קרל מנגר
קרל מנגר (בגרמנית: Carl Menger; 23 בפברואר 1840 - 26 בפברואר 1921) כלכלן ומייסד האסכולה האוסטרית בכלכלה.
חייו
מנגר נולד בנובי סונץ' שבגליציה האוסטרית (כיום בפולין) כבן למשפחה אוסטרית אמידה שבין חבריה היו בעלי מלאכה, מוזיקאים, משרתי ציבור וקציני צבא, שהיגרו למקום מבוהמיה לפני הולדתו. אביו של מנגר, אנטון, היה עורך דין, ואמו, קרולין (נולדה קרולין גרז'בק) הייתה בתו של סוחר בוהמי אמיד. לקרל היו שני אחים: אנטון הבן שהפך לכותב סוציאליסטי בולט ופרופסור עמית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה; ומקס, שהיה לעורך דין ונציג ליברלי בפרלמנט האוסטרי. המשפחה השתייכה לאצולה הזוטרה, אך קרל החליט בצעירותו לשמוט משמו את סימון האצולה "von".
אחרי לימודי כלכלה באוניברסיטת קארל בפראג ובאוניברסיטת וינה משנת 1859 עד 1863, החל מנגר לעבוד כעיתונאי בקיץ 1863 ב"למברגר צייטונג" בלבוב, ולאחר מכן ב"וינר צייטונג" בווינה. מנגר צבר לו במהירות פופולריות רבה, וכתב מספר רומנים וקומדיות שהופיעו בחלקים בהמשכים בעיתונים (שיטה שהייתה מקובלת אז). בסתיו 1866 עזב מנגר את ה"וינר צייטונג" בו עבד ככתב לניתוח שווקים, כדי להתכונן לבחינה בעל-פה שלו לקבלת דוקטורט במשפטים. אחרי שעבר את הבחינה החל מנגר לעבוד כמתמחה (סטז'ר) של עורך דין במאי 1867, וקיבל את התואר שלו במשפטים מאוניברסיטת קרקוב באוגוסט אותה שנה. למרות קבלת התואר, שב תוך זמן קצר לעבוד כעיתונאי העוסק בתחומי הכלכלה וסייע בייסודו של עיתון יומי.
בספטמבר 1867 החליט מנגר "להשליך את עצמו אל תוך הכלכלה הפוליטית" ובשנת 1871 פרסם את ספרו "עקרונות הכלכלה" (Grundsaetze der Volkswirtschaftslehre).
בשנת 1872 קיבל מנגר משרת מרצה ללא שכר בפקולטה למשפטים ומדע המדינה באוניברסיטת וינה. עם קידומו למשרת מרצה במשרה מלאה, בסתיו 1873, התפטר מנגר ממשרתו במחלקת העיתונות של הקבינט האוסטרי, לה מונה בשנת 1870, אך המשיך לעבוד כעיתונאי במגזר הפרטי עד 1875.
בשנת 1876 מונה מנגר לאחד ממוריו של הארכידוכס רודולף פון הבסבורג, נסיך הכתר של אוסטריה ובילה עמו במסעותיו ברחבי אירופה במהלך השנתיים הבאות. הוא גם נחשב למי שסייע לנסיך הכתר בכתיבת עלון אנונימי שפורסם ב-1878 וביקר בחריפות את האצולה האוסטרית הגבוהה. הקשר שלו עם הנסיך נמשך עד הירצחו של האחרון בשנת 1889 (בפרשת מאיירלינג). עם שובו לווינה בשנת 1879, מונה על ידי הקיסר פרנץ יוזף, אביו של רודולף, למשרת פרופסור במשרה מלאה לכלכלה פוליטית בווינה.
מעמדה אקדמית בטוחה יכול היה עתה מנגר לעסוק בניסוח, הבהרה והגנה על המתודה התאורטית שאימץ ב"עקרונות הכלכלה". ספרו זכה עד אז להתעלמות, בדרך כלל, בין השאר בגלל הנטייה הכללית לכיוון האסכולה ההיסטורית בגרמניה בהנהגתו של גוסטב שמולר. פרי מחקריו היה "חקר שיטות מדעי החברה והכלכלה הפוליטית עם התייחסות מיוחדת לכלכלה" (Untersuchungen über die Methode der Sozialwissenschaften und der Politischen Ökonomie insbesondere) משנת 1883. בניגוד לספרו הקודם, ספר זה עורר את ביקורתם של הכלכלנים הגרמנים, שטבעו את המונח "האסכולה האוסטרית", להולכים בעקבותיו, במטרה להדגיש את בידודם מהזרם המרכזי של החשיבה הכלכלית בגרמניה. תשובתו של מנגר הייתה הספר "שגיאות ההיסטוריציזם בכלכלה הגרמנית" (1884) שעורר את מה שמכונה "העימות המתודולוגי" (Methodenstreit) בין האסכולה ההיסטורית והאסכולה האוסטרית.
