קרב וסלוי
| תאריך | 10 בינואר 1475 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב רמניקו סאראט (האגם המלוח) | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב ואלאה אלבה (העמק הלבן) | |||||||||||||||||
| מקום | בקרבת וסלוי, רומניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע לצבא מולדובה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב וסלוי, המכונה גם קרב הגשר הגבוה (ברומנית: Bătălia de la Vaslui ו- Bătălia de la Podul Înalt, בהתאמה), הוא קרב שהתקיים ב־10 בינואר 1475 ליד העיירה וסלוי (ברומניה של ימינו), בין צבאות בעלות הברית של נסיכות מולדובה-הונגריה-פולין, תחת פיקודו של שטפאן הגדול והצבא העות'מאני-ולאכי תחת פיקודו האדים סולימאן פאשה. הכוחות העות'מאניים מנו כ־120,000 איש, מול כ־40,000 חיילים מולדובים, אך למרות פער הכוחות הגדול בין שני הצבאות, נחל הצבא העות'מאני תבוסה מוחצת, וחלק ניכר (כ־40,000 איש) מכוחו הושמד. בקרב זה נחל צבא מוסלמי את תבוסתו הגדולה ביותר בהיסטוריה מול צבא נוצרי. בזכות הניצחון בקרב זה העניק האפיפיור סיקסטוס הרביעי לשטפאן את התואר "אלוף המשיח" (Athleta Christi), וכינה אותו "המגן האמיתי של הדת הנוצרית" (Verus christianae fidei athleta). על פי ההיסטוריון הפולני יאן דלוגוש (Jan Długosz),[1] שטפאן לא חגג את ניצחונו הגדול, אלא צם במשך ארבעים יום, והתקיים על לחם ומים בלבד. הוא אסר לייחס לו את הניצחון, והתעקש לייחס את הניצחון לאלוקים.
רקע
הסכסוך בין שטפאן הגדול לסולטן העות'מאני מהמט השני החמיר כאשר שניהם תבעו לעצמם אזור בבסרביה הידוע כיום בשם בודג'ק (Budjak). האזור היה שייך לוולאכיה,[2] אך בזמן שלטונו של פטרו (השני) מושאט (Petru Mușat) היה תחת השפעתה של מולדובה. ייתכן שהאזור סופח למולדביה בסוף המאה ה-14 על ידי רומן הראשון של מולדובה.[3] תחת אלכסנדרו הטוב הפכה בסרביה לחלק אינטגרלי של מולדובה. בשנת 1420 הצליח הצבא המולדובי למנוע את הניסיון העות'מאני הראשון לתפוס את נמלי צ'יליה ואקרמן (Chilia & Akkerman) נמלים אלה היו חיוניים למולדובה, והיוו נקודות מוצא לים השחור. נתיב המסחר הישן מקאפה (Kaffa), אקרמן וצ'יליה עבר בסוצ'אבה במולדובה ומשם ללבוב שבפולין (כיום באוקראינה).
המלכים הפולנים וההונגרים ניסו בעבר לשלוט באזור זה, אך נכשלו; העות'מאנים רצו לשלוט בשני הנמלים ובקאפה, כדי לקבל אחיזה טובה במולדובה ולשמש כנקודת-זינוק ממנה ניתן לפתוח במתקפות נגד האיחוד הפולני - ליטאי.[4] העות'מאנים חששו גם ממיקומה האסטרטגי של מולדובה, המרוחקת מרחק הליכה של 15 עד 20 ימים מקונסטנטינופול.
