קרב מירה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

Batalha de Murèth
Battle of Muret
איור הקרב מתוך "Grandes Chroniques de France" (אנ')‏ (1375–1380)
איור הקרב מתוך "Grandes Chroniques de France" (אנ')‏ (1375–1380)
מערכה: מסע הצלב האלביגנזי
תאריך 12 בספטמבר 1213
מקום מירה (אנ'), צרפת
קואורדינטות
43°28′N 1°20′E / 43.467°N 1.333°E / 43.467; 1.333
תוצאה ניצחון הצלבנים הצרפתים
הצדדים הלוחמים

ממלכת צרפת
צלבנים צפון-צרפתים

כתר אראגון
רוזנות טולוז
רוזנות קומנז' (אנ')
רוזנות פואה (אנ')
רוזנות קרקסון (אנ')

מפקדים

סימון הרביעי דה מונפור
גיום השלישי דה באר (צר')

פרו השני, מלך אראגון
רמון השישי, רוזן טולוז

כוחות

1,000–1,700 אנשים[1][2][3][4]

  • 240–260 אבירים
  • 500–700 סמלים רכובים
  • 300–700 חיילי רגלים
הערכות מודרניות: לא יותר מ-10,000 חיילים[5]
16,900–22,100 חיילים[6][7]
4,000–8,000 חיילים[8][3]

  • 1,000–2,000 אבירים אראגונים וקטלונים וסמלים רכובים
  • 1,000–2,000 אבירים אוקסיטניים וסמלים רכובים
  • כמה אלפי חיילי רגלים
אבדות

מספר אבדות נמוך (פחות מ-100 נפגעים בסך הכל)[9][10][11]

  • ככל הנראה היו רק 4 עד 9 הרוגים (אביר אחד ו-3 או 8 סמלים)[12]

קרב מירה (באוקסיטנית: Batalha de Murèth; באנגלית: Battle of Muret) התרחש ב-12 בספטמבר 1213 ליד מירה, 25 ק"מ דרומית לטולוז. זהו הקרב הגדול האחרון של מסע הצלב האלביגנזי ואחד הקרבות הבולטים ביותר של ימי הביניים. הגם שההערכות באשר לגודל הצבאות משתנות במידה ניכרת אפילו בקרב היסטוריונים מודרניים מכובדים, הוא ידוע בעיקר בזכות כוח קטן של אבירים וצלבנים צרפתים בפיקודו של סימון הרביעי דה מונפור שהביס צבא מאוחד גדול בהרבה בראשות פרו השני, מלך אראגון ורמון השישי, רוזן טולוז.

בדומה לקרב הייסטינגס וקרב בּוּבִין (אנ'), קרב מירה נחשב לאחד הניצחונות הטקטיים המכריעים ביותר של שיא ימי הביניים. הקרב הוכיח שלמונפור אין דומה כמפקד בשדה הקרב, לאחר שהביס, כנגד כל הסיכויים, אדם שמעמדו כמלך ריבוני, גנרל וצלבן עלה על המוניטין של הצרפתי עצמו.[11][15] צ'ארלס אומן (אנ') תיאר את הקרב כאחד הניצחונות המדהימים ביותר אי פעם, בו כוח המורכב כולו מפרשים גבר על אויב שהשתמש גם בפרשים וגם בחיל רגלים.[16]

למותו של פרו השני ולאובדן החיים הכבד בקרב האצולה האראגונית היו השלכות פוליטיות באזור. תוצאת הקרב הסירה את ההשפעה האראגונית על חבל הארץ לנגדוק והמחוזות הסובבים אותו ואיפשרה למלוכה הצרפתית להנחיל את שלטונם, מה שהוביל להרחבת תחום המלוכה הצרפתית דרומה יותר.[17]

רקע

סימון הרביעי דה מונפור היה מנהיג מסע הצלב האלביגנזי שמטרתו הייתה להשמיד את הקתרים ולהכניס את לנגדוק תחת שליטת בית קאפה. הוא פלש לרוזנות טולוז והגלה את הרוזן, רמון השישי. הרוזן רמון ביקש סיוע מגיסו, פרו השני, מלך אראגון, שחש מאוים על ידי כיבושיו של מונפור בלנגדוק. הוא החליט לחצות את הרי הפירנאים ולהתמודד עם מונפור במירה.