כתביו של מנגר משכו את לבם של מספר הוגים ביניהם היו אויגן פון בוהם-באוורק ופרידריך פון ויזר. בין השנים 1884 ו-1889 נכתבו עבודות משלהם ושל כותבים אחרים, שהובילו להתגבשותה של האסכולה האוסטרית. בסוף שנות השמונים של המאה ה-19 הגיעו רעיונות אלה גם לארצות שאינן דוברות גרמנית, כמו צרפת, הולנד, ארצות הברית ובריטניה.
אחרי שפרש מהשתתפות פעילה בעימות המתודולוגי בסוף שנות השמונים, חזר מנגר להתעניין בשאלות של תאוריה כלכלית וכלכלה מעשית. בשנת 1888 פרסם מאמר בשם "על תאורית ההון" (Zur Theorie des Kapitals) ושימש בראשות ועדה לרפורמה של המערכת המוניטרית באוסטריה. בעקבות השתתפותו בוועדה, חיבר מנגר מספר מאמרים על כלכלה פוליטית בשנת 1892, כולל "כסף" ו"על מקור הכסף" (1892). מנגר פרש ממשרת הפרופסור שלו בשנת 1903. למרות העובדה שחי עד 1921 לא כתב עבודה מרכזית נוספת עד מותו.
בנו, קרל מנגר (Karl Menger) מתמטיקאי וכלכלן באסכולה האוסטרית, נולד בשנת 1902.
הגותו
התאוריה הכלכלית הקלאסית
כאשר החל מנגר לעסוק בתאוריית הכלכלה, שלטה בכיפה האסכולה הבריטית הקלאסית של דייוויד יום, אדם סמית ודייוויד ריקרדו. הכלכלנים הקלאסיים הצליחו להראות כי תופעות מחיר כמו מחירי מוצרים, שכר ושיעורי הריבית, אינן תוצאות אקראיות או גחמה מצד המוכרים אלא כפופות לחוק כלכלי כללי - חוק הביקוש וההיצע. כאשר מחיר המכירה עולה על עלות הייצור, ישנה הנעה מצד בעלי עסקים להרחיב את התפוקה כדי להרוויח יותר ומצד יזמים ומשקיעים להתחיל לייצר את המוצר כדי להרוויח גם הם. ולהפך, כאשר עלות ייצור המוצר אינה מכסה את העלות, תפעל הרתיעה מהפסד של אנשי העסקים לצמצום התפוקה, הקטנת מספר היצרנים והרתעת יצרנים חדשים מכניסה אליו.
על פי גישתם תנודות אלו בביקוש ובהיצע הן הפרות חוזרות ונשנות של שיווי המשקל, המתאזנות בסופו של דבר. כאשר ישנו רווח גדול בייצור מוצר מסוים, יגדל ההיצע שלו ומחיריו ירדו לרמה שהם כינו "טבעית". ולהפך, כאשר יש מחסור במוצר, מחיריו יעלו, יכסו את עלויות הייצור ויניבו רווחים וימשכו יצרנים נוספים. תאוריה זו של פעולה אנושית לא הייתה שלמה משום שעסקה רק בפעולות ניתנות לחישוב, כאשר האומדנים הסובייקטיביים והלא ניתנים לכימות של העדפות הצרכן נותרים מחוץ למערכת התאורטית.
חסר תאורטי זה נבע מכך שתאוריית הערך של הכלכלה הקלאסית התמקדה בקטגוריות מופשטות של טובין כמו לחם, ברזל, יהלומים, מים ושימושיותם לבני אדם בכלל, ולא במוצר ספציפי וחשיבותו כפי שהיא נתפשת בעיני הצרכן. משום כך, לא יכלה הכלכלה הקלאסית לפתור את "פרדוקס הערך": מדוע מחיר השוק של כיכר לחם הוא כמעט זניח בהשוואה לכמות במשקל זהה של יהלומים, למרות העובדה שהלחם הוא מוצר חיוני לחיי אדם ואילו היהלומים שימושיים רק להנאה אסתטית או הצגה לראווה.
