קלוד (הר געש)
 | |
| קלוד ב-1980 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש שכבתי |
| גובה | 1,731 מטרים |
| מיקום | ג'אווה אינדונזיה |
| מספר הר געש | 263280[1] |
| התפרצות אחרונה | 13 בפברואר עד 15 בפברואר 2014 |
| קואורדינטות | 7°55′51″S 112°18′35″E / 7.9307154°S 112.309742°E |
הר קֶלוּד (באינדונזית: Gunung Kelud אבל גם Klut, Cloot, Kloet, Kloete, Keloed או Kelut) הוא הר געש שכבתי פעיל במחוז מזרח ג'אווה, באי ג'אווה שבאינדונזיה, כ-90 קילומטרים מדרום מזרח לעיר סורביה. במהלך כל ההיסטוריה נודע קלוד, כמו הרי געש רבים באינדונזיה והרי געש אחרים על טבעת האש שעל שולי האוקיינוס השקט, כהר געש המתאפיין בהתפרצויות געשיות מתפוצצות גדולות. מאז שנת 1000 התרחשו מעל ל-30 התפרצויות. בהתפרצות של 1919 נהרגו מעל ל-5,000 תושבים ובהתפרצות של 2014 הורו הרשויות לפנות כ-200,000 תושבים ברדיוס של 10 קילומטרים סביב ההר.[2]
תיאור
מרבית הגעשיות באינדונזיה נובעת מקשת סונדה – קשת איים שנוצרה באזור הפחתה בו חודר הלוח ההודי אל מתחת ללוח האירו-אסיאתי. קשת זו תחומה מצדה הצפון-צפון-מערבי על ידי איי אנדמן – שרשרת של איים געשיים ממקור בזלתי, וממזרח על ידי קשת בנדה – שאף היא נוצרה כתוצאה מהפחתה.[3]
קלוד הוא הר געש שכבתי, אחד מ-129 הרי הגעש הפעילים של אינדונזיה. ההר שאיננו בולט בנוף מתנשא לגובה 1,731 מטרים ומכיל בפסגתו אגם לוע שהיה המקור לכמה מההתפרצויות הקטלניות באינדונזיה. הצדודית של פסגת ההר א-סימטרית מאד משום שהיא כוללת כמה כיפות לבה חצויות על ידי לועות רבים. חרוטי געש לווייניים וכיפות לבה נוספים שוכנים נמוך על המדרונות המזרחיים, המערביים והדרום דרום מערביים של ההר. במשך השנים נדדה הפעילות הגעשית במכלול הלועות הגעשיים שעל הפסגה בכיוון השעון. במשך השנים נעשו כמה ניסיונות לרוקן את האגם שבפסגת ההר בעקבות האסון של שנת 1919. כך למשל אחרי ההתפרצות של 1966, נבנו צמד מנהרות ניקוז (מנהרות אמפרה – Ampera) במדרון הדרום מערבי של ההר והן הורידו את מפלס המים באגם לנפח של מיליון מ"ק.[1]
ההתפרצויות במאה ה-20
ב-19 במאי 1919 גרמה ההתפרצות של הר קלוד למותם של כ-5,000 תושבים עקב מפולות בוץ (המכונות להאר). התפרצויות גדולות נוספות התחוללו בשנים 1951, 1966 ו-1990 והן גרמו למותם של 250 תושבים. ההתפרצות של 1990 החלה בתחילת פברואר 1990 ויצרה עמוד התפרצות בגובה 7 קילומטרים של טפרה וכמה זרמים פירוקלסטיים. יותר מ-30 איש נהרגו. פועלים המשיכו לחצוב את מנהרת אמפרה למרות החום הרב שנפלט מהמשקעים החמים מאד (בין 90°C ל-400°C) של הזרמים הפירוקלסטיים שהגיעו לגובה של 25 מטרים וסתמו את פתח הכניסה למנהרה.
ההתפרצות של 2007
ב-16 באוקטובר הורו הרשויות לפנות כ-30,000 תושבים שהתגוררו בסמוך לקלוד, לאחר שהמדענים העלו את הכוננות לדרגה הגבוהה ביותר, לאחר שצפו התפרצות קרובה.
הר קלוד התפרץ בסביבות 3 אחרי הצהריים (זמן מקומי) בשבת ה-3 בנובמבר 2007. המידע על ההתפרצות הגיעה מהמכון הסייסמולוגי המרכזי של אינדונזיה, אבל לא ניתן היה לראותה בעין משום שפסגת ההרים הייתה מכוסה בעננים, והייתה זו התפרצות קטנה יחסית. ביום ראשון ה-4 בנובמבר התפרץ ההר שוב ופלט עמוד אפר געשי לגובה 500 מטרים. הטמפרטורה של מי אגם הלוע בפסגה עלו מ-43.9°C ל-60.7°C. החום הרב יצר ענן של קיטור ועשן שהגיע לגובה של 488 מטרים. ב-5 בנובמבר התפרצו עמודי עשן וקיטור חדשים מלוע ההר. מים רותחים זרמו מאגם הלוע על מורדות ההר. למרות הוראת הפינוי העדיפו כ-25,000 תושבים להישאר במגוריהם.
למחרת התרוממה כיפת לבה דרך מרכז אגם הלוע. מצלמות במעגל סגור הראו שהאי המוארך (100 מטרים) התרומם לגובה של 20 מטרים מעל פני האגם. ההר המשיך לפלוט עשן ותימרת העשן הגיעו לגובה של קילומטר.
אחרי 48 שעות של עשן ואפר, אך ללא פליטת לבה הכריזו השלטונות האינדונזים ב-8 בנובמבר שאין חשש מהתפרצות קרובה. השלטונות אמרו שהר הגעש חווה "התפרצות איטית" ובלתי סביר שיתפרץ שוב, כפי שעשה פעמים רבות קודם לכן במאה הקודמת[דרושה הבהרה].
ב-12 בנובמבר החל הר קלוד לפלוט לבה לתוך אגם הלוע שלו. כיפת הלבה, שהתרחבה לאורך של 250 מטרים ולגובה של 120 מטרים נסדקה והלבה החלה לזלוג לתוך מי האגם. העשן התרומם לגובה של יותר מ-2 קילומטרים, ואפר כיסה כמה כפרים סביב הר הגעש. ב-14 בנובמבר העשן היתמר לגובה של 2.5 קילומטרים, ואפר קל כיסה כפרים במרחק של 15 קילומטרים משם. כיפת הלבה התפשטה על פני כל האגם שנעלם.
ההתפרצות של 2014
הר קלוד התפרץ ב-13 בפברואר 2014 בשעה 21:50 (זמן מקומי). הר הגעש פלט אפר געשי שכיסה שטח שקוטרו 500 קילומטרים, כשליש משטח האי ג'אווה. גשם האפר נשר בערים הגדולות סורביה ויוגיאקרטה ואילץ את השלטונות לסגור זמנית שלושה שדות תעופה, בהם שדה התעופה העמוס של סורביה. כ-200,000 תושבים המתגוררים ב-36 כפרים ברדיוס של 10 קילומטרים מההר נצטוו על ידי השלטונות להתפנות.[4][2]