בשנת 1448 העניק פטרו השני ממולדובה את צ'יליה ליאנוש הוניאדי (Hunyadi János), מושל טרנסילבניה, ולימים מלך הונגריה (הידוע גם בשמו הלטיני Ioannes Corvinus) והעניק בכך להונגריה שליטה על האזור האסטרטגי בדנובה, עם גישה לים השחור. בעקבות הרצח של בוגדאן השני, בשנת 1451 על ידי אחיו פטרו ארון (Petru Aron), הידרדרה מולדובה למלחמת אחים, כששני טוענים לכתר נלחמו על כס המלוכה: פטרו ארון ואלכסנדרל (Alexăndrel).[5] שטפאן, בנו של בוגדאן השני, נמלט ממולדובה לטרנסילבניה יחד עם בן דודו, ולאד דראקול, הידוע גם בכינויו ולאד המשפד (ברומנית: צֶאפֶאש, Ţepeş), שביקש קודם לכן מקלט במולדובה, לחצרו של יאנוש הוניאדי.[6] אף על פי שהונגריה חתמה על הסכם שלום עם העות'מאנים ב -1451, רצה יאנוש הוניאדי להפוך את ולאכיה ומולדובה למכשול שיגן על הממלכה מפני התרחבות העות'מאנית.[7] בסתיו 1453, לאחר שהעות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול, קיבלה מולדובה אולטימטום ונדרשה להתחיל לשלם מס חסות לאימפריה העות'מאנית.[8] כעבור שנתיים, ב־5 באוקטובר 1455, שיגר פטרו ארון את התשלום הראשון בשווי של 2,000 דוקאטים.[9] ולאכיה ומולדובה, שקיימו באותה עת מדיניות פרו-עות'מאנית, החלו לרקום תוכניות להכתיר את וולאד דראקול כנסיך ולאכיה. בין אפריל ליולי 1456, בתמיכתם של כוחות צבא הונגריים ושל אצילים מוולאכיה, הודח הנסיך ולדיסלב השני והוצא להורג, כאשר ולאד דראקול השתלט על השלטון בוולאכיה;[7] עקב כך עברה עיר הנמל צ'יליה לבעלות משותפת של ולאכית - הונגרית. באפריל 1457 שלח ולאד דראקול כוח של 6,000 פרשים, שפלש למולדובה ולסייע לשטפאן לעלות לשלטון.[10] עלייתו לשלטון של שטפאן שמה קץ למלחמת האזרחים, ופטרו ארון נמלט לפולין.
שטפאן המשיך לשלם את מס החסות לשולטן העות'מאני, וכך נמנע מעימות בטרם עת עם אויבו. העדיפות הראשונה שלו הייתה לחזק את מולדובה ולהחזיר לה את השטח שאבד. מכיוון שפטרו ארון התגורר בפולין, ערך שטפאן כמה פשיטות בדרום פולין. העימותים הסתיימו ב־4 באפריל 1459, כאשר באמנה חדשה שנחתמה בין שתי המדינות הסכימה מולדובה לקבל את מעמדה כבת-חסותה של פולין, ואילו פולין החזירה את העיר הוטין (Khotyn) למולדובה והתחייבה לתמוך במולדובה במאבקה להחזרתן של הערים צ'יליה וצ'טאה אלבה.[11] היה זה גם אינטרס של פולין לסייע למולדובה להשיב לעצמה ערים אלה, שכן הדבר היה אמור להגביר את הסחר הפולני באזור.[12] ב־2 במרס 1462, בהסכם מחודש בין שתי המדינות, הוסכם כי שום שטח של מולדובה לא יישאר בשליטה זרה, ואם שטח זה יהיה תחת שלטון זר, יש להחזירו. היסטוריונים משערים כי מאוחר יותר באותה שנה דרש שטפאן מולאד דראקול להחזיר צ'יליה בחזרה למולדובה, דרישה שולאד קרוב לוודאי סירב לה.[13]
ב־22 ביוני 1462, במהלך הקרבות בין ולאד דראקול והשולטן מהמט השני, נוצר שיתוף פעולה בין שטפאן והשולטן, ובסיוע עות'מאני הוא פתח בהתקפה על צ'יליה.[14] המבצר, שהיה מוגן על ידי קירות אבן גבוהים ו -12 תותחים, נחשב, באמצע המאה ה -15, כמבצר החזק ביותר באזור הדנובה.[15] הולאכים הזעיקו למקום צבא בן 7,000 איש, ויחד עם חיל המצב ההונגרי נלחמו בצבאו של שטפאן ובתגבורת העות'מאנית במשך שמונה ימים. הם הצליחו למנוע את כיבושה של צ'יליה. שטפאן נפצע בקרב מרסיס ברגלו.[14] בשנת 1465, בעוד ולאד דראקול נכלא בהונגריה, תקף שטפאן בפעם נוספת את העיר צ'יליה עם כוח צבאי גדול וכלי מצור. אך במקום להטיל מצור על המצודה, הוא הראה לחיל המצב - שתמך במלך הפולני - מכתב שבו דורש מהם המלך להיכנע. המגינים נכנעו ושטפאן השתלט על המבצר.[16].