כדי להתמודד עם הבעיה, פיצלו הכלכלנים הקלאסיים את הערך לשתי קטגוריות: "ערך שימוש" ו"ערך חליפין". ערך השימוש התייחס לחשיבות המוצר בשירות צורכי אדם, ואילו ערך החליפין נגע למחיר השוק של המוצר. הכלכלנים הקלאסיים הותירו את ערך השימוש כנתון לא מוסבר והתרכזו באופן כמעט בלעדי בערך החליפין, דבר שמנע מהם לפתח תאוריה שלמה יותר של פעולה אנושית המשלבת את בחירות הצרכנים ביחד עם חישוביהם ובחירותיהם של היצרנים.
כדי להסביר את הערך הסובייקטיבי שניתן למוצרים על ידי צרכנים פנו הכלכלנים הקלאסיים להשתמש בעלויות האובייקטיביות של הייצור והעניקו חשיבות זהה לתנאים הטכניים בהפקת הטובין ולבחירות האנושיות כגורמים קובעים פעילים ביחס לפעולה כלכלית. כתוצאה מכך, נוצרה תאוריית מחירים מפוצלת וסותרת. לפי תאוריה זו, מחירי השוק - כלומר, המחירים המשולמים בפועל בשוק - נקבעים על פי ביקוש והיצע. עם זאת, רק ההיצע מוסבר כתוצר של חישובים כלכליים של איש העסקים החותר לרווח, בעוד שהביקוש למוצרים השונים נחשב נתון.
לפי התפישה הקלאסית, בחירות אנושיות קובעות את מחירי השוק לכל המוצרים בטווח הקצר, אך בטווח הארוך ערך החליפין של טובין הניתנים לייצור נדחף לכיוון מחיר "טבעי" הנובע מעלות הייצור, שאף היא נותרת בלתי מוסברת. מוצרים שאי אפשר להגביר את אספקתם באמצעות ייצור (לדוגמה, מטבעות נדירים), נחשבו לקטגוריה נפרדת ולא חשובה יחסית של מוצרים, שערך החליפין שלהם נשלט על ידי ביקוש והיצע באופן מוחלט. סתירה נוספת הייתה טמונה ביחס למוצרים הניתנים לייצור: אף על פי שהופעת מחירים ממשיים בכל רגע ניתנת להסבר באמצעות חישוב ופעולה אנושית, יש להם גם נטייה מסתורית לעבר רמה הנקבעת על ידי גורמים שאינם קשורים לרצון האנושי.
ביחס לשאלות הנוגעות לקביעת הכנסת גורמי החלוקה היה הניתוח הקלאסי כמעט חסר ערך משום שגם כאן הוא נוהל במונחים של קטגוריות רחבות ואחידות כמו "עבודה", "אדמה" ו"הון". התאורטיקנים הקלאסים לא הצליחו להסביר את ערך השוק או המחירים הממשיים של משאבים ספציפיים ובמקום זאת העדיפו לתור אחר עקרונות שלפיהם ההכנסה המצטברת של שלושה גורמים - עובדים, בעלי אדמות ובעלי הון - הוא הנתון היחידי שיש להתחשב בו. התאוריה התנתקה מתאוריית המחיר שלה והתמקדה באופן כמעט בלעדי באיכויות האובייקטיביות השונות של אדמה, עבודה והון כהסבר לחלוקת ההכנסה המצטברת ביניהם. כלומר, בעוד שתאוריית המחירים והייצור כללה תאוריה מתוחכמת של פעולה ניתנת לחישוב, תאוריית החלוקה התמקדה באופן כוללני באיכויות הטכניות של המוצרים לבדן.
אופיה של התאוריה הכלכלית
כוונתו המקורית של מנגר לא הייתה לדחות את התאוריה הקלאסית אלא לאחד בין ענפיה ולפתור חלק מהניגודים שבה. מנגר הבין כי בלב תאוריית מחירים המבוססת על המציאות נמצאת פעולה אנושית, ופעולה אנושית לבדה. הוא החל את מחקרו, לפיכך, בתהייה על טבעו של האדם ועל שאיפתו לספק רצונות. מנגר הבין כי הליך סיפוק הרצונות אינו חשיבתי ופנימי בלבד אלא תלוי גם בעולם החיצוני ומכאן בחוק סיבה ומסובב ובמבנה כולל של יחסים.
