רובר, מלך נאפולי

רובר, מלך נאפולי
Roberto d'Angiò

מטבע עם דמותו של רובר

רובר, מלך נאפולי, הידוע גם כרוֹבֶּר מֵאַנְז'וּ (באיטלקית: Roberto d'Angiò), והמכונה רובר החכם ("Roberto il Saggio"; ) היה מלך נאפולי, מלך ירושלים בתואר בלבד ורוזן פרובנס ופורקלקייה בשנים 1309 עד 1343, הדמות המרכזית של הפוליטיקה האיטלקית בתקופתו. הוא היה בנם השלישי של שארל השני, מלך נאפולי ומריה מהונגריה, מלכת נאפולי, ובמהלך חייו של אביו הוא הוגדר כדוכס קלבריה (1296–1309).

קורות חיים

רובר נולד בסביבות 1276, בנם השלישי של שארל השני, מלך נאפולי לעתיד (אז יורש העצר) ואשתו מריה מהונגריה. אביו היה בנו של מלך נאפולי המכהן, שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה, שהקים ממלכה איטלקית עשור קודם לכן בשנת 1266. במהלך המהומות המכונות ערבית סיציליאנית, שהופנו נגד סבו שארל, היה רובר בן הערובה של פדרו השלישי, מלך אראגון, האויב של סבו. בשנת 1285, סבו של רובר מת בפוג'ה שבאיטליה, מה שהוביל לאביו (אז בן ערובה) להיות מלך נאפולי בתור שארל השני, עם אחיו הבכור של רובר, שארל מרטל מאנז'ו כיורש העצר.

לאחר מותו של אחיו הבכור, שארל מרטל מאנז'ו בשנת 1295, הפך רובר ליורש לכתר נאפולי, וחלף על פני בן-אחיינו קארוי הראשון, מלך הונגריה; בניסיון להשיג את הכתר של ממלכת סיציליה השכנה, הוא התחתן עם אחותו של חיימה מלך סיציליה, יולנדה , בתמורה לוויתור של חיימה על סיציליה. עם זאת, הברונים הסיציליאנים סירבו לקבל הסכם זה ובחרו באחיו של חיימה, פדריקו השלישי . המלחמה נמשכה, ועם הסכם קאלטאבלוטה (1302) רובר ושושלת בית אנז'ו איבדו את סיציליה לנצח, שלטונם הוגבל לדרום חצי האי איטליה.

רובר ירש את תפקיד מגן האפיפיור באיטליה; שלטונו התברך ממובלעת האפיפיור בפרובנס של רובר, על ידי האפיפיור הצרפתי קלמנס החמישי, שהפך אותו לוויקאר של האפיפיור ברומאניה ובטוסקנה, שם התערב רובר במלחמת הפלגים בפירנצה, קיבל את תואר שליט העיר, אך היה לנטוש אותו עקב התנגדותו של קלמנס.

כמנהיג מפלגת הגואלפים באיטליה, רובר התנגד לשהותו של היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" באיטליה (1311–1313) ולכיבוש רומא בשנת 1312. מתגובת הגואלפים נגד מנהיגי הגיבלינים בצפון איטליה, מתאו ויסקונטי הראשון וקנגרנדה דלה סקאלה , לאחר מותו של היינריך, נראה היה לזמן מה שרובר יהפוך לפוסק באיטליה. כיוון שכבר שלט על רכוש רחב בפיימונטה, יוקרתו של רובר גברה עוד יותר כאשר בשנת 1313 האפיפיור כינה אותו סנאטור של רומא , וכאשר הפך סניור ג'נובה (1318–1334) וברשה (1319) ומ-1314 ואילך נשא את התואר האפיפיורי הרם של הוויקאר הקיסרי של כל איטליה, בזמן היעדרותו באיטליה של הקיסר הרומאי ה"קדוש", vacante imperio (בלטינית: "אימפריה פנויה").

