קרב פלטסבורג
.jpg) | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 בספטמבר 1814 – 11 בספטמבר 1814 (6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פלטסבורג, ניו יורק, ארצות הברית (44.6804°N 73.3756°W) | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב פלטסבורג, הידוע גם בשם קרב ימת שמפליין (מוכר גם כ-אגם שמפליין), היה עימות שהביא לסיום הפלישה הבריטית לצפון ארצות הברית במהלך מלחמת 1812. הכוחות הבריטיים, שכללו צבא בפיקודו של לוטננט גנרל ג'ורג' פרבוסט(אנ') ושייטת ימית בפיקודו של קפטן ג'ורג' דאוני, התכנסו על שפת האגם, בעיירה פלטסבורג(אנ') שבמדינת ניו יורק. ההגנה על העיירה התבססה על מיליציות ממדינות ניו יורק וורמונט וכן יחידות סדירות של צבא ארצות הברית בפיקודו של בריגדיר גנרל אלכסנדר מקומב, לצד שייטת אמריקאית בפיקודו של תומאס מקדונו.
בבוקר ה-11 בספטמבר 1814 פתח דאוני במתקפה ימית, אך השייטת הבריטית הובסה בקרב עיקש שבמהלכו נהרג דאוני. במקביל, פרבוסט הוביל מתקפה יבשתית אך נסוג לאחר שנודע לו על תבוסת השייטת הבריטית, מתוך הבנה כי ללא שליטה בימת שמפליין לא ניתן יהיה לתחזק או לתגבר את הכוחות היבשתיים. הניצחון האמריקני בפלטסבורג, יחד עם ההצלחה בהגנת בולטימור(אנ') שהתרחשה למחרת, פגע בכוח המיקוח הבריטי במשא ומתן לשלום שנערך בגנט והוביל להסכם שהחזיר את המצב לקדמותו, ללא שינויי גבולות.[6][7]
הרקע
התוכנית הבריטית
בשנת 1814, רוב כוחות הצבא הבריטי היו מעורבים במלחמה בחצי האי האיברי, אך עם התפטרותו של נפוליאון באפריל, בריטניה שלחה כ-16,000 חיילים מנוסים לצפון אמריקה יחד עם מספר גנרלים בכירים מהכוחות של הדוכס מוולינגטון. שר המלחמה הבריטי, לורד באת'רסט, הנחה את המפקד בקנדה, סר ג'ורג' פרבוסט, לצאת למתקפות בשטח ארצות הברית תוך הימנעות מהתקדמות מסוכנת מדי.[8]
פרבוסט בחר להתמקד בהשתלטות על ימת שמפליין, מאחר שהדרך הימית המרכזית דרכו עברה בקנדה. הוא נמנע מלתקוף את ורמונט הידידותית-למחצה והתקדם בצד המערבי של הימה, דרך מדינת ניו יורק, לעבר פלטסבורג – המוצב האמריקאי המרכזי באזור.
הכוחות הבריטיים, בפיקודו של מייג'ור גנרל סר פרנסיס דה רוטנבורג, כללו כ-8,000 חיילים מחולקים לשלוש בריגדות ותוגברו בארטילריה קלה. עם זאת, חיכוכים בין פרבוסט היסודי והמפקדים המנוסים מהמלחמה בחצי האי האיברי יצרו מתח בתוך הכוח הבריטי.[9]
ההגנה האמריקאית
בצד האמריקאי, מייג'ור גנרל ג'ורג' איזרד פיקד על הצבא הצפוני אך קיבל הוראה לקחת את רוב כוחותיו ולתגבר את סאקטס הארבור(אנ'). המשימה הותירה את בריגדיר גנרל אלכסנדר מקומב עם 1,500 חיילים בלבד בפלטסבורג, רובם מגויסים חדשים או חיילים פצועים.[10]
מקומב הזעיק את המיליציות של ניו יורק ו-2,000 מתנדבים בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון סטרונג התייצבו.[11][12] תחת הדרכת מהנדס הקרב, מייג'ור ג'וזף טוטן, בוצרה הגנת העיר באמצעות שלושה מוצבים עיקריים ותעלות שנחפרו על הגדה הדרומית של נהר הסאראנאק.