השולטן מהמט השני זעם על כיבוש העיר וטען כי צ'יליה הינה חלק מוולאכיה, אשר הייתה מדינת חסות של השולטן, ודרש משטפאן להחזיר את העיר לידיו. שטפאן סירב, והחל בגיוס צבאו. הוא הכריח את מהמט השני - שעדיין לא היה מוכן לנהל מלחמה - לקבל את כיבוש העיר.[16] נסיך מולדובה, שהבין כי לא ניתן למנוע מלחמה עתידית עם מהמט השני, ניסה לפייס את השולטן והגדיל את מס החסות ב -50% (ל -3,000 דוקאטים) ואף שלח שליח נושא מתנות לקונסטנטינופול.[17] בשנת 1467 יצא מתיאש הוניאדי ההונגרי למסע מלחמה נגד מולדובה, כדי להעניש את שטפאן על סיפוח האזור. הפלישה הסתיימה בתבוסה מרה להונגרים בקרב באיה, קרב בו נפצע מתיאש הוניאדי שלוש פעמים והיה צריך "לשאת אותו בשדה הקרב על אלונקה, כדי למנוע ממנו ליפול לידי האויב ".[18]
כדי להבטיח את גבולו הדרומי ביקש שטפאן לשחרר את ולאכיה מן השלטון העות'מאני. בוולאכיה שלט באותה עת ראדו היפה, אחיו למחצה של ולאד דראקול. ב־1470 פלש שטפאן לוולאכיה ושרף את העיר בראילה (Brăila).[19] ובשנת 1471 התעמתו סטפן וראדו היפה במולדובה, שם הובס האחרון. בינתיים, נסיכות גנואה, שלה היו כמה מושבות בחצי האי קרים, החלה להיות מודאגת מהשפעתו הגוברת של שטפאן באזור והורתה למושבותיה להתנגד לשאיפות ההתפשטות של שטפאן. מושבותיה של גנואה שכנעו את הטטרים לתקוף את מולדובה. מאוחר יותר באותה שנה פלשו הטטארים למולדובה מצפון, וגרמו נזק חומרי כבד ומכרו לעבדים את התושבים ששבו. שטפאן הגיב בפלישה לשטח הטאטארי, בסיוע פולני. בשנת 1472 פלש אוזון חסן (Uzun Hasan), מנהיגם של שבטים אזריים, לאימפריה העות'מאנית ממזרח, וגרם למשבר גדול באימפריה. אוזון חסן הובס בשנה שלאחר מכן, אך אירוע בלתי צפוי זה עודד את נסיכות ונציה והונגריה לחדש את מלחמתם בעות'מאנים, ועודד את מולדובה בניסיונה להשתחרר מהחסות העות'מאנית. בשנת 1473 הפסיק שטפאן לשלם את מס החסות השנתי לשולטן.[20] ב־13 באפריל 1473 יצא מהמט השני בראש צבאו מקונסטנטינופול, בדרכו למולדובה. שטפאן עדיין קיווה להגיע להסכם עם ראדו היפה וביקש מהמלך הפולני לנסות לגשר ביניהם. ניסיונות הפיוס נכשלו והסכסוך התעצם, כאשר שלושה מנהיגים מאתגרים זה את זה בקרב על כס השלטון הולאכי: ראדו היפה, שנתמך על ידי מהמט השני; בסרב לאיוטה (Basarab Laiotă), אשר בתחילת העימות נתמך על ידי שטפאן ובסרב צפלוש הצעיר (Basarab Ţepeluş Cel Tânár), אשר יזכה לתמיכתו של שטפאן לאחר בגידתו של בסרב לאיוטה. בעקבות עימות נוסף בין סטפן וראדו שנערך בין ה-18 ל־20 בנובמבר, ברמניקו סאראט (ברומנית "האגם המלוח", Râmnicu Sărat), שבו נחל ראדו היפה את תבוסתו השנייה מידי הנסיך המולדובי. כמה ימים מאוחר יותר, ב־28 בנובמבר, התערבו העות'מאנים בעימות, עם צבא המורכב מ־12,000 עות'מאנים ו- 6,000 וולאכים, אך הם ספגו אבדות כבדות ונמלטו על פני הדנובה.