קלמית
קַלְמִית (באנגלית: Shawm; בגרמנית: Schalmei) הוא כלי נגינה מימי הביניים והרנסאנס, ממשפחת כלי הנשיפה מעץ, שהיה בשימוש באירופה מן המאה ה-12 (לכל הפחות) עד המאה ה-17. הקלמית התפתחה מן הזורנה המזרחית והיא עצמה הורתו של האבוב המודרני. גוף הקלמית נחרט בדרך כלל מחתיכת עץ אחת, והוא מסתיים בפעמון הולך ומתרחב, דומה לזה של חצוצרה. מן המאה ה-16 ואילך ייצרו קלמיות בכמה גדלים, מסופרנינו ועד באס נמוך, וניתן היה לנגן יצירות לארבעה או חמישה כלים על ידי הרכב שכלל רק קלמיות.[1]
לכל הקלמיות המאוחרות (להוציא הקטנה ביותר) היה לפחות נקב אחד שאיפשר הנמכה נוספת של המנעד; מערכת הנקבים כוסתה בדרך כלל במכסה עץ מנוקב שנקרא פונטנלה (fontanelle). הלשונית הכפולה, הדומה לזו של בסון, יוצרה מאותו עבקנה שכיח ששימש גם לבניית אבובים ובסונים; היא הושחלה ישירות לתוך שקע בחלקו העליון של הכלי, ובסוגי קלמיות גדולים יותר אל קצה צינורית מתכת הנקראת בוקאל (bocal). ה"פירואטה" (pirouette), גליל עץ קטן וחלול הדומה לטבעת, הולבשה על הפייה ושימשה כמשענת לשפתיים ואמבושיור. מאחר שרק חלק קטן של הפייה בלט מן הפירואטה, הפקת גוני-צלילים באמצעות השפתיים הייתה מוגבלת. הקדח הקוני לאורכה של הקלמית והפעמון המתרחב, ובנוסף להם גם סגנון הנגינה שהוכתב על ידי השימוש בפירואטה, העניקו לכלי צליל חד ופולח כשל חצוצרה המתאים היטב לנגינה תחת כיפת השמיים.
אטימולוגיה
באנגלית השם Shawm מופיע לראשונה רק במאה ה-14. במקור היו שלוש צורות עיקריות שונות, (1) שאלמל (schallemele) שאמולה (shamulle)או שאמבל (shamble). (2) שאלמי (s(c)halmys), shalemeyes או chalemyes, כולן צורות רבים באנגלית של ימי הביניים, ו(3) שאלמוז (sc(h)almuse) או שאלמז (schalmesse), שכל אחת בתורה לקוחה מן המילה הלטינית "קאלאמוס" |(קנה סוף) או בצורתו המוקטנת בלטינית עממית, "קאלאמלוס". (שמו של כלי קנה אחר, שונה במקצת, ה"שאלמו" (chalumeau), גם הוא שותף לאטימולוגיה זו.) צורות הרבים הקדומות נחשבו במקרים רבים בטעות לצורות יחיד, וצורות רבים חדשות נבראו מהן. הצמצום המאוחר יותר של המאה ה-15 וה-16 להברה יחידה בצורות כמו schalme , shaume, shawme ולבסוף (במאה ה-16) shawm - "שום" נבע מן הסתם מן הבלבול בין צורות רבים ליחיד.[2]
בגרמנית נקראה הקלמית "שאלמאי" (Schalmei), או לגבי כלים גדולים יותר במשפחה "בומבארד" - גם באנגלית במאה ה-14 - ששונה בהמשך ל"בומבארדט" ולבסוף, המאה ה-17 ל"פומפר". המילה הראשונה זהה במידה רבה לשם הצרפתי הישן לאותו כלי נגינה, chalemie, וההנחה היא שנלקחה מן ה"קאלאמוס" הלטיני (שהיא בתורה לקוחה מן ה-κάλαμος היוונית, שמשמעה "קנה או גבעול". עם זאת, אפשר שהמקור הוא ה"סאלאמייה", אבוב מסורתי ממצרים, בשם (سلامية). ייתכן שהקלמית האירופאית התפתחה מכלים דומים, שהובאו לאירופה מן המזרח הקרוב בתקופת מסעי הצלב.[3]
השימוש בקלמית
כלים דומים לקלמית של ימי הביניים נשמעים עדיין בארצות רבות בימינו, בביצוע נגני רחוב או תזמורות צבאיות. השימוש הצבאי היה מוכר לצלבנים, שנאלצו לא פעם להתייצב מול להקות מקובצות של קלמיות ותופי נאקר (אבי הטימפני) סרצנים, אשר שימשו כנשק פסיכולוגי. נראה שרישומו של הכלי היה רב, הואיל והאירופאים לא איחרו לאמץ אותו הן כליווי למחולות והן למטרות צבאיות. התזמורת המקובלת לריקודים תחת כיפת השמים במאה ה-15 הייתה מורכבת מחצוצרה זחיחה, שניגנה נעימות פופולריות, כששתי קלמיות מאלתרות נעימות משניות בקו העליון. בארצות רבות באסיה, טכניקת הקלמית כוללת נשימה מחזורית, המאפשרת נגינה רציפה ללא הפסקות לשאיפת אוויר.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קלמית |
הערות שוליים
- ^ ביינס וקירנבאואר, "שום" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
- ^ גרוב
- ^ גרוב