ב-10 בספטמבר הגיע צבאו של פרו למירה, אליו הצטרפו כוחות מלנגדוק בראשות רמון ואדונים אחרים מדרום צרפת. פרו בחר למקם את צבאו כך שהאגף הימני שלהם היה מוגן על ידי נהר סוֹדרוּן (צר'), והשמאלי על ידי ביצה. הוא הטיל על המיליציה הטולוזית לתקוף את חומות העיר.

צבאות

אין מחלוקת רבה לגבי גודל צבאו של מונפור בהערכות העכשוויות והן נתמכות בדרך כלל על ידי מגוון היסטוריונים מודרניים. לפי לורנס מרווין (אנ'), סימון דה מונפור הוביל צבא של 1,000–1,700 צלבנים צרפתים, כולל קבוצה קטנה של אבירים שהובאו על ידי בעל בריתו, הוויקונט של קורביל. למונפור היו 900 פרשים, מתוכם 260 אבירים. 300–700 חיילי הרגלים שלו נשארו מאחור במירה כדי לשמור על העיירה.[1][18] ההיסטוריון ספנסר טאקר (אנ') מעריך במפורש 700 חיילי רגלים ו-900 פרשים תחת סימון דה מונפור וסך של 1,600 איש,[19] הערכה קרובה לגבול העליון של ההערכות של מרווין. הערכות אלה של 1,600–1,700 פרשים וחיילי רגלים צרפתים מוערכות גם על ידי היסטוריונים ידועים רבים אחרים. דורלינג קינדרסלי, מעריכה הערכות דומות לגבי מספר הפרשים, אך מעריכה את מספר חיילי הרגלים ב-1,200, כלומר סך הכול 2,100 איש.[20]

ההערכות לגבי מספר החיילים בצבא בעלות הברית משתנות במידה ניכרת מכיוון שהמקורות העכשוויים לא אמינים במיוחד. אין מחלוקת בכך שלפרו השני וצבאו האראגוני והקטאלוני הצטרפו לורדים דרומיים וכוחותיהם; עם זאת, פייר מוו-דה-סרנה, המקור העיקרי למידע הידוע על הקרב, מעמיד את סך צבא בעלות הברית על 100,000 איש וטוען כי מספר האבדות הגיע ל-20,000. מרווין, בהתייחס להערכות של פרדיננד לוט (אנ') ומרטין אלוירה קברר, קובע כי פרו הביא 800 עד 1,000 פרשים אראגונים, אליהם הצטרפו 2,000–4,000 חיילי המיליציה הטולוזית ופרשים של רוזנויות קוֹמֶנְז' ופואה. הכוחות המשולבים תחת פיקודו של פרו הסתכמו בכ-2,000–4,000 פרשים ו-2,000–4,000 חיילי רגלים;[8] כלומר 4,000 עד 8,000 איש בסך הכול, כמות המוערכת גם על ידי קליפורד רוג'רס (אנ').[21] עם זאת, צ'ארלס אומן קובע שייתכן שהיו 1,900 עד 2,100 פרשים של בעלות הברית ו-15,000 עד 20,000 חיילי רגלים, בעוד שהמיליציה הבורגנית של טולוז היוותה את החלק הגדול בכוח. עומאן רמז לפיכך שחיל הרגלים של בעלות הברית לא היה מלא אך ורק באנשי מיליציה של טולוז, והצביע על כך שעם החדשות על התקרבותו של פרו, אנשי לנגדוק התאגדו מכל עבר והרוזנים של טולוז ופואה הצליחו להרכיב "צבא גדול".[22] ספנסר טאקר ציין כי ייתכן שבשני הקרבות הראשונים של מונפור יחסי הכוחות הגיעו עד פי 30 לטובת צבא בעלות הברית, כאשר הקרב השלישי, של 300 איש, התרחש מחוץ לטווח ראיית הנצורים כדי לאגף אותם.[7] אם הקרב השלישי של מונפור כלל 300 אבירים וסמלים רכובים, שני הקרבות הראשונים יחד מנו 600 איש כדי להתאים לסך של 900 הפרשים, מה שיציב את צבא בעלות הברית על 18,000 איש בסך הכול. הערכות אלה מתאימות לחלוטין להערכות של אומן של 16,900–22,100 חיילים של צבא בעלות הברית. הערכות גבוהות במידה ניכרת של 4,000 פרשים של בעלות הברית ו-30,000 חיילי רגלים של בעלות הברית מוערכות גם על ידי המו"ל הבריטי דורלינג קינדרסלי,[23] אשר נראות גבוהות מאוד שכן כל הערכה מעל 10,000 לוחמים נחשבת מאוד לא אמינה על ידי ג'ונתן סאמפשן (אנ').[24]