[21] לאחר לכידתה של טירת בוקרשט, הכתיר שטפאן את בסרב לאיוטה לנסיך ולאכיה, אך ב־31 בדצמבר, פלש צבא עות'מאני חדש, שמנה 17,000 חיילים, לוולאכיה והקים מחנה באזור הנהר בארלאד. הפלישה העות'מאנית הפחידה את הנסיך החדש, והוא נטש את כסאו ונמלט למולדובה.[21] באביב 1474 עלה לאיוטה בסרב בפעם השנייה על הכס הולאכי; וביוני 1474, הוא בגד בשטפאן והצהיר על נאמנותו למהמט השני.[21] כתוצאה מכך העביר שטפאן את תמיכתו למועמד חדש, בסרב צפלוש הצעיר, אבל שלטונו של זה היה קצר מאד ונמשך רק כמה שבועות, לאחר שהובס על ידי לאיוטה בקרב ב־5 באוקטובר. שבועיים לאחר מכן פלש צבאו של שטפאן מחדש לוולאכיה והכריח את בסרב לאיוטה להימלט.[21] מהמט השני נתן לשטפאן אולטימטום ודרש ממנו לוותר על צ'יליה לטובתו של השולטן העות'מאני, להפסיק את מדיניותו התוקפנית בוולאכיה, ולבוא לקונסטנטינופול כמחוות נאמנות.[20] שטפאן סירב לדרישה העות'מאנית ובנובמבר 1474 הוא כתב לאפיפיור מכתב ובו הזהיר אותו מפני המשך ההתרחבות העות'מאנית וביקש ממנו תמיכה.
ההכנות לקרב
הצבא העות'מאני
מהמט השני הורה למפקד הצבא, האדים סולימאן פאשה, לסיים את המצור על העיר שקודר (Shkodër), כיום באלבניה, שהייתה בשליטתה של נסיכות ונציה, להעביר את כוחותיו לסופיה, ומשם להתקדם, עם תגבורת שיקבל, לעבר מולדובה. צבאו של האדים סולימאן פאשה היה מותש, לאחר מצור שנמשך כשלושה חודשים, מ 17 מאי עד 15 באוגוסט.[20] הדרך משקודר למולדובה הייתה קשה וארוכה, וארכה כחודש ימים, במזג אוויר גרוע ובתנאי קרקע קשים. על פי ההיסטוריון הפולני דלוגוש,[18] הצטווה האדים סולימאן פאשה, שלאחר שיביס את צבאו של שטפאן, להתקדם לעבר פולין ולהקים שם מחנה לחורף, כדי שיוכל לפלוש להונגריה באביב, ושם יחבור לכוחות אחרים של צבא השולטן. הצבא העות'מאני כלל יניצ'רים וכוחות רגלים כבדים, שנתמכו על ידי יחידות חיל הפרשים הכבדים (Sipahi) ועל ידי חיל הפרשים הקלים (Akinci), ששימשו כיחידות סיור. לכוח הצבאי של סולימאן פאשה הצטרפו גם פרשים טאטאריים וחיילים ממדינות חסות של האימפריה. כעשרים אלף איכרים בולגרים נכללו גם הם בצבא; המטלות העיקריות שלהם היו לפנות את הדרך לשאר הצבא על ידי בניית גשרים על פני המים והסרת השלג מהכבישים, ולהניע עגלות אספקה.[22] בסך הכל מנו כוח הפרשים העות'מאניים 30,000 לוחמים. בספטמבר 1474 התכנס הצבא העות'מאני בסופיה, ומשם צעד לעבר מולדובה וחצה את הדנובה הקפואה ברגל.[22] התחנה הראשונה שלו הייתה ולאכיה, אליה הוא נכנס דרך ווידין (Vidin) וניקופוליס (Nicopolis). צבאו נח במשך שבועיים בוולאכיה, ומאוחר יותר חבר אליו כוח ולאכי שמנה 17,000 לוחמים, בפיקודו של בסרב לאיוטה, שהצטרף לעות'מאנים.
