הקהילה הבהאית באיראן
הדת הבהאית נוסדה באיראן באמצע המאה ה-19 על ידי הנביא בהאא א-ללה ועד לשנת 1960 רוב המאמינים בעולם המשתייכים לדת הבהאית היו ממוצא איראני. אף על פי שחוקתה של איראן מגנה על המיעוטים הדתיים במדינה, היא איננה מכירה בדת הבהאית כפי שהיא מכירה בדתות האחרות כגון יהדות, נצרות, והדת הזורואסטרית, דבר אשר יצר קשיים רבים לבהאים באיראן. עד לשנת 1979 מנתה הקהילה הבהאית באיראן עקב ריבוי טבעי כ-350 אלף מאמינים, אך כיום מספר המאמינים הבהאים באיראן קטן בהרבה, וזאת בעקבות המהפכה האסלאמית שהתרחשה בשנת 1979 ואיתה גלי אלימות וכליאה אשר הביאו את הבהאים להגר לאירופה וארצות הברית.[1]
אף על פי שמאמיני הדת הבהאית לאורך ההיסטוריה האיראנית היו למיעוט אתני הנרדף והמדוכא ביותר, הקהילה הבהאית, למרות המגבלות עליה וגלותם של אנשי הדת הבהאית מאיראן, הצליחה באופן עצמאי לקיים פעילות ענפה בכל תחומי החיים. הקהילות הבהאיות התרכזו בעיקר באזורים כגון איספהאן, יזד, שיראז, טהראן, חוראסאן, מזנדאראן, פרס, כשאן ותבריז. באזורים אלו ניתן לראות פעילות ענפה לקראת סוף המאה ה-19 אשר ברובה עסקה בהקמת מוסדות חינוך עצמאיים, אספות ואדמיניסטרציה.
תחום החינוך
תחום החינוך הוא אחד מעמודי התווך בדת הבהאית, וילדים (בנים ובנות) כבר מגיל חמש נשלחו למוסדות חינוך אשר בהם הם למדו קרוא וכתוב ופעולות חשבון פשוטות. לאחר הקניית החינוך הבסיסי הילדים עברו ללימודים מתקדמים ששם הם למדו את השפה הפרסית והאנגלית, ספרות ושירה, קוראן, היסטוריה וגאוגרפיה. יתר על כן, בשלב השלישי, החינוך התמקד בלימודי אסטרונומיה, רפואה ומתמטיקה מתקדמת.[2] בית הספר הבהאי הראשון שעבד בשיטה זו הוקם במזנדאראן בשנת 1870, ולאחר מכן בטהראן, תבריז ובערים וכפרים נוספים. ניתן לראות שההשקעה של הבהאים בחינוך אכן השתלמה ובהאים במאה ה-19, שהשתייכו בדרך כלל למעמד סוציו-אקונומי נמוך התקדמו למעמד ביניים משכיל במאה ה-20 בזכות ההשכלה שרכשו.[3]
נשים והנהגה
יתר על כן, כתוצאה ממשנתו של בהאא א-ללה, קהילות הבהאיות התאפיינו בפתיחות כלפי נשים ולהן היה תפקיד מפתח בקהילה לדוגמה, בטהראן, פאטימה סולטאן שהייתה ממשפחה צבאית מבוססת השתמשה בקשריה על מנת לשחרר מאמינים בהאים שנאסרו בלא עוול בכפם. דוגמה נוספת היא איסמאת ח'אנום אשר יזמה מפגשים שבועיים על מנת לשדך בין נשים וגברים בהאים וליוותה אותם עד לחתונה המיוחלת.[4]בנוסף, בשנת 1954 הנשים היו מארגנות הכנסים והאספות הרשמיות של הבהאים, דבר אשר העניק להן כוח רב בקהילה.[5] אף על פי שבהוראת המנהיגים של הדת הבהאית, הבהאים בעצמם לא לקחו חלק בפעילות הפוליטית באיראן, ניתן היה לראות בהאים בתפקידי מפתח של הממשל לדוגמה, מירזא מחמד עלי ח'אן בתבריז. דוגמה נוספת היא בחוראסאן שבה בזכות הקשרים שיצרו עם גורמי הממשל, הבהאים קיבלו תפקידים ממשלתיים שעזרו להם לקבל אוטונומיה על הקהילה הבהאית באזור, וכך להמשיך ולקיים פעילות בהאית ענפה.[6]
בין השנים 1878–1925
בהמשך לעשייה הענפה של הקהילות בהאיות הוקמה בשנת 1878 בטהראן אספה עליונה של הקהילות הבהאיות, מעין קדם ל"בית הצדק העולמי" שיקום בשנת 1963, שבה נאספו בכירי הקהילות הבהאיות באיראן והתייעצו במגוון תחומים בניסיון ליצור חזית אחידה בנושאים אלו. לאחר מכן, בשנת 1880 אספות אלו התקיימו גם בפרובינציות; חוראסאן, מזנדאראן, פרס וכשאן.[7] יתר על כן, בשנת 1907 הוקמה קרן לתרומות עבור הבהאים ובשנת 1917 הוקמה קרן לטובת הילדים הבהאים, קרנות אלו הוקמו על מנת לעזור בנטל ההוצאות של הקהילה הבהאית אשר לא קיבלה תקציבים מהשלטונות האיראנים לפעילותה.[8] בין השנים 1880 עד 1920 חיו באיראן כ-100 אלף בהאים אשר מרבית פעילותם התרכזה בטהראן. הקהילה הבהאית בטהראן עד לשנת 1960 מנתה כשלושת אלפים מאמינים והייתה הקהילה הגדולה ביותר באיראן, קהילה זו הייתה אחראית על קשרי החוץ עם הקהילות הבהאיות האחרות בעולם, על תחום החינוך ועל התחום האדמיניסטרציה.[9]
משנת 1925 ואילך