מנגר הבין כי הסיבתיות אינה חד כיוונית - ממצב אובייקטיבי של העולם למצב סובייקטיבי של סיפוק צורך. מנקודת מבטו, זה היה הליך דו כיווני, משום שבאמצעות הבנת חוקי סיבה ומסובב אדם מסוגל להבין את תלותו בעולם החיצוני ולהפוך אותו לאמצעי להשגת מטרתו. מנגר הדגיש את היחסים הסיבתיים שבין ההיבט הסובייקטיבי והאובייקטיבי של הפעולה באמצעות שילושים מקבילים של תפישות מקושרות: "מטרות-אמצעים-הבנה/אדם-עולם חיצוני-קיום/צרכים-מוצרים-סיפוק."
תאוריית הטובין
מנגר הקדיש את עשרים וחמישה העמודים הראשונים של "עקרונות הכלכלה" לפירוט התאוריה הכללית של הטובין, ולניסוח עקרון הטובין במונחים פרקסיולוגיים. הוא מנה ארבעה תנאים לקיום "אופי של טובין" באלמנט מהעולם החיצוני:
- צורך אנושי
- תכונות המאפשרות שילובו בקשר סיבתי עם סיפוק צורך זה
- ידע אנושי ("ממשי" או "מדומיין") על הקישור הסיבתי
- שליטה מספקת כדי לכוון את הטובין לסיפוק הצורך
אצל מנגר, טובין מ"דרג נמוך" הם מוצרי צריכה המספקים צורכי אנוש באופן ישיר, כמו למשל לחם. גורמי הייצור, לעומת זאת, הם מדרג גבוה יותר ויש להם רק קשר סיבתי עקיף לצורכי אנוש. לדוגמה, קמח, תנורים, ועבודת האופה הם טובין מדרגה שנייה; ואילו חיטה, תבואה, טחנות קמח ועבודת הטוחנים הם טובין מדרגה שלישית, ששימושם הוא בטובין מדרגה שנייה; וכן הלאה לדרגה רביעית וחמישית. לפי מנגר, ירידות הדרגה של הטובין אינן אקראיות אלא כפופות לחוק סיבתיות. מיקומם בסדר הסיבתי של סיפוק צורך נותן לאלמנטים מהעולם החיצון את אופי הטובין שלהם.
מנגר מבחין גם בין "טובין לא כלכליים" שכמותם עולה על הנדרש ו"טובין כלכליים" שכמותם פחותה מהנדרש. עם טובין לא כלכליים, אין צורך לנקוט בפעולה מוגדרת. עם טובין כלכליים, לעומת זאת, יש צורך ב"כילכול" (אקונומיזציה) שלהם כדי לספק את הצורך בהם באופן מלא ככל האפשר. הכילכול כרוך בדירוג הצורך במוצר מסוים בהתאם לדחיפות או חשיבות ובחירת הקצאת יחידות מוצר רק לצרכים החשובים ביותר, כאשר הצרכים החשובים פחות נותרים בלתי מסופקים. נוסף על כך, האופי הכלכלי של מוצרים מדרגה גבוהה נובע גם מהאופי הכלכלי של המוצרים מדרגה נמוכה שהם נועדו לייצר. לדוגמה, אם באזור מסוים יש מים זכים בשפע, אין צורך בכילכול של מים, מאגרי מים, משאבות מים, צינורות מים ומסננים.
מנקודת מבטו של מנגר, לכלכלה האנושית ולרכוש יש מקור כלכלי משותף, המעוגן במצב המחסור הבסיסי:
"רכוש[ו של אדם] אינו... צבר שרירותי של מוצרים אלא השתקפות ישירה של צרכיו, שלם משולב, שאין חלק חיוני בו שניתן להקטינו או להגדילו בלי להשפיע על מימוש המטרות שאת השגתן הוא משרת."