רקע ימי
בריטניה איבדה את השליטה בימת שמפליין לאחר שהאמריקאים ייצרו מספר ספינות חזקות ב-1814, כולל הקורבטה יו אס אס סרגוטה.[13] בתגובה, הבריטים החלו בבניית הפריגטה אוניית הוד מלכותו קונפיאנס (HMS Confiance)[14] אך התקשו בהשלמתה בזמן. קפטן ג'ורג' דאוני מונה לפקד על הספינה למרות לחצי הזמן הכבדים.
הפלישה
ב-31 באוגוסט, פרבוסט יצא לדרכו דרומה.[15] הכוחות האמריקאים, בפיקוד מייג'ור וול ומייג'ור אפלינג, ניהלו קרב עיכוב מול הבריטים בעודם שורפים גשרים ומציבים מחסומים.
ב-6 בספטמבר, הבריטים הגיעו לפלטסבורג, אך פרבוסט התעכב ולא תקף מיד. במקום זאת, הוא הקים סוללות ארטילריה, אך האמריקאים תקפו והשמידו חלק מהן באמצעות פשיטות נועזות. בינתיים, הבריטים איתרו מעבר רדוד בנהר הסאראנאק, ממנו תכננו לאגף את המגינים האמריקאים.
פרבוסט תכנן מתקפה משולבת: הכוחות הימיים בפיקוד דאוני יתקפו את הספינות האמריקאיות במפרץ פלטסבורג, בעוד הבריגדות של בריסביין ורובינסון יפתחו במתקפות הסחה ואיגוף על הקווים האמריקאיים.
אך ההתפתחויות בקרב הימי וביבשה שיבשו את תוכניתו.
הקרב הימי
הרקע לקרב
מקדונו שלח כמה מספינות התותחים שלו כדי להטריד את התקדמותו של פרבוסט, אך הוא ידע שהצי שלו נחות מבחינת כוח האש, במיוחד בתותחים ארוכי טווח. לכן הוא נסוג למפרץ פלטסבורג, שם הבריטים ייאלצו להילחם מטווח קצר, שבו שתי השייטות – האמריקאית והבריטית – יהיו שוות בערך במספרן ובכוח האש של הקרונדות קצרות הטווח. הוא ניצל את הזמן עד להגעתו של דאוני כדי לאמן את המלחים שלו ולהכין את הספינות לקרב צמוד. הספינות עוגנו בשורה מצפון לדרום, בסדר הבא: איגל, סרטוגה, טיקונדרוגה ופרבל. לכל הספינות היו עוגנים בחרטום ובירכתיים, עם חבלים מיוחדים ("ספרינגים") המחוברים לכבלי העוגן כדי לאפשר לספינות להסתובב בזווית רחבה. בנוסף, מקדונו פרש עוגני משנה נוספים מצדדיה של ספינת הדגל שלו, הסרטוגה, שאיפשרו לו לסובב את הספינה סיבוב מלא. עשר ספינות התותחים האמריקאיות עוגנו בין הרווחים שנוצרו בין הספינות הגדולות.
למרות שהסלופים וספינות התותחים הבריטיים בפיקודו של המפקד פרינג כבר היו בימת ועגנו ליד שאזי(אנ'), ואף הקימו סוללה באי לה מוט(אנ') שבוורמונט, לקח יומיים לגרור את הפריגטה קונפיאנס במעלה נהר הסורל(אנ') מאי-או-נואה(אנ'), כנגד הרוח והזרם. דאוני הצטרף לשייטת לבסוף ב-9 בספטמבר. הנגרים ואנשי החבל עדיין עבדו על הפריגטה, והצוות הבלתי שלם חובר בכוח מהרגימנט ה-39.[16] לזעמו של פרבוסט, דאוני לא הצליח לתקוף ב-10 בספטמבר בגלל רוחות לא נוחות. במהלך הלילה, הרוח השתנתה לכיוון צפון-מזרח, מה שהפך את ההתקפה לאפשרית.