הצבא המולדובי
שטפאן קיווה לקבל תמיכה ממדינות אירופה, ובעיקר מהאפיפיור. אך העזרה שקיבל הייתה צנועה מאד. הממלכה ההונגרית שלחה 1,800 לוחמים, ואילו פולין שלחה 2,000 פרשים. כ־5,000 חיילים ממוצא הונגרי (Székely) באו לעזרתו של שטפאן. צבא מולדובה היה מצויד בעשרים תותחים בלבד; פרשים קלים (Călăraşi); פרשים כבדים (Viteji), אנשי חצרו של שטפאן ובני אצולה, וכן חיילים מקצועיים. הצבא מנה כ־40,000, מתוכם 10,000 עד 15,000 חיילים קבועים. השאר, כ־30,000 איכרים, היו חמושים באלות, קשתות, וכלי נשק אחרים מתוצרת בית. הם גויסו ל"הצבא הגדול" (Oastea Mare), שאליו התגייסו כל הגברים החופשיים, שהיו בני 14 ומעלה.
הקרב
הצבא העות'מאני הפולש נכנס למולדביה בדצמבר 1474. כדי לפגוע באספקה של הצבא עות'מאני, שטפאן הנהיג מדיניות של "אדמה חרוכה" ומים מורעלים.[22] כוחות שהתמחו בהנחת מארבים זינבו בעות'מאנים המתקדמים. האוכלוסייה ובעלי חיים פונו מצפון הארץ להרים.
סיירים עות'מאנים דיווחו לסולימאן כי יש כפרים לא נפגעו ממדיניות "האדמה החרוכה" ליד וסלוי, והכוחות העות'מאנים פנו לאזור זה. החורף היקשה על הקמת מחנה ואילץ את העות'מאנים לנוע במהירות לכיוון בירתה של מולדובה, סוצ'בה. כדי להגיע לוסלוי, שם היה המחנה הראשי של צבא מולדובה, נאלצו לחצות את "הגשר הגבוה" (Podul Înalt) מעל נהר ברלד. הגשר, שהיה עשוי מעץ, ולא התאים למעבר כוחות גדולים של חיילים.[22] שטפאן בחר את שדה הקרב - אותו מקום שבו אביו, בוגדאן השני, ניצח את הפולנים בשנת 1450. במקום זה נלחם שטפאן עצמו, כשהיה בן 17, לצידו של ולאד דראקול. האזור היה אידיאלי למגינים: העמק היה מוקף מכל עבר בגבעות מכוסות יער. בתוך העמק, השטח היה ביצתי, והגביל את תנועת הגייסות.[22] סולימאן פאשה היה מלא ביטחון בכוחותיו ולא טרח לשלוח יחידות סיור שיאתרו את האויב. ב־10 בינואר 1475, החל הקרב. מזג האוויר היה קפוא ומעונן, העמק היה מכוסה בערפל סמיך והכוחות העות'מאניים היו מותשים. שטפאן ביצר את הגשר, בעודו מכוון את התותחים שלו לעבר המבנה. איכרים וקשתים הסתתרו ביער, יחד עם שטפאן וחיל הפרשים שלו.