ניתוח הסדר והאופי הכלכלי של מוצרים מחריב את יסודות תאוריית עלות הייצור הקלאסית. תאוריית עלות הייצור אינה מסוגלת להסביר כיצד משאבים נדירים ובעלי ערך יכולים לשמש לייצור מוצרים שערך השוק שלהם הוא אפס, משום שאינם שימושיים באופן ישיר או עקיף לסיפוק צרכיו של אדם. ניסיון להסביר את האופי הכלכלי של טובין מדרג נמוך במונחים של האופי של טובין מדרג גבוה הוא הסבר כוזב, משום שאינו מקדם הבנה אמיתית של האופי הכלכלי של טובין.
תאוריית הערך וחוק התועלת השולית
הכלכלנים הקלאסיים שמטו את 'ערך השימוש' מניתוחם משום שלא יכלו להסביר בצורה נאותה ערך. מנגר, לעומת זאת, הגדיר ערך כ"חשיבות מוצר או כמויות מסוימות של מוצר עבורנו, מתוך מודעותנו לתלות שלנו או השליטה שלנו בהם לסיפוק צרכינו". ובמלים אחרות, "הערך של כל המוצרים הוא רק ייחוס חשיבות [מצידנו, לצורך סיפוק צרכינו] למוצרים כלכליים". מכאן נובע, לפי מנגר, כי "ערך אינו קיים מחוץ לתודעתו של האדם... הערך של מוצר הוא סובייקטיבי לחלוטין בטבעו". במלים אחרות, למוצר אין ערך כשלעצמו. ערכו הוא השלכה (אימפיוטציה) מהערך הסובייקטיבי שלו בעיני האדם.
מנגר עשה שימוש ברעיון ה"יחידה השולית" - כמות המוצר הרלוונטית לבחירה - לתאוריה הכלכלית. מנגר ראה בערך סוגה, הערך של כיתה מופשטת של מוצרים, דבר בלתי רלוונטי לפעולה בעולם הממשי (בכך השתקפה תפישת העולם שהתגבשה אצלו בעקבות ניסיונו כעיתונאי בתחום הכלכלי). לתפישתו, ב"חיים הממשיים יש רק מוצרים קונקרטיים וצרכים קונקרטיים". למעשה, דירוג סובייקטיבי של הסיפוקים השונים שמניבה כמות מסוימת של מוצר מתרמזים מעצם הפעולה. אנשים שוקלים ומדרגים מוצרים בהתאם למידת הסיפוק וחשיבות הצורך המסופק מבחינתם.
לשיטתו של מנגר, מאחר שערך נקבע באופן סובייקטיבי ונקודתי על ידי כל אדם בהתאם למצב בו הוא נתון, יש לשאול כיצד קובע האדם את ערכו של מוצר. מנגר הדגים את הבעיה באמצעות דוגמה (ע' 131 ב"עקרונות הכלכלה") של איכר שלו עשרה צרכים שונים, מדורגים לפי חשיבותם עבורו, אך מספר יחידות המוצר שבידו קטן מעשר. באופן טבעי, במצב כזה של מחסור, יספק האיכר את הצרכים השונים שלו לפי דירוג חשיבותם עד שיכלה את יחידות המוצר ויותיר את הצרכים הנוספים בלתי מסופקים. הדעת נותנת כי מאחר שכל יחידות המוצר זהות באיכותן ובכמותן, הרי שערכן צריך להיות שווה, אך ברור כי מאחר שהן מספקות צרכים שונים בחשיבותם, חשיבות היחידות השונות שונה. התשובה של מנגר פשוטה: אם תאבד יחידה אחת מיחידות המוצר, היא תביא לאובדן סיפוק הצורך המדורג במקום הנמוך ביותר בחשיבותו. מכאן, שהיחידה המשמשת לסיפוק הצורך הפחות חשוב מבין היחידות היא זו שמשמשת לקביעת הערך.
מפתח זה לקביעת הערך על פי סיפוק הצרכים שהוא מעניק נודע בשם "חוק התועלת השולית". מנגר הדגים את החוק באמצעות דוגמה נוספת (ע' 133 ואילך): אדם מכלכל (האדם המבצע כילכול) החי על אי בודד ונזקק למאה דליי מים לסיפוק צרכיו. כל עוד ישנו מעיין שופע בקרבת מקום, המספק את צרכיו ולמעלה מכך, אין למים שום אופי כלכלי או ערך מבחינתו. כלומר, התועלת השולית שלהם היא אפס. אם המעיין שופע פחות ומפיק 90 או 80 או 40 דליי מים מדי יום, ערך דלי מים מבחינתו של אותו אדם יהיה שווה לזה של הצורך הפחות ביותר בחשיבותו מבחינתו שהוא עדיין מסוגל לספק. כלומר, אותו צורך שהיעלמות דלי המים הבא יגרום לאי-סיפוקו.