השייטת הבריטית הפליגה בשעות המוקדמות של 11 בספטמבר והכריזה על נוכחותה בפני צבאו של פרבוסט על ידי "ניקוי קנים" – ירי התותחים ללא פגזים כדי להסיר חלודה והצטברויות מהקנים. זמן קצר לאחר עלות השחר, דאוני ערך סיור על מערך האמריקאים מסירת משוטים, לפני שנתן פקודה לשייטת הבריטית לתקוף. בפנייתו לצוות אמר שהצבא הבריטי יסתער על פלטסבורג ברגע שהספינות ייכנסו לקרב, "ושלא נפגר מאחור".[17]
הקרב
בסביבות השעה 9 בבוקר, השייטת הבריטית הקיפה את קמברלנד האד(אנ') כשהיא מפליגה ברוח קדמית ובקו חזיתי. הספינות הגדולות בצפון היו בסדר הבא: צ'אב, לינט, קונפיאנס ופינץ', כאשר ספינות התותחים מוקמו דרומית להן. היה זה יום סתיו נאה, אך הרוח הייתה חלשה והשתנתה תכופות, ודאוני לא הצליח למקם את הקונפיאנס בנקודה שאליה כיוון – מעבר לקו החזית של מקדונו. כשהקונפיאנס ספגה נזק הולך וגובר מהספינות האמריקאיות, דאוני נאלץ להטיל עוגן במרחק של כ-300 עד 500 יארדים[18] מספינת הדגל של מקדונו, הסרטוגה. דאוני כיוון בקפידה, סידר את הכול, ואז ירה מטח צד שהרג או פצע חמישית מצוות הסרטוגה. מקדונו היה המום לרגע, אך התאושש במהירות. דקות לאחר מכן, דאוני נהרג, כאשר פגז מהסרטוגה העיף תותח ממקומו וריסק אותו.[19]
בקו הבריטי, הסלופ צ'אב ספג נזק כבד ונסחף אל תוך הקו האמריקאי, שם מפקדו נכנע. הבריג לינט, בפיקודו של פרינג, הגיע לראש הקו האמריקאי ופתח באש מכיוון אלכסוני על האיגל. בקצה האחורי של הקו, הסלופ פינץ' לא הצליח להגיע למקומו ולהטיל עוגן, ולמרות שהוא כמעט לא נפגע, הוא נסח, ועלה על שרטון באי קרב(אנ') ונכנע תחת אש בגלל תותח ה-6 ליטראות שהופעל על ידי פצועים מבית החולים של מקומב.[20]
מחצית מספינות התותחים הבריטיות התמודדו בקרב עז באגף הזה של הקו, וירי האויב אילץ את הפרבל, הספינה האמריקאית החלשה ביותר, לחתוך את חבלי העוגן ולצאת מהקרב. הטיקונדרוגה הצליחה להדוף אותן, למרות שהייתה עסוקה מדי מכדי לתמוך בספינת הדגל של מקדונו. שאר ספינות התותחים הבריטיות, כך נראה, נמנעו מלהיכנס לקרב, ומפקדן נטש אותן מאוחר יותר.[21]
לאחר כשעה, איבדה האיגל את אחד מחבלי העוגן שלה, מה שמנע ממנה להשיב אש על הירי האכזרי של הלינט. מפקדה חתך את כבל העוגן השני, ואיפשר לספינה להיסחף אל אחורי הקו, שם הטילה עוגן מחדש מאחורי הסרטוגה והחלה לירות על הקונפיאנס, אך בכך איפשרה ללינט להמשיך לירות על הסרטוגה. שתי ספינות הדגל נלחמו עד שהגיעו למבוי סתום. לאחר שדאוני וקצינים נוספים נהרגו או נפצעו, האש של הקונפיאנס הלכה ונחלשה, אך על סיפון הסרטוגה, כמעט כל התותחים בצד הימני יצאו מכלל פעולה.[22]
מקדונו פקד לחתוך את עוגן החרטום ולמשוך את עוגני הנגידה שהכין מראש, מה שסובב את הסרטוגה ואיפשר לה להביא את סוללת התותחים בצד השמאלי, שנותרה ללא פגע, לפעולה. הקונפיאנס לא יכלה להשיב אש. הקצין הבריטי הבכיר שנותר, ג'יימס רוברטסון, ניסה למשוך בעוגן שלו כדי לבצע תמרון דומה, אך הצליח רק להפנות את ירכתיה של הספינה, הפגיעה, לעבר האש האמריקאית. חסרת אונים, הקונפיאנס נכנעה. מקדונו סובב את ספינתו פעם נוספת והביא את סוללת התותחים שלו לירי על הלינט. כשפרינג שלח סירה לקונפיאנס, הוא גילה שדאוני מת והספינה הניפה דגל כניעה. גם הלינט נכנעה, לאחר שספגה נזק שהעמיד אותה על סף שקיעה.[23] ספינות התותחים הבריטיות נסוגו ללא הפרעה.