המולדובים עשו את המהלך הראשון בקרב: הם שלחו יחידת חצוצרנים ומתופפים למרכז העמק. קולות החצוצרות התופים גרמו לסולימאן פאשה לחשוב שכל הצבא המולדבי ממתין לו שם.[19] אך במקום זאת, במרכז העמק החזיקו כוחות הונגריים (סקלים) והצבא המקצועי המולדובי, ששטפאן פקד עליהם לבצע נסיגה איטית כאשר נתקלו באויב. סולימאן פאשה ציווה על כוחותיו להתקדם, וכשהתקדמו עמוק אל תוך העמק, החלה הארטילריה המולדובית להפגיז אותם, ואחריהם נורתה אש רובים וקשתות משלושה כיוונים שונים. הקשתים לא יכלו לראות את האויב בגלל הערפל, והם כיוונו את חיציהם על פי רעש ההתקדמות של הצבא העות'מאני. חיל הפרשים של מולדובה פיתה את הכוחות העות'מאנים לחדור עמוק יותר אל תוך העמק על ידי ביצוע התקפות פגע וברח. הפרשים העות'מאניים ניסו לחצות את גשר העץ, וגרמו לקריסתו.[22] החיילים העות'מאניים ששרדו את התקפות הארטילריה והקשתים, ושלא שקעו בביצות, נאלצו להתעמת עם הצבא המולדובי, יחד עם החיילים הסקליים במעלה העמק. 5,000 החיילים הסקליים הצליחו להדוף 7,000 רגלים עות'מאניים. לאחר מכן הם נסוגו באיטיות, כפי שהורה שטפאן, אך מאוחר יותר הותקפו על ידי הפרשים הכבדים העות'מאניים,[22] ואילו שאר חיילי הרגלים העות'מאניים תקפו את האגפים המולדביים.
סולימאן פאשה ניסה להגביר את המתקפה שלו, בלי לדעת מה קרה בעמק, אבל שטפאן, יחד הלוחמים מבני האצולה, יצאו למתקפה גדולה. כל חייליו, יחד עם איכרים ופרשים כבדים, תקפו מכל עבר. בו בזמן, החצוצרנים המולדובים, שהסתתרו מאחורי קווים עות'מאניים, החלו להשמיע את תרועות החצוצרות שלהם, וגרמו לבלבול רב אצל היחידות עות'מאניות, שפנו בכל פעם לכיוון החצוצרות. סולימאן פאשה איבד את השליטה בצבא שלו. הוא ניסה נואשות להחזיר לעצמו את השליטה, אך לבסוף נאלץ להורות על נסיגה. הקרב נמשך ארבעה ימים, בשלושת הימים האחרונים, רדפו הפרשים של מולדובה והפרשים הפולנים (שמנו כ־2,000 איש) אחרי הצבא העות'מאני הנמלט, עד שהגיעו לעיירה אובלוצ'טה (כיום נקראת Isaccea) במחוז דוברוג'ה.