ב-1328 הוא נלחם בקיסר אחר שנכנס לאיטליה, לודוויג הרביעי מבוואריה, ובשנת 1330 אילץ את יוהאן, מלך בוהמיה לעזוב את צפון איטליה. ההגמוניה של רובר באיטליה פחתה רק בגלל האיום המתמיד של סיציליה בשליטת ממלכת אראגון.

בשנת 1336 התערב רובר במחלוקת על הירושה של מרקיזות סאלוצו שבין מנפרדו החמישי לאחיינו תומאזו השני . רובר תמך במנפרדו, שכן תומאזו התחתן עם משפחת ויסקונטי הגיבלינית. רובר התקדם על סאלוצו וצר עליה. הוא הצליח להכניע ולבזוז אותה, להצית את העיר ולכלוא את תומאזו, שנאלץ לשלם כופר. כל התקרית הדרמטית מתועדת על ידי ההיסטוריון האיטלקי בן המאה ה-19 סילביו פליקו . עם זאת, כאשר המשנה למלך שלו רפורצה ד'אנגולט הובס בקרב גאמנריו (22 באפריל 1345), כוחו של בית אנז'ו בפיימונטה החל להתפורר. עם אשתו השנייה סנצ'יה ממיורקה , רובר הקים את ממלכת נאפולי כמרכז של תרבות הרנסאנס המוקדמת ושל התנגדות דתית, ותמך בנבואות היואכימיטים של הפרנציסקנים הרוחניים .

במותו של רובר ב-1343, ירשה אותו נכדתו בת ה-16, ג'ובאנה הראשונה, מלכת נאפולי , בנו שארל מת לפניו ב-1328. ג'ובאנה כבר הייתה מאורסת לבן דודה, אנדראש מהונגריה בן ה-15, בנו של קארוי הראשון, מלך הונגריה מבית אנז'ו. בצוואתו האחרונה רובר שלל במפורש את תביעותיו של אנדראש מהונגריה, הורה בבירור שהוא יהיה נסיך סלרנו וציין שג'ובאנה לבדה תקבל את הכתר בכבודה ובעצמה, כדי שיועבר לצאצאיה הלגיטימיים. אם היא הייתה מתה ללא יורש, אחותה הצעירה מריה , שזה לא מכבר הוכרתה כדוכסית של קלבריה, וצאצאיה הלגיטימיים יירשו את כס המלוכה. אין אזכור בצוואה שאנדראש יוכתר למלך; ומסורת היסטוריוגרפית זו היא במידה רבה תוצאה של קבלתם ללא בדיקה של היסטוריונים מאוחרים יותר את טענות התעמולה המלכותית ההונגרית בעקבות רצח אנדראש באוורסה בשנת 1345. תעמולה זו, ההתקפה ההונגרית על ג'ובאנה בעקבות רצח אנדראש, והפלישה לרגנו על ידי לאיוש הראשון, מלך הונגריה הובילה בסופו של דבר לסיום שלטון בית אנז'ו בנאפולי.

מורשת

המלך רובר זכה לכינוי "שומר השלום של איטליה" בשל שנות השינויים המשמעותיים שהביא לנאפולי. כלכלת העיר וכלכלת האומה הייתה בידי סוחרים מטוסקנה, שהקימו מבנים, מונומנטים ופסלים מעולים ששינו באופן דרסטי את בירתו של המלך רובר מנמל ימי מלוכלך לעיר של אלגנטיות והדר מימי הביניים. רובר מינה את טינו די קמאינו לייצר קבר עבור בנו, שהיה אמור להיות יורשו, וג'וטו צייר עבורו כמה יצירות. אוניברסיטת נאפולי שגשגה בחסותו של המלך שדנטה כינה בזלזול "re di sermon" ("מלך המילים"), ומשכה אליה סטודנטים מכל חלקי איטליה. לא היה כמעט מעמד ביניים בדרום שיאזן בין האינטרסים המקומיים והכוח של האריסטוקרטיה המושרשת, ששמרה על העצמאות הפיאודלית שהייתה העסקה שלהם עם קודמיו הנורמניים של רובר.