הקצינים הבריטיים שנותרו בחיים עלו על סיפון הסרטוגה כדי להגיש את חרבותיהם (לאות כניעה) למקדונו. כשמקדונו ראה אותם, הוא השיב: "רבותיי, החזירו את חרבותיכם לנדנים, אתם ראויים להן".[24] מאוחר יותר, מפקד הלינט, פרינג, ושאר הקצינים הבריטיים העידו כי מקדונו גילה התחשבות רבה בפצועים ובשבויים הבריטיים.[25]
מרבית החיילים הבריטים שנהרגו, למעט הקצינים, נקברו בקבר אחים לא מסומן על האי קרב (Crab Island), אתר בית החולים הצבאי באותו הקרב, שם הם נותרו עד היום.[26][27]
תוצאות הקרב הימי
מקדונו זכה לשבחים רבים על ניצחונו, והבריטים ספגו השפלה קשה. האמריקאים התנהגו בכבוד לשבויים הבריטיים וטיפלו בפצועים, בעוד הרוגי הקרב נקברו בקבר אחים באי הסמוך, האי קרב.[28]
הקרב היבשתי
למרות שההתקפה של פרבוסט הייתה אמורה להתרחש במקביל לקרב הימי, היא התעכבה מאוד. פקודות ההתקדמות ניתנו רק בשעה 10:00 בבוקר, שעה לאחר שהקרב בימה כבר החל. חילופי האש בין הסוללות האמריקאיות לבריטיות החלו, אך האמריקאים השיגו יתרון קל. מתקפת ההטעיה של בריסביין על הגשרים נהדפה בקלות.[29]
כששליח דיווח לפרבוסט על תבוסת השייטת הבריטית בקרב הימי, הוא הבין שבלי הצי שיספק לו גיבוי ותמיכה, כיבוש פלטסבורג לא יהיה אפשרי. פרבוסט הסיק שאין לו ברירה אלא לסגת, והורה לעצור את ההתקפה. חצוצרות הקריאה לנסיגה נשמעו לאורך הקווים הבריטיים.
הבריגדה של רובינסון הופנתה בטעות על ידי קצינים בריטים ופספסה את המעבר שתוכנן. לאחר שתיקנו את המסלול, הבריגדה, בראשות שמונה פלוגות חיל רגלים קל, הצליחה להדוף את המגינים ולחצות את המעבר. בדיוק אז הגיעו פקודותיו של פרבוסט לבטל את ההתקפה. פלוגת החיל הקל של הרגימנט ה-76 הבריטי נותרה מבודדת לאחר שנקלעה לקרב עם המליציות האמריקאיות, והייתה מוקפת במספרים עצומים. מפקד הפלוגה, קפטן ג'ון פרצ'ס, נהרג בעודו מניף דגל כניעה (בעזרת אפודו הלבן). שלושה קצינים ו-31 חיילים מהרגימנט נלקחו בשבי, בנוסף לארבעה הרוגים ופצועים.[30]
מייג'ור גנרל בריסביין מחה על פקודת הנסיגה אך נאלץ לציית. הכוחות הבריטים נסוגו לקנדה לאחר רדת החשכה. למרות הוראות להשמיד תחמושת ואספקה, כמויות גדולות נותרו מאחור. במהלך הנסיגה החלו עריקות רבות, כאשר לפחות 234 חיילים ערקו. רובם לא היו ותיקי מלחמת חצי האי אלא חיילים מהרגימנט דה מיירון (שכלל בני לאומים שונים), מהרגימנט ה-2/8, שסבל ממחלות בקמפיין וולכרן, ומהרגימנט ה-1/27, שראה פעולה כושלת במצור על טרגונה.[31]
אבדות הצדדים:
האבדות הבריטיות בקרב היבשתי בין 6 ל-11 בספטמבר היו 37 הרוגים, 150 פצועים ו-57 נעדרים.[32] מקומב דיווח על 37 הרוגים, 62 פצועים ו-20 נעדרים[33] מקרב חייליו הסדירים. עם זאת, האבדות בקרב המיליציות והמתנדבים האמריקאים לא נרשמו במלואן, אך מקומב ציין במכתב לאביו כי האבדות האמריקאיות הסתכמו בכ-115 הרוגים ו-130 פצועים.[34]
תוצאות
ניצחונו של מקדונו בקרב הימי בלם את ההתקדמות הבריטית לחלוטין.[35] יתרה מכך, פרבוסט הצליח לעשות מה שהממשל האמריקאי לא הצליח לאורך כל המלחמה – להכניס את מדינת ורמונט למלחמה.