הקרב

מהלך הקרב

מונפור הוביל את צבאו אל חוצות העיירה המוקפת חומה וחילק את צבא הפרשים שלו לשלושה קווים, כאשר אחיו למחצה, גיום השלישי דה באר (צר'), פיקד על הקו הראשון ומונפור עצמו פיקד על הקו שלישי למטרות פיקוד ושליטה טקטית. המלך פרו סידר את אנשיו באותו מערך, כאשר הרוזן של פואה פיקד על הקו הראשון והמלך מחופש בחליפת שריון שאולה הוצב בשורה השנייה. לאחר שנפרס, צבאו של פרו נשאר נייח וחיכה להגעת הצלבנים.[18]

פרשיו של גיום השלישי דה באר חצו את הנחל בדרכם למרכז הקו של הרוזן של פואה, כשהקו הצלבני השני מגיע בעקבותיהם.[18] הקו הראשון של בעלות הברית נמחץ בדחף ההסתערות והצלבנים פרצו לקו שני. במקביל, מונפור תמרן את יחידתו כדי לאגף את הפרשים של בעלות הברית משמאל והתנגש בהם. מבולבלים ולא מאורגנים, החלו פרשי הקואליציה לסגת.[25]

ייתכן שהמלך פרו נהרג בהתנגשות הראשונית או שהצלבנים חיפשו והרגו אותו בקו השני במהלך הקרב. הידיעה על מותו תרמה לתבוסת צבאו.[25]

שני הקווים הראשונים של צבאו של מונפור רדפו אחר פרשי בעלות הברית המובסים, בעוד שמונפור עצמו פיקד על הקו השלישי ושמר אותם למקרה שהרודפים יתקלו בהתנגדות. מהלך זה התברר כמיותר, מכיוון שהפרשים הנמלטים לא נלחמו בחזרה.[26]

לאחר מכן חזר מונפור למירה הנצורה. המיליציה מטולוז חידשה את ההתקפה על העיר. כאשר ראו את הפרשים הצלבנים חוזרים ונודע להם כי פרו מלך אראגון נהרג,[27] הם פסקו ונמלטו מהמחנה המבוצר שלהם לכיוון נהר גארון אך נטבחו במנוסה.[28]

לאחר הקרב

זה היה הקרב הגדול האחרון של מסע הצלב האלביגנזי, שלא הסתיים רשמית עד חוזה פריז ב-1229. בנוסף, עם ניצחונו של דה מונפור ומותו של המלך פרו, תמו למעשה השפעותיה של אראגון בלנגדוק.

ביבליוגרפיה

מקורות משניים

  • Martín Alvira-Cabrer, El Jueves de Muret. 12 de Septiembre de 1213, Universitat de Barcelona, Barcelona, 2002. מסת"ב 84-477-0796-2
  • Alvira-Cabrer, Martín (2008). Muret 1213. La batalla decisiva de la Cruzada contra los Cátaros (בספרדית). Ariel, Barcelona. ISBN 978-84-344-5255-8.
  • Marvin, Laurence W. (2009). The Occitan War: A Military and Political History of the Albigensian Crusade, 1209–1218. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 978-0521123655.
  • Jonathan Sumption. The Albigensian Crusade, 2000
  • Tucker, Spencer C., ed. (2010). A Global Chronology of Conflict: From the Ancient World to the Modern Middle East. Vol. I. ABC-CLIO.
  • Hoffman Nickerson, Warfare in the Roman Empire, the Dark and Middle Ages, to 1494 A.D., 1925