עלייתו לשלטון של רזא שאה פהלווי (רזא ח'אן) בשנת 1925 הפיחה רוח חיים בקהילות הבהאיות באיראן והם הצליחו לפתוח בתי ספר חדשים, בתי מרחץ, ספריות ובתי קברות שהם תחזקו בעצמם. יתר על כן, הקהילה הבהאית הגדולה בטהראן הצליחה בשנת 1930, לפתוח מרכז ייחודי בהאי אשר עסק בכל הרכוש ואתרים קדושים של הבהאים בכל איראן, לאחר מכן בשנות ה-50 שינה המרכז את פניו והפך למקום מפגש לנוער הבהאי ובית הארחה. בנוסף לכך, בשנת 1940 הוקם בית יתומים בהאי. עם עלייתו של שוקי אפנדי להנהגת הקהילה הבהאית הוא נקט במדיניות של התפשטות הדת הבהאית בעולם בצורה מסיבית מקודמיו, והמשלחות של בהאים שהגיעו לאיראן הביאו ידע שעזר לפתוח מרפאה אזורית שגם מי שאינו בהאי רצה לקבל בה טיפול עקב הצלחתה. בנוסף, לכך המשלחות הביאו איתן שלל שפות זרות והם תרמו לחינוך הבהאי.[10]
למרות הצלחתה של הקהילה הבהאית בתחילת תקופתו של רזא שאה, בשנת 1934 המצב של הקהילות הבהאיות באיראן הורע בצורה משמעותית. הרעה זו נובעת מעליית הרייך השלישי בגרמניה ואיתה רעיון הגזע הארי אשר קסם מאד לרזא שאה. בהשפעותיו של רעיון זה בשנת 1935 שינה רזא שאה את שם ארצו מפרס לאיראן ונקט במדיניות של רפורמות שונות על מנת להידמות למדינות אירופה ולייצור אחידות בין כל הקבוצות באיראן, והבהאים שביקשו להישאר אוטונומיים וייחודיים בקהילתם, לא התאימו למשנה זו. בין השנים 1934–1938 נסגרו בפקודת השלטונות כל בתי הספר הבהאים, המוסדות הגדולים של הקהילות ונכלאו מאות בהאים באשמת קשירת קשר נגד השלטונות. בנוסף, בשנת 1955 נסגר מרכז הבהאי הגדול בטהראן.[11]
התמודדות הבהאים עם הקשיים עד למהפכה האסלאמית בשנת 1979
אף על פי שהשלטונות ניסו באופן מכוון לפגוע בקהילות הבהאיות הן לא וויתרו, ואף המשיכו לחנך את ילדיהם בבתים משותפים שיצרו ללמידה של כל שכבות הגיל. בנוסף לכך, הקהילות הבהאיות באיראן נעזרו בקהילות הבהאיות בעולם שעד לשנת 1960 מנו כ-150 קהילות, עזרה זו התבטאה בתעמולה תקשורתית של הקהילות הבהאיות בעולם על מנת להראות את הזוועות שמתרחשות באיראן נגד הקהילות הבהאיות. עזרה זו של הקהילות הבהאיות בעולם נשאה פרי וניתן לראות שבשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 השתפר מצבם של הבהאים באיראן והופסקו מעשי טבח נגדם. שיפור זה לא נמשך שנים רבות כיוון שבשנת 1979 התרחשה המהפכה האסלאמית אשר בה נרצחו ונאסרו מאות מאמינים בהאים. עקב המצב רבים מן המאמינים הבהאים היגרו לאירופה וארצות הברית וכיום, לא נותרו קהילות בהאיות גדולות באיראן.[12]
הערות שוליים
- ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i faith, Oneworld, 2000, עמ' 207-209
- ^ Dominic Parviz Brookshaw and Seena Fazel, The Baha'is of Iran, Routledge, 2008, עמ' 97-112
- ^ Moojan Momen, "The Baha'i Community of Iran: Patterns of Exile and Problems of Communication", in Iranian Refugees and Exiles Since Khomeini (eds.), Asghar Fathi (עמ' 21-36), Bahai-library, 10.1.2016
- ^ Moojan Momen, " A Preliminary Survey of the Bahá'í Community of Iran during the Nineteenth Century, Bahai- library, 10.1.2016
- ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i faith, Oneworld, 2000, עמ' 207
- ^ Moojan Momen, The Baha'i Community of Iran: Patterns of Exile and Problems of Communication", in Iranian Refugees and Exiles Since Khomeini (eds.), Asghar Fathi, bahai-library, 10.1.2016
- ^ Juan Cole, Modernity and the Millennium: The Genesis of the Baha'I faith in the Nineteenth century Middle East, Columbia University Press, 1998, עמ' 92-93
- ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i faith, Oneworld, 2000, עמ' 207
- ^ Peter Smith, The Babi and Baha'i religions, Cambridge University Press, 1987, עמ' 89-90
- ^ Moojan Momen, The history of the Baha'I faith, Bahai-library, 10.1.2016
- ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i faith, Oneworld, 2000, עמ' 207-208
- ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i faith, Oneeorld, 2000, עמ' 207
הקהילה הבהאית באיראן25141093