למרות ניצחונם בבלאדנסבורג ושריפת וושינגטון(אנ'), כישלונם של הבריטים בפלטסבורג וההדיפה בבולטימור מנעו מהם להשיג יתרונות כלשהם במהלך משא ומתן השלום. האמריקאים דרשו בלעדיות על ימת שמפליין וסירבו לתביעות בריטיות בעניין הימות הגדולות. ההפסד בפלטסבורג גם סיכל שאיפות בריטיות להקמת מדינת חיץ פרו-בריטית במערב התיכון או "אירלנד החדשה" במחוז מיין.
כישלונו של פרבוסט, יחד עם תלונות נוספות על תפקודו, הביאו להדחתו מהפיקוד בקנדה. קציני הצי הבריטי, לעומת זאת, טוהרו מכל אשמה בבית דין צבאי והטילו את האשמה על פרבוסט. פרבוסט ביקש משפט צבאי לנקות את שמו, אך נפטר ב-1816 לפני שניתן היה לקיימו.
הוקרה ומורשת
- אלכסנדר מקומב הועלה לדרגת מייג'ור גנרל ומונה ב-1828 למפקד צבא ארצות הברית.
- תומאס מקדונו הועלה לדרגת קפטן וזכה לכינוי "גיבור ימת שמפליין".
- הקונגרס העניק ארבעה מדליות זהב מיוחדות למקדונו, רוברט הנלי, סטיבן קסין ומקומב.[36][37]
שבעה גדודים פעילים בצבא ארצות הברית כיום מנציחים את מורשת היחידות שנלחמו בקרב.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Graves (2015), p. 4.
- ^ Britain and the Americas: Culture, Politics, and History, p. 526.
- ^ Hitsman, p. 263.
- ^ Borneman p. 212.
- ^ Hitsman, p. 270.
- ^ The Battle of Lake Champlain, 11 September 1814, public1.nhhcaws.local (באנגלית אמריקאית)
- ^ Hitsman, p. 290.
- ^ Hitsman, p. 255.
- ^ Elting, p. 256.
- ^ Elting, p. 257.
- ^ Freemasons Grand Lodge of Vermont, Records of the Grand Lodge of Free and Accepted Masons of the State of Vermont: From 1794 to 1846 Inclusive, Free Press Association, 1879. (באנגלית)
- ^ Forester, p. 186.
- ^ Hitsman, p. 252.
- ^ Borneman p. 202.
- ^ Hitsman, p. 257.
- ^ Hitsman, p. 259.
- ^ Forester, p. 192.
- ^ Hitsman, p. 260.
- ^ Elting, p. 260.
- ^ Hitsman, p. 260.
- ^ Roosevelt, p. 217.
- ^ Forester, p. 193.
- ^ Forgotten War – 1812: United States of America
- ^ Theodore Roosevelt, The Naval War Of 1812, Echo Library, 2007-11. (באנגלית)
- ^ Champlain 2000: Crab Island History, web.archive.org, 2009-07-14
- ^ Crab Island - Editorials News Story - WPTZ Plattsburgh, web.archive.org, 2012-02-17
- ^ Quoted in Hagan, p. 88.
- ^ Elting, p. 261.
- ^ Brereton, JM; Savory, ACS (1993). The History of the Duke of Wellington's (West Riding) Regiment 1702–1992. Halifax. pp. 134–135. ISBN 0-9521552-0-6.
- ^ Graves (2015), pp. 8, 9.
- ^ Quimby, p. 626.
- ^ Quimby, p. 626.
- ^ Herkalo, p. 182.
- ^ Searching For the Forgotten War –1812: United States of America By Patrick Richard Carstens
- ^ https://www.flickr.com/photos/8839607%40N02/2573801199 https://coins.ha.com/itm/u.s.-mint-medals/major-general-alexander-macomb-medal-julian-mi-16-ms62-uncertified/a/1100-28150.s https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_Congressional_Gold_Medal_recipients https://www.gutenberg.org/ebooks/21880
- ^ John Howard Brown, The Cyclopaedia of American Biography: Comprising the Men and Women of the United States Who Have Been Identified With the Growth of the Nation, Kessinger Publishing, 2006-05. (באנגלית)
קרב פלטסבורג40187904Q2237111