קיי רדפילד ג'יימיסון

קיי רדפילד ג'יימיסון (באנגלית: Kay Redfield Jamison; נולדה ב-22 ביוני 1946) היא פרופסורית לפסיכולוגיה קלינית וסופרת אמריקאית, מהמומחים הבכירים בעולם להפרעה דו-קוטבית, שבה היא לוקה בעצמה. נבחרה על ידי המגזין TIME ל"גיבורת רפואה".

קורות חיים

אביה של ג'יימיסון היה טייס מטאורולוג בחיל האוויר האמריקאי. עד שמלאו לה עשר שנים נדדה המשפחה מפלורידה לפוארטו ריקו, לקליפורניה ולטוקיו. בספרה האוטוביוגרפי "נפש לא שקטה" היא מספרת כי הסתגלה במהירות לתנאים המשתנים וכי ילדותה המאושרת שימשה עבורה בסיס איתן שסייע לה בהמשך.

בשנה האחרונה של לימודי התיכון פקד אותה המשבר הנפשי הראשון. הוא היה קל יחסית, והיא הצליחה לסיים את לימודיה. בגיל 18 התחילה את לימודיה לקראת תואר ראשון בפסיכולוגיה, ובגיל 25 התחילה את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA).

ב-1974 החלה ליטול ליתיום (ארבע שנים בלבד לאחר שה-FDA אישר אותה לשימוש בטיפול במאניה). היא סבלה מתופעות לוואי קשות של התרופה, והפסיקה להשתמש בה לאחר חצי שנה. בתוך שבועות אחדים הידרדר מצבה עד כדי פסיכוזה קשה. חייה התנהלו כך במשך כעשור שנים. עמיתיה שהעריכו את יכולותיה ואת הישגיה עמדו לצדה וגוננו עליה מפני עצמה ומפני הסביבה. באחד משיאי הדיכאון נטלה מנת יתר של ליתיום בשילוב תרופה נגד הקאות, אך ניצלה.

ג'יימיסון האמינה כי יש ביכולתה לחולל שינוי בהתייחסות להפרעה הדו קוטבית ולטיפול בה, וב-1981 פתחה ב-UCLA מרפאת חוץ - המרפאה להפרעות אפקטיביות - שהפכה בתוך זמן קצר למרכז להוראה ולמחקר. המרפאה שמה דגש על טיפול תרופתי בשילוב פסיכותרפיה, במקום להשתמש בתרופות בלבד.

ב-1985 יזמה ג'יימיסון, בשיתוף התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, תוכנית קונצרט המבוססת על חייהם ועל יצירותיהם של מלחינים שסבלו מהמחלה, ובהם רוברט שומאן, הקטור ברליוז והוגו וולף. הקונצרט נחל הצלחה והפך בסיס לסדרת קונצרטים שבוצעו ברחבי ארצות הברית ושודרו בטלוויזיה הציבורית.

ג'יימיסון היא פרופסורית לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס ופרופסורית כבוד לאנגלית באוניברסיטת סנט אנדרוז שבסקוטלנד.

עבודתה ועמדותיה

ג'יימיסון חיברה בשנת 1990 את ספר היסוד הקלאסי על הפרעה דו-קוטבית - "Manic-Depressive Illness" (בשיתוף פרדריק ק. גודווין).

לקראת יציאתו לאור של ספרה "Exuberance: The Passion for Life" בשנת 2004, הסבירה ג'יימיסון בראיון כי כבעלת מזג תוסס ונמרץ כמהה כל חייה לשקט ולשלווה. בסופו של דבר בחרה בדרך של "סער ופרץ" המלווה במשמעת ברזל. דרך זו עדיפה בעיניה על ניהול חיים "משמימים עד אימה".

בספרה "Touched with Fire: Manic-Depressive Illness and the Artistic Temperament", שראה אור בשנת 1993, הדגימה ג'יימסון כיצד מופיעה הפרעה דו-קוטבית בקרב משפחות אמנים ואנשים בעלי הישגים גבוהים. כדוגמה לכך ציינה את לורד ביירון ואבותיו. כמו כן, דיווחה על מחקר הטוען כי 15 אחוז מהאנשים המאובחנים כלוקים בהפרעה דו-קוטבית מעולם לא חוו דיכאון, ולמעשה הם במצב קבוע של היפומאניה. כדוגמה לכך ציינה את נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט.

בספר "הלילה ממהר לרדת: להבין את ההתאבדות", שראה אור בשנת 1999, הציגה ג'ימיסון מחקר השוואתי מקיף של מקרי התאבדות. הספר עוסק בהרחבה בתגובות להתאבדות מהיבטים היסטוריים, דתיים ותרבותיים. אחד הפרקים בו הוקדש ליחסם של קובעי המדיניות ושל דעת הקהל האמריקאית לנושא זה. הספר נכתב בעקבות התאבדותו של חבר קרוב, שאובחן כבעל הפרעה דו-קוטבית. השניים כרתו ברית והבטיחו זה לזה כי כל אימת שיחושו בנטייה אובדנית גוברת יבלו יחדיו שבוע בקוטג', אלא שהחבר לא קיים את הברית ולא יצר עמה קשר לפני שהתאבד.

ג'יימיסון סיפרה באוטוביוגרפיה שלה, "נפש לא שקטה", כי החלפת המונח מניה דפרסיה בהפרעה דו קוטבית נתפסה אצלה באופן שונה מאשר בקרב רוב המטפלים והחולים. האחרונים חשו שהשם החדש מעניק לאבחנה אופי מדעי ויבש, ומוריד כך מנטל הסטיגמה הכבד. היא, לעומת זאת, מצאה שהניסוח מעליב בכך שהוא מטשטש, מגמד ומטייח את המציאות. היא אף ניסתה להוכיח באמצעות טיעונים מקצועיים מדוע השם החדש מחמיץ את המטרה, חוטא לעובדות ואף שגוי.