הלוחמים הולאכים ברחו משדה הקרב מבלי להילחם. בסרב לאיוטה הפנה את צבאו כנגד העות'מאנים, שקיוו למעבר בטוח בוולאכיה. ב־20 בינואר, הוא יצא מטירתו והתעמת עם כמה מהעות'מאנים שנמצאו על אדמתו. לאחר מכן, הוא לקח את הדגלים העות'מאניים ושלח אותו למלך ההונגרי כהוכחה לאומץ לבו.[22] בקרב וסלוי נהרגו כ -45,000 חיילים עות'מאנים, נישבו ארבעה מפקדים בכירים (בדרגות פאשה) וכ־100 דגלים נלקחו שלל.[23] יאן דלוגוש כותב כי "כל השבויים העות'מאניים שופדו ",[1] וגופותיהם נשרפו. רק אחד מהקצינים העות'מאניים לא הוצא להורג - בנו היחיד של הגנרל העות'מאני איזאק ביי, ממשפחת גאזי אברנוס, שאביו לחם עם מירצ'ה הזקן.[22]
לאחר הקרב
לאחר הקרב שלח שטפאן את "ארבעת המפקדים הטורקים שנתפסו, יחד עם שלושים ושישה מהדגלים שלהם ושלל רב, אל המלך קז'ימייז' בפולין", והפציר בו לסייע בכוחות צבא וכסף לתמיכה במאבק נגד העות'מאנים. הוא גם שלח מכתבים וכן קצינים בכירים שבויים ודגלים טורקיים לאפיפיור ולמלך ההונגרי מתיאש הוניאדי, וביקש את תמיכתם.[1] בתגובה כתב מתיאש לאפיפיור, לקיסר ולמלכים ולנסיכים אחרים, כי היה זה הוא שהביס את הצבא הטורקי הגדול, בעזרתו של שליט ולאכיה.[1] גם האפיפיור לא הבטיח לשטפאן עזרה אך העניק לו את תואר הכבוד "מגן הנצרות", ואילו המלך קז'ימייז' טען "למחסור הן בכסף והן בחיילים" ולא עשה דבר.[24]
שטפאן ניסה ליצור קואליציה חדשה עם המעצמות האירופיות, וטען כי חייליו הטובים ביותר של מהמט השני אבדו בוסלוי. כששמע על התבוסה הקשה, הסתגר השולטן מהמט השני לכמה ימים וסירב לראות איש מנתיניו. תוכניות ההתפשטות האחרות שלו נידחו והוא תיכנן את נקמתו בשטפאן.[22] ב־1476, שנה שלאחר הקרב בוסלוי, פלש מהמט השני למולדובה, בראש צבא של 150 אלף איש, ואליו הצטרפו כ־10,000 חיילים ולאכים בפיקודו של בסרב לאיוטה וכ־30,000 טטרים (מחצי האי קרים) בפיקודו של החאן מנילי הראשון ג'יראי (Meñli I Giray). חיל הפרשים הטטרי תקף את מולדובה מצפון והחל במסע ביזה. חייליו של שטפאן רדפו אחריהם, והרגו את מרביתם. ג'יראי כתב למהמט השני שהוא אינו יכול לנהל עוד מלחמה נגד שטפאן, מכיוון שאיבד את בנו ושנים מאחיו, וחזר לקרים עם סוס אחד בלבד.
ביולי 1476, לאחר שהרג 30,000 עות'מאנים, הובס שטפאן בקרב ואלאה אלבה (ברומנית: העמק הלבן - Valea Albă). עם זאת, העות'מאנים נכשלו במצור על מבצר סוצ'אבה ומבצר ניאמץ (Neamț). בסרב לאיוטה נאלץ לסגת חזרה לואלכיה, כאשר ולאד דראקול ושטפאן בתורי (Ștefan Báthory), שליט (וויווד, Voivode) טרנסילבניה, רדפו אחרי צבא של 30 אלף איש. צבאו של שטפאן פלש לוולאכיה מצפון, בעוד צבאותיהם של ולאד דרקול ובתורי פלשו ממערב. בסרב לאיוטה נמלט בחודש נובמבר 1476, ו-ולאד דרקול עלה מחדש על על כס המלוכה בוולאכיה. ולאד דרקול קיבל 200 אבירים נאמנים משטפאן כדי לשמש שומרי ראשו הנאמנים, אבל צבאו נשאר קטן.
בסרב לאיוטה פלש מחדש לוולאכיה, ו-ולאד דראקול יצא לקרב נגדו ונהרג על ידי יניצ'רים ליד בוקרשט בדצמבר 1476. בסרב לאיוטה עלה לשלטון מחדש בוולאכיה. ושטפאן חזר לוולאכיה בפעם החמישית והאחרונה כדי להדיח אותו. בסרב הרביעי "הצעיר", המכונה גם צֶפֶלוּש ׁ(Ţepeluşׁׂ), הפך לשליטה של המדינה.