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב מירה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Marvin 2009, p. 185.
  2. ^ Tucker, Spencer C. (2009). A Global Chronology of Conflict: From the Ancient World to the Modern Middle East [6 volumes]: From the Ancient World to the Modern Middle East (באנגלית). ABC-CLIO. p. 269. ISBN 978-1-85109-672-5.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Rogers, Clifford J. (2010). The Oxford Encyclopedia of Medieval Warfare and Military Technology (באנגלית). Oxford University Press. p. 36. ISBN 978-0-19-533403-6.
  4. ^ Oman, Charles (2012). A History of the Art of War: The Middle Ages from the Fourth to the Fourteenth Century (באנגלית). Tales End Press. p. 530. ISBN 978-1-62358-003-2.
  5. ^ Sumption, Jonathan (2011). The Albigensian Crusade (באנגלית). Faber & Faber. p. 245. ISBN 978-0-571-26657-9.
  6. ^ Oman, Charles (2012). A History of the Art of War: The Middle Ages from the Fourth to the Fourteenth Century (באנגלית). Tales End Press. p. 534. ISBN 978-1-62358-003-2.
  7. ^ 7.0 7.1 Tucker, Spencer C. (2009). A Global Chronology of Conflict: From the Ancient World to the Modern Middle East [6 volumes]: From the Ancient World to the Modern Middle East (באנגלית). ABC-CLIO. p. 269. ISBN 978-1-85109-672-5.
  8. ^ 8.0 8.1 Marvin 2009, pp. 186–187.
  9. ^ Alvira-Cabrer 2008, pp. 206–208.
  10. ^ Marvin 2009, p. 193.
  11. ^ 11.0 11.1 Rogers, Clifford J. (2010). The Oxford Encyclopedia of Medieval Warfare and Military Technology (באנגלית). Oxford University Press. p. 37. ISBN 978-0-19-533403-6.
  12. ^ Oman, Charles (2012). A History of the Art of War: The Middle Ages from the Fourth to the Fourteenth Century (באנגלית). Tales End Press. pp. 536–537. ISBN 978-1-62358-003-2.
  13. ^ Marvin 2009, p. 192.
  14. ^ Oman, Charles (2012). A History of the Art of War: The Middle Ages from the Fourth to the Fourteenth Century (באנגלית). Tales End Press. p. 536. ISBN 978-1-62358-003-2.
  15. ^ Marvin 2009, p. 191.
  16. ^ Oman, Charles (2012). A History of the Art of War: The Middle Ages from the Fourth to the Fourteenth Century (באנגלית). Tales End Press. p. 529. ISBN 978-1-62358-003-2.
  17. ^ Rogers, Clifford J. (2010). The Oxford Encyclopedia of Medieval Warfare and Military Technology (באנגלית). Oxford University Press. p. 37. ISBN 978-0-19-533403-6.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Marvin 2009, p. 188.
  19. ^ Tucker, Spencer C. (2009). A Global Chronology of Conflict: From the Ancient World to the Modern Middle East [6 volumes]: From the Ancient World to the Modern Middle East (באנגלית). ABC-CLIO. p. 269. ISBN 978-1-85109-672-5.
  20. ^ DK (2009). War (באנגלית). Dorling Kindersley Limited. p. 383. ISBN 978-1-4053-4778-5.
  21. ^ Rogers, Clifford J. (2010). The Oxford Encyclopedia of Medieval Warfare and Military Technology (באנגלית). Oxford University Press. p. 36. ISBN 978-0-19-533403-6.
  22. ^ Oman, Charles (2012). A History of the Art of War: The Middle Ages from the Fourth to the Fourteenth Century (באנגלית). Tales End Press. pp. 530–534. ISBN 978-1-62358-003-2.
  23. ^ DK (2009). War (באנגלית). Dorling Kindersley Limited. p. 383. ISBN 978-1-4053-4778-5.
  24. ^ Sumption, Jonathan (2011). The Albigensian Crusade (באנגלית). Faber & Faber. p. 245. ISBN 978-0-571-26657-9.
  25. ^ 25.0 25.1 Marvin 2009, p. 189.
  26. ^ Marvin 2009, pp. 189–190.
  27. ^ Tucker 2010, p. 269.
  28. ^ Marvin 2009, pp. 175–195.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39015841קרב מירה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קרב_מירה&oldid=2638698"