הוצאת הספרים "סיימון ושוסטר" התרשמה מ"תחת פני הים" והציעה לקרסון להרחיבו לכלל ספר. אחרי כמה שנות עבודה בזמנה הפנוי פורסם הספר בשנת 1941 תחת השם "תחת רוח-הים". הספר זכה לביקורות מצוינות, אך נכשל מבחינה מסחרית, בין השאר משום שפורסם חודש לפני המתקפה על פרל הארבור, שבעקבותיה הצטרפה ארצות הברית אל מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1945 ניסתה קרסון לעזוב את עבודתה במחלקת הדגה, אולם היצע העבודות לחוקרי טבע היה מועט, כיוון שרוב כספי המחקר הושקעו בפיתוח טכנולוגי של תחומים הקשורים לתחום הגרעין, בעקבות פרויקט מנהטן. באמצע השנה נתקלה קרסון לראשונה בנושא הדי-די-טי, חומר להדברת חרקים שהיה אז בתחילת בדיקות הבטיחות וההשפעות האקולוגיות שלו. הדי-די-טי היה לאחד התחומים שבהם התעניינה קרסון, ואף לנושא כתביה בתקופה הזו. אולם, העורך שלה מצא את הנושא לא מעניין מספיק ולא מתאים לפרסום, ועל כן לא פרסמה דבר בנושא עד לשנת 1962.
קרסון התקדמה במחלקה (ששינתה את שמה בינתיים לשירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית) ובשנת 1949 הפכה לעורכת הראשית של פרסומים. למרות שתפקידה החדש איפשר לה חופש רב בבחירת נושאי המחקר ועבודות השדה, הוא גם טמן בחובו אחריות הולכת וגוברת בנושאים בירוקרטיים ואדמיניסטרטיביים שעבורה היו משעממים עד מאוד. תוך כדי עבודתה, בשנת 1948 החלה קרסון לעבוד על חומרים עבור ספרה השני, ואף קיבלה החלטה לעזוב את עבודתה במחלקת הדגה ולהתחיל במעבר לעסוק בכתיבה במשרה מלאה.
במקביל, ניסתה למצוא מגזין שיפרסם פרקים מספרה השני. אחרי דחיות מחמישה עשר מגזינים שונים, פורסם הספר בפרקים על ידי המגזין "ת'ה קטי" בשנת 1951, תחת השם "פרופיל של הים". חלקים אחרים הופיעו לאחר זמן קצר ב"נייצ'ר" והוצאת אוניברסיטת אוקספורד פרסמה את הספר תחת השם "הים סביבנו". הספר היה להצלחה גדולה: הוא שהה במשך 86 שבועות ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס", הופיע בגרסה מקוצרת ב"רידרז דייג'סט", זכה בפרס הספר הלאומי של שנת 1952, ואף הוביל לכך שקרסון קיבלה שני תוארי דוקטור לשם כבוד. הצלחה ״הים סביבנו״ הובילה לפרסום מחדש של ספרה הקודם ״תחת פני הים״, שאף הוא הפך רב מכר. כמו כן, קרסון העניקה זכויות להפקת סרט דוקומנטרי על בסיסו של הספר. הצלחה מסחרית זו הביאה לקרסון רווחה כלכלית אשר אפשרה לה לפרוש מעבודתה ולהתמקד בכתיבה בשנת 1952.
הסרט הדוקומטרי העסיק את קרסון, שכן היא התנתה את מתן הרישיון בזכות לבקר את תוכן התסריט. היא הייתה מאוד לא מרוצה מהתוכן, שכן היא מצאה שהוא אינו נאמן לאווירה בספר, ושלמעשה הוא מביך מבחינה מדעית. לדבריה התסריט הוא ״הכלאה בין ׳תאמינו או לא׳ לבין מסע קליל״. במהלך עבודתה על התסריט היא גילתה כי למעשה אין לה זכויות לערוך את התוכן, אלא רק לבקרו. למרות התנגדותה של קרסון, הפקת הסרט הושלמה, והסרט עצמו היה להצלחה גדולה. הסרט אף זכה בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב של שנת 1953. קרסון הייתה מזועזעת מסגנונו של הסרט ומעיוות העובדות בו והסתייגה מכל קישור שלה אליו. היא החליטה שלעולם לא תעניק זכויות להפקת סרטים על בסיס כתביה.