הוא מוזכר על ידי פטרארקה ובוקאצ'ו כאדם תרבותי ופטרון נדיב של האומנויות, "ייחודי בין המלכים של ימינו", טען בוקאצ'ו לאחר מותו של רובר, "חבר של ידע ומעלות". פטרארקה ביקש להיבחן על ידי רובר לפני שהוכתר כמשורר בגבעת הקפיטולין ברומא (1341); האפוס שלו בלטינית "אפריקה" מוקדש לרובר, אם כי הוא פורסם רק ב-1397, זמן רב אחרי שגם פטרארקה וגם רובר היו בין המתים.

משפחתו

מאשתו הראשונה, יולנדה , בתו של המלך פדרו השלישי, מלך אראגון, היו לרובר שני בנים:

• שארל (1298–1328), דוכס קלבריה (1309), המשנה למלך נאפולי (1318), שהיה אביה של ג'ובאנה הראשונה, מלכת נאפולי
• לואי (1301–1310)

נישואיו השניים של רובר, לסנצ'יה ממיורקה , בתו של חיימה השני, מלך מיורקה , היו ללא ילדים. היו לו הילדים הבאים מחוץ לנישואים:

• שארל ד'ארטואה , חבר מועצת העוצרות והצ'מברלין הגדול של המלכה ג'ובאנה הראשונה, הוצא להורג על רצח המלך אנדראש
• לואי דה בתאני, נסיך בתה , נציג חצר המלכות של לאיוש הראשון, מלך הונגריה, ניהל את אדמות פולין מטעם השושלת.
• מריה ד'אקינו (מכונה פיאמטה ביצירות של בוקאצ'ו)
• הלן מאנז'ו , נישאה לאנדראה הראשון תופיה, רוזן מתיה , ללא הסכמת אביה. ייתכן שהלן הייתה אז אמורה להינשא לפיליפ, בנו של בולדווין השני. הסמל של תופיה מכיל שלוש חבצלות המופרדות בקו מקווקו, המצביע על ילד לא חוקי. לאנדראה והלן נולדו שארל (שנקרא על שם אבי סבו המפורסם), ז'ורז' והלנה. רובר לא הסכים לנישואים, לכן הוא הזמין את בני הזוג לנאפולי באמתלת פיוס שם הוציא אותם להורג בחשאי בלילה.

הצאצאית האחרונה הלגיטימית של המלך רובר הייתה המלכה ג'ובאנה השנייה, מלכת נאפולי .

לקריאה נוספת

• Abulafia, David (2000). "The Italian south". In Jones, Michael (ed.). The New Cambridge Medieval History: c.1300-1415. Vol. VI. Cambridge University Press.
• Fleck, Cathleen A. (2016). The Clement Bible at the Medieval Courts of Naples and Avignon. Routledge.
• Hearder, H.; Waley, D.P., eds. (1963). A Short History of Italy. Cambridge University Press.
• Hoch, Adrian S. (1995). "The Franciscan Provenance of Simone Martini's Angevin St. Louis in Naples". Zeitschrift für Kunstgeschichte. 58. Bd., H. 1.
• Kelly, Samantha (2003). The new Solomon: Robert of Naples (1309-1343) and Fourteenth-Century Kingship. Brill.
• Musto, Ronald G. (2003). Apocalypse in Rome: Cola di Rienzo and the Politics of the New Age. University of California Press.
• O'Connell, Monique; Dursteler, Eric R (2016). The Mediterranean World: From the Fall of Rome to the Rise of Napoleon. The Johns Hopkins University Press.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רובר, מלך נאפולי בוויקישיתוף

• רובר, מלך נאפולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38184172רובר, מלך נאפולי