לדעתה, הצרכים של המדע בשפה מדויקת ויעדי ההסברה של הפעילים למען נפגעי הנפש מתערבלים יחדיו ויוצרים בלבול ומחלוקת. אולם אין היא טוענת ש"סילוק סטיגמה דרך שינוי השפה ומאמצי ההסברה לחינוך הציבור" אינם חיוניים, אלא שהם לבדם לא יחוללו את השינויים הדרושים. ג'יימיסון הדגישה בספרה "נפש לא שקטה" את חשיבות תרומתם של "ארגוני פציינטים", בני משפחה ואנשי המקצוע בנושאים אלה, והוסיפה כי קבוצות אלה ערכו הפגנות והטרידו את קובעי המדיניות עד שהצליחו להביא להגדלת הקצאת המשאבים למחקר, להרחבת השיקום הפסיכיאטרי, לשיפור מה בהתייחסות שוויונית ולריכוך הסטיגמה החברתית. מאמציהם יישאו פרי אמיתי, לדעתה, אך ורק אם ייעשו במקביל פעולות נוספות, כגון: גילוי הגורמים הגנטיים והסיבות הביולוגיות למחלות, פיתוח שיטות לסריקת המוח, פיתוח בדיקות דם שיתנו תוקף מדעי למחלות הפסיכיאטריות, פעולות חקיקה ועוד - כל אלה ישנו את הגישה כלפי מחלות הנפש.

ציטוטים

ג'יימיסון מסכמת את השקפתה על חייה ועל מחלת הנפש שלה באוטוביוגרפיה "נפש לא שקטה":

”מזמן זנחתי את הרעיון לנהל חיים נטולי סערות, או חיים ללא עונות מתות. החיים מסובכים ודינאמיים מדי, ואין סיכוי שישתנו. המזג ההפכפך שלי נטע בי ספק רב באשר ליכולת שלי להפעיל גישה נוקשה ומלאכותית לצורך שליטה גמורה על כוחות שהם בלתי נשלטים מעצם מהותם... חייו של האדם - לצד דרכה של עבודתו - נקבעים בסופו של דבר דווקא באמצעות רגעי אי השקט, העוגמה, השכנוע הפנימי העמוק וההתלהבות התזזיתית. כל אלה מגבשים גם את המשמעות של אהבותיו ושל חברויותיו.” (עמ' 159)

באחרית דבר של האוטוביוגרפיה היא כותבת את הדברים הבאים:

”לעתים קרובות התלבטתי בשאלה, אם הייתי בוחרת להיות חולת מאניה דיפרסיה, לו ניתנה הברירה בידי... למרבה ההפתעה התשובה היא חיובית. הייתי בוחרת בה. ההסבר הוא מורכב למדי. הדיכאון הוא בלתי נסבל... אין מילים, קולות או מראות שיתארו את מלוא נוראותו... אם כך, נשאלת השאלה, מדוע שאבחר במחלה? תשובתי: אני מאמינה בכל לבי כי בזכות המחלה הרגשתי דברים רבים יותר, עמוקים יותר, חוויתי הרבה יותר, ובאורח אינטנסיבי יותר; לבשתי את גלימת המוות כאילו הייתה ג'ינס צמוד, ולמדתי להעריך טוב יותר את החיים. ראיתי את המיטב שבאדם ואת שיא שפלותו... נורמלית או מאנית, רצתי מהר יותר, חשבתי מהר יותר, ואהבתי מהר יותר מאשר רוב בני האדם שהכרתי בימי חיי. כל זאת נבע לדעתי בעיקר ממחלתי - האנרגיה העצומה שבה נטענו כל הדברים.” (עמ' 160–161)

פרסים

• פרס ויליאם סטיירון מטעם איגוד בריאות הנפש הלאומי של אנגליה ב-1995
• פרס הקרן האמריקאית לחקר התאבדות ב-1996
• פרס קהילת מנהיגי בריאות הנפש ב-1999
• פרס על הישג חיים יוצא דופן מהקרן האמריקאית "נאמני מק'ארתור" שבשיקגו.

לקריאה נוספת

• Manic-Depressive Illness, with Frederick K. Goodwin,1990
• Touched with Fire: Manic-Depressive Illness and the Artistic Temperament (1993)
• Exuberance: The Passion for Life (2004)

• נפש לא שקטה: זכרונות על מצב רוח ושגעון, אוטוביוגרפיה, הוצאת מטר, 1995
• הלילה ממהר לרדת: להבין את ההתאבדות, הוצאת מטר, 1999
• דבר לא נותר כשהיה, תרגמה מאנגלית: ענת שפירא. הוצאת מטר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קיי רדפילד ג'יימיסון בוויקישיתוף

• מאיה מיכאלי, "דבר לא נותר כשהיה" מאת קיי רדפילד ג'יימיסון, כואב אבל פחות, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2011
• ריאיון עם פרופ' ג'יימיסון קיי רדפילד מתוך: McMan's Depression and Bipolar Web
• ריאיון עם פרופ' ג'יימיסון מתוך אתר pbs
• על יצירתה של ג'יימיסון, כתב העת של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אפריל 2000
• The BipolArt Project Under the aegis of Kay Redfield Jamison. People suffered from bipolar disorder present their artworks.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31312719קיי רדפילד ג'יימיסון