טרגדיה משפחתית הכתה בפעם השלישית, כאשר אחת האחייניות שבהן טיפלה בילדותן בשנות הארבעים, נפטרה בגיל שלושים ושש והותירה אחריה ילד בן חמש. קרסון אימצה את הילד ורכשה בית כפר במרילנד שבו ניתן יהיה לגדלו ולטפל באמה שהתקרבה לגיל תשעים.
"אביב דומם"
במרילנד, החלה קרסון להתעניין בהשפעות של חומרים להדברת חרקים, ובמיוחד די-די-טי על הטבע. אותה עת, בעקבות יעילותו בהדברת מגיפות המועברות על–ידי חרקים כמו מלריה, טיפוס, מחלת השינה האפריקנית, ועוד, נתפש הדי-די-טי בעיני הציבור כמדביר יעיל ללא השפעות לוואי מזיקות. קרסון סברה אחרת. בעקבות מכתב מהאחראי על שמורת ציפורים, שלטענתו הושמדה בעקבות ריסוס מהאוויר של די-די-טי, החלה קרסון לחקור את הנושא לעומקו.
הגורם שהטריד אותה יותר מכל בהתנגדותה לדי-די-טי, כתבה, היה העובדה ש"כל מה שהיה החשוב לי מכל כחובבת טבע נמצא תחת איום". קרסון טענה כי בגלל מבנה שרשרת המזון בעולם החי, חומרי הדברה המכוונים להשמיד חרקים משפיעים בסופו של דבר על מארג המזון כולו, וכי בעלי חיים הניזונים על חרקים, בעלי חיים הניזונים מאותם טורפי חרקים ובני אדם יושפעו אף הם מחומרי ההדברה הרעילים. טענה נוספת אותה שילבה בספר הייתה כי די-די-טי הוא חומר מסרטן, הפוגע בבני אדם.
בשנת 1962 פרסמה קרסון בהמשכים במגזין "ניו יורקר" פרקים מן הספר, שעוררו מיד עניין רב. יצרניות חומרי ההדברה הגדולות, ומדענים רבים בתעשיית הכימיקלים תקפו את קרסון ואת טענותיה, ולחץ הופעל על הוצאת "הגטון מיפלין" להימנע מהוצאת הספר. מן העבר השני, נהנתה קרסון מתמיכה של "הסוכנות להגנת הסביבה" (EPA) בארצות הברית וראשה, ויליאם רקלסהאוס, וכן מארגוני איכות הסביבה של התקופה.
"אביב דומם" יצא בשנת 1962 וזכה להצלחה מסחרית גדולה. קרסון זכתה לשפע הזמנות לדבר על הספר ועל רעיונותיה, אך נאלצה לסרב לרובן בגלל חולשה מתגברת שנבעה מסרטן השד שהתפתח אצלה כמה שנים קודם לכן. שנתיים אחרי פרסום הספר, נפטרה קרסון.
השפעת הספר
"אביב דומם" של קרסון נחשב לספר המכונן של התנועה לאיכות הסביבה בארצות הברית ובעולם המערבי. הספר היה אחד הראשונים שעסק באיכות הסביבה כמכלול ובהשפעת פעולת בני אדם עליה.
בעיני מבקרים, היו גם היבטים שליליים להשפעתו. במיוחד, עמדו המבקרים על השימוש בנימה מבשרת אסון בספר, ציטוטים סלקטיביים ממחקרים, התעלמות ממחקרים סותרים וטענות שלא היו מבוססות דיין על עובדות. כפי שכתבו הפרופסורים איימס וג'וקס ב"ריזון" בשנת 1993: "רייצ'ל קרסון כוננה את סגנון הפעולה של התנועות לאיכות הסביבה: הגזמות והשמטת ממצאים רלוונטיים סותרים מתקבלים על הדעת למען המטרה הקדושה."
