רדיפת שחורים בגרמניה הנאצית
על אף שאנשים שחורים בגרמניה הנאצית מעולם לא היו נתונים לתוכנית השמדה המונית מאורגנת, כמו במקרים של יהודים וצוענים הם עדיין נחשבו על ידי הנאצים לתת-אדם והיו כפופים לחוקי נירנברג[1].
רקע כללי
עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הגרמנים נאבקו ברעיון של אפרו-גרמנים (אנ'). אמנם נישואין בין-גזעיים היו חוקיים על פי החוק הגרמני באותה תקופה, החל מ-1890 בכירים רבים סירבו לרשום את הנישואים בטענה שיש צורך לשמור על איגניקה. עד 1912 הדבר כבר הפך למדיניות רשמית במושבות רבות של הקיסרות הגרמנית ואף התפתח ברייכסטאג דיון על חוקיות של האיסורים הנישואים הבין-גזעיים. חשש עיקרי היו שהועלו כי ילדים שיהיו בני תערובות שנולדו בנישואים בין-גזעיים יהיו בעלי אזרחות גרמנית ויהיו בעלי זכויות הצבעה ויכולו לכהן בתפקידים ציבוריים כמו גרמנים אתניים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, כוחות הכיבוש הצרפתיים בחבל הריין כללו עשרות חיילים אפריקאים מקולוניות צרפתיות, שחלקם הולידו ילדים עם נשים גרמניות. קמפיינים רבים בעיתונים נגד החיילים האלו שכונו בתקשורת הגרמנית "ממזרים מארץ הריין", הקמפיינים היו מלווים במרבית המקרים בסיפורים על חיילים אפריקאים שתקפו נשים גרמניות, דבר שלימים נודע כ"אימה שחורה על הריין". עם זאת, בארץ הריין עצמה הייתה הדעה המקומית על החיילים שונים הייתה שונה מאוד והחיילים תוארו על ידי המקומיים כ"אדיבים". על אף הדיונים נרחבים לגבי "ממזרים מארץ הריין", רק כ-400–600 ילדים נולדו לזוגות מעורבים (השוואה לאוכלוסייה של כ-20,000–25,000 אפרו-גרמנים שגרו בגרמניה).
במיין קאמפף תיאר קנצלר גרמניה, אדולף היטלר ילדים הנובעים מנישואים בין גרמניות לחיילים האפריקאים צרפתיים כילדים שנולדו כ"זיהום של הגזע הלבן על ידי דם של כושים בלב אירופה". היטלר סבר כי היהודים היו אחראים על הרעיון של הכנסת אפריקאים לארץ הריין במורה לבזות את הגזען הלבן ולהוריד את רמתו התרבותית על מנת שיהודים יוכלו לשלוט בעולם.
תוכנית העיקור בחבל הריין
לפי חוקי האאוגניקה בתקופת גרמניה הנאצית, גזע לא היה בפני עצמו קריטריון מספיק לעיקור בכפייה אך גרמניה עודדה אפרו-גרמנים לבקש עיקור בעצמם. מאחר שקבוצת הילדים המעורבים שנולדו בתקופת הכיבוש הצרפתי בארץ הריין הגיעו לבגרות בסביבות 1937 הקימו בגסטפו ועדה מיוחדת שדנה ב"עיקור של הממזרים מארץ הריין". לא ברור כמה הורים הסכימו רק בלחץ מגורמים בגסטפו אך על פי הערכות, כ-500 ילדים עוקרו במסגרת התוכנית הזו, בהם ילדות עד גיל 11.
חיים אזרחים
מעבר לתוכנית העיקור בחבל הריין, לא הייתה מדיניות נאצית קוהרנטית כלפי אפרו-גרמנים. באחד המקרים, פקידים נאצים ביקשו מבכירים נאצים איך לטפל באפרו-גרמני שלא הצליח למצוא עובדה בגלל שהוא עבריין פלילי אך נאמר להם שהאוכולוסייה של האפרו-גרמנים קטנה מדי לכדי להצדיק גיבוש של מדיניות רשמית כלשהי ושיתנהלו כראות עיניהם. בשל המדיניות הלא-רשמית, אפרו-גרמנים חוו אפליה בתעסוקה, בדיור ובמוסדות להשכלה גבוהה. הם היו מבודדים חברתית ונאסר עליהם לקיים יחסים ונישואים עם ארים היו אסורים על פי חוק הגזע[2].
שבויי מלחמה שחורים
בהיעדר מדיניות רשמית כלשהי, היחס לשבויי מלחמה שחורים היה לא חד-משמעי. אמנם רוב החיילים השחורים שנשבו רק נלקחו לשבי ולא הוצאו להורג, אך חיילים גרמנים שהיו אלימים כלפי שבוי מלחמה שחורים מעולם לא הועמדו לדין על ידי השלטונות הנאצים. במחנות השבויים, חיילים שחורים בדרך כלל הופרדו מחיילים לבנים וחוו תנאים גרועים יותר מחבריהם הלבנים.
הערות שוליים
- ^ "Blacks during the Holocaust". Ushmm.org. נבדק ב-27 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "THE NUREMBERG RACE LAWS". United States Holocaust Memorial Museum.