בשנת 1484 הצליחה האימפריה העות'מאנית, בראשותו של באיזיט השני, לכבוש את צ'יליה וצ'טאטה אלבה ולשלב אותה באימפריה תחת השם בודג'אק, והותירו את מולדובה ללא מוצא לים לשנים רבות.
בין מאי לספטמבר 1488 בנה שטפאן את מנזר וורונץ (Voroneț) כדי להנציח את הניצחון בוסלוי. בשנת 1490 הרחיב שטפאן את פעילותו להקמת מבני דת, ובנה מנזר על שמו של יוחנן המטביל. מנזרים אלה שימשו כמרכזים תרבותיים, וכיום הם נמצאים ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. ניצחונו של שטפאן בווסלוי נחשב לאחד הניצחונות המולדים הגדולים ביותר על העות'מאנים, וככזה "מילא תפקיד בהיסטוריה האוניברסלית" על ידי הבטחת "התרבות והציוויליזציה של המערב הנוצרי מפני הסתערות האסלאם".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 The Annals of Jan Długosz, IM Publications, 1997
- ^ Wayne S. Vucinich, Matei D. Vlad, Colonizarea rurala in Tara Romaneasca si Moldova (secolele XV-XVIII) [Rural Colonization in Wallachia and Moldavia (15th-18th Centuries)], The American Historical Review 79, 1974-12, עמ' 1589 doi: 10.2307/1851858
- ^ Hans-Joachim Stoll, Victor Spinei, Moldavia in the 11th - 14th Centuries, Jahrbuch für Wirtschaftsgeschichte / Economic History Yearbook 30, 1989-01 doi: 10.1524/jbwg.1989.30.3.239
- ^ Curaeus, Joachim., Gentis Silesiae Annales., 1571
- ^ Studii noi despre probleme vechi: din istoria evului mediu românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 92
- ^ Studii Noi Despre Probleme Vechi – Din Istoria Evului Mediu Românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 93
- ^ 7.0 7.1 Studii noi despre probleme vechi: din istoria evului mediu românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 92 - 93
- ^ Studii noi despre probleme vechi: din istoria evului mediu românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 91
- ^ The Ottoman Law of War and Peace—The Ottoman Empire and Tribute Payers, Columbia University Press, 2000, עמ' 164
- ^ Studii Noi Despre Probleme Vechi – Din Istoria Evului Mediu Românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 94
- ^ Studii Noi Despre Probleme Vechi – Din Istoria Evului Mediu Românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 96
- ^ Studii noi despre probleme vechi: din istoria evului mediu românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 134
- ^ Studii Noi Despre Probleme Vechi – Din Istoria Evului Mediu Românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 95 - 96
- ^ 14.0 14.1 Studii noi despre probleme vechi: din istoria evului mediu românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 149
- ^ Studii noi despre probleme vechi: din istoria evului mediu românesc, Cetate de Scaun, 2004, עמ' 97
- ^ 16.0 16.1 The Annals of Jan Długosz, IM Publications, עמ' 552
- ^ Denize, Eugen, Semnificaţia Haracului în relaţiile Moldo-Otomane din vremea lui Ştefan cel Mare – Câteva Consideraţii
- ^ 18.0 18.1 The Annals of Jan Długosz, IM Publications, עמ' 566
- ^ 19.0 19.1 George Ureche, Letopiseţul Ţărîi Moldovei, Litera, 201, מסת"ב 978-606-600-338-4
- ^ 20.0 20.1 20.2 The Ottoman Law of War and Peace: The Ottoman Empire and Tribute Payers, East European Monographs, 2000
- ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 Mehmed the Conqueror and His Time, Princeton University Press
- ^ 22.00 22.01 22.02 22.03 22.04 22.05 22.06 22.07 22.08 22.09 Nicolae Iorga, Istoria lui Ştefan cel Mare, Minerva, 1904 ומהדורה מחודשת בשנת 1966
- ^ A Documented Chronology of Roumanian History – from prehistoric times to the present day, Oxford, 1941, עמ' 108
- ^ website: Romania Country study.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] קרב וסלוי25788278