הפעולה להטלת איסור על השימוש בדי-די-טי בארצות הברית הוכתרה בהצלחה בשנת 1972, שמונה שנים אחרי מותה של קרסון. אחרי שוועדה שהקימה הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית הגיעה למסקנה כי הטענות על השפעת הדי-די-טי אינן נכונות, היפך ויליאם רקלסהאוס, ראש הסוכנות, את מסקנות הוועדה שהקים, ואסר על שימוש בדי-די-טי בארצות הברית.
הוויכוח סביב תקפות טענותיה של קרסון בדבר השפעותיו של הדי-די-טי על בעלי חיים ובני אדם עדיין לא הסתיים. טענתה של קרסון כי הדי-די-טי הוא גורם מסרטן עדיין לא זכתה לתמיכה במחקר ישיר כלשהו וקביעתו של ראש ועדת הסוכנות להגנת הסביבה, השופט האדמיניסטרטיבי אדמונד סוויני, כי "די-די-טי אינו סיכון קרצינוגני לבני אדם" נחשבת תקפה עד היום.[1]
טיעון מרכזי אחר של קרסון בדבר הרעלה משנית, באמצעות אכילת חרקים או בעלי חיים שבגופם יש די-די-טי גם היא לא זכתה לתימוכין של ממש במחקר. הטיעון המוכר ביותר של קרסון כאן היה כי די-די-טי אחראי להידלדלות אוכלוסיית ציפורים טורפות מסוימות, ובראשן העיט הקרח (סמלה של ארצות הברית), משום שהוא הופך את ביצי הטורפים דקות ושבירות יותר בעקבות הרעלת די-די-טי. טיעון זה נדחה על ידי חוקרים.[2]
ביקורת קשה יותר הוטחה בקרסון בגלל נכונותה להתעלם מהתועלת בשימוש בדי-די-טי לריסון והדברה של מחלות המועברות על–ידי חרקים, כדי לקדם את מה שנתפש בעיניה כשימור הטבע. האנטומולוג גורדון אדוארדס, איש איכות הסביבה בעצמו, טען כי קרסון הפגינה אדישות לגורלם של בני אדם במקומות בהם היה הדי-די-טי גורם מציל חיים. האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית הצהירה בשנת 1965 כי "במעט יותר משני עשורים, מנע הדי-די-טי את מותם של 500 מיליון בני אדם".
ב-1980 הוכר פועלה למען איכות הסביבה בהענקת מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית, על ידי הנשיא ג'ימי קרטר. ב-22 באפריל 2006, לכבוד יום כדור הארץ, שונה שמו של הגשר ברחוב התשיעי בפיטסבורג ל"גשר ריצ'ל קרסון"[3] כמו כן, הוקם אתר מורשת לאומי בבית הולדתה בפיטסבורג.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רייצ'ל קרסון |
- אתר המורשת הלאומי של רייצ'ל קרסון
- אבי בליזובסקי, בזכות רייצ'ל קרסון קמה התנועה הירוקה, באתר "הידען", 27 במאי 2014
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ לדוגמה במחקר עדכני של ה-NIH. מבין 437 המחקרים שמונה PubMed אין מחקר ישיר כלשהו או מחקר מעקב המצביע על כך שדי-די-טי הוא גורם קרצינוגני, וזאת גם ביחס לאוכלוסייה הנחשפת לחומר במסגרת עיסוק מקצועי (ר' לדוגמה פדה ואחרים בתוך Cancer Res. 2005 Oct 15;65(20):9588-94).
- ^ דוגמאות עדכניות משש השנים האחרונות הן פלק, מולר ומטוס (כאן), גיטרט ואחרים (כאן), אואדה ואחרים (כאן), ת'יאן, בקר ובהמן (כאן), ועוד. הסיבה העיקרית, ככל הנראה, לשגיאתה של קרסון הייתה שיטת האיתור שהייתה מקובלת באותה תקופה, והתבססה על כרומטוגרפיה של גז.
- ^ Environmentalist Rachel Carson's legacy remembered on Earth Day - Pittsburgh Post-Gazette
29788846רייצ'ל קרסון