רבי מימון נג'אר
רבי מימון נג'אר[1] היה פוסק, דיין ודרשן בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה במאה ה-15. חברו של הרשב"ץ.
קורות חייו
נולד לרבי דוד בעיר מיורקה שבספרד למשפחה שמוצאה מן העיר נג'ארה. מיורקה הייתה אז מרכז תורני חשוב בו התרכזו רבים מחכמי ספרד, והוא ואחיו מרדכי גדלו והתחנכו בעיר, יחד עם חברם הקרוב הרשב"ץ. לדעת פרופ' נח עמינח יש להעריך כי השלושה למדו יחד אצל החכם רבי וידאל אפרים.
בעקבות פרעות קנ"א ברח לאלג'יריה, בתחילה לעיר בג'איה, ולבסוף התיישב בקונסטנטין. שם צורף לבית הדין בראשות רבי יוסף בן דוד,[2] ולצד רבי יוסף מניר (תלמיד הריב"ש). בקונסטנטין שימש כמורה הוראה, דיין ודרשן מהולל. בעיר זו התפרסם והייתה לו השפעה נרחבת על כל המדינה. חכמי אלג'יריה הריב"ש, הרשב"ץ ובנו הרשב"ש הכתירוהו בתארים מופלגים.
רבי מימון נודע בעיקר מהתכתבויותיו הרבות עם הרשב"ץ שאת דעתו החשיב מאוד. הוא נמלך בו פעמים רבות וכשלושים תשובות בשו"ת התשב"ץ ממוענות אליו. בעיקר נהג להיוועץ עמו על פסקי דין שנתן בעירו קונסטנטין ותשובות ששלח לחכמים בסביבות העיר ובדרום תוניסיה. שאלות אלו עסקו במגוון נושאים: קדושין, גירושין, כתובה, קנסות וחרמות, שטרות, תפילה שבת וטריפות. הרשב"ץ גם הוא העריכו במיוחד, ובתשובותיו מצאנו ביטויים יוצאי דופן ביחס אליו, כמו "כמוהו בכל העם אין נבון וחכם", וכן: "כדאי אתה לסמוך אפילו להתיר את האסור", ועוד. עם זאת לא נמנע מלבקר את דבריו מספר פעמים.
בעקבות מאירע מעציב (שאינו ידוע לנו) שפקד את רבי מיימון, ובעקבותיו היה שרוי בצער עמוק, כתב לו הרשב"ש[3] איגרת ניחומים מליצית ועשירה הכתובה בחרוזים, כשכל חרוז מסתיים בהיגוי "קא". האגרת נכתבה בשפה הארמית, והמליצות כולן שזורות בכמאה וחמישים מקורות תלמודיים. פענוח מקורות האגרת העסיק מספר חוקרים, בהם הרב ראובן מרגליות שכתב על כך מאמר בספרו 'פנינים ומרגליות'.[4]
חיבר את "קונטרס המנהגות",[5] שלא שרד, והיה כנראה לקט או משא ומתן במנהגי אלג'יריה. פסק שכתב בעניין כשרות גט מעושה הובא בספר בית יוסף, ונפסק להלכה בשולחן ערוך.[6] אחדות מתשובותיו שרדו, ומתוכן הוא מתגלה כבקי בש"ס ובפוסקים: הרי"ף והרא"ש, וכן בעלי החידושים כהרמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד.
לקריאה נוספת
- נח עמינח, 'קהל קונסטנטין וחכמיו', בתוך: ספר רפאל (מוסד הרב קוק, תש"ס), עמודים שפז-שצג.
- שו"ת התשב"ץ, מהדורת מכון ירושלים, חלק ה', 'על רשב"ץ ובית מדרשו', עמודים 24–26.
הערות שוליים