חוק התועלת השולית אפשר למנגר לפתור בצורה פשוטה את "פרדוקס הערך":ֿ
"מדוע ליטר של מי שתייה הוא חסר ערך בעינינו בנסיבות רגילות, ואילו כמות זעירה של זהב או יהלומים היא בעלת ערך גבוה מאד בדרך כלל[?] התשובה היא: יהלומים וזהב הם נדירים מאוד... מי שתייה, לעומת זאת, נמצאים בכמות גדולה מאוד... בהתאם, האדם מסוגל לספק רק את הצרכים החיוניים ביותר שזהב ויהלומים משרתים... בעוד שהוא מסוגל בדרך כלל לא רק לספק את צורכי השתייה שלו במלואם אלא גם, בנוסף, לאפשר לכמויות גדולות של מים להיוותר ללא שימוש, משום שהוא אינו מסוגל להשתמש בכולם... על כן, לכמויות קונקרטיות של מי שתייה אין בדרך כלל כל ערך לאדם המכלכל, אך לכמויות קונקרטיות של זהב ויהלומים יש ערך גבוה." (שם, בעמ' 140)
אחרי איחוי הפיצול בתאוריה הקלאסית בין "ערך שימוש" ו"ערך חליפין" פנה מנגר לטפל בבעיית תמחור מוצרים ותמחור הייצור (תאוריית המחירים ותאוריית החלוקה) וביקש להפריך את הטענה הקלאסית שבטווח הארוך המחיר נקבע על ידי עלויות הייצור.
מנגר קבע כי מוצרים מדרג גבוה, שאין להם ערך כלשהו באופן ישיר עבור הצרכן, מקבלים את ערכם באמצעות השלכה (אימפיוטציה) מערכם המצופה של מוצרים מדרג נמוך יותר, המספקים באופן ישיר את צורכיהם של הצרכנים. עלויות הייצור - כלומר, המחירים ששולמו עבור סוגים שונים של מוצרים מדרג גבוה - אינן יכולות לקבוע את המחיר של המוצר לצרכן משום שהעלויות עצמן נקבעות על ידי מחירים אלו. כמו כן, תאוריה של עלות הייצור לקביעת מחירים אינה יכולה להסביר מחירי אדמה ועבודה שאינם כרוכים בעלות ייצור כלל.
כעת, נותרת עדיין בעיית קביעת ערכם של מוצרים אינדיבידואליים מערך גבוה יותר. מנגר השתמש בדוגמה של גידול תבואה ואמר כי שימוש או אי שימוש במדשן, לדוגמה, יביא לשינוי בתפוקת החיטה שתושג, אך תפוקה מסוימת תושג בכל מקרה. מכך משתמע, לפי מנגר כי:
"הערך של כמות נתונה של מוצר מדרג גבוה אינו שווה לחשיבות הצורך המסופק על ידי המוצר שהוא מסייע בייצורו, אלא לחשיבות הצורך המסופק של אותו חלק מן המוצר שלא יופק בהיעדר שימוש בכמות הנתונה של המוצר מדרג גבוה יותר. אם התוצאה של הפחתה בכמות הנתונה של מוצר מדרג גבוה יותר אינה הפחתה בכמות המוצר אלא הרעה באיכותו, ערך כמות נתונה של מוצר מדרג גבוה יותר תהיה שווה להפרש בחשיבות שבין הסיפוקים הניתנים להשגה עם מוצר איכותי יותר בהשוואה למוצר איכותי פחות." (שם, בעמ' 164)
במלים אחרות, אם נפחית את כמות המדשן בעשרה שקים והדבר יגרום לשדה להניב עשרים שקים פחות של תבואה, ערך עשרה שקי מדשן מבחינת האיכר יהיה שווה במדויק לתועלת השולית של עשרים שקי תבואה, הכוללים את הסיפוקים עליהם יוותר כתוצאה מאובדן אותם עשרים שקים. מנגר מסכם:
"אם נניח בכל מקרה כי כל המוצרים מדרג גבוה יותר משמשים באופן הכלכלי ביותר, הערך של כמות קונקרטית של מוצר כזה תהיה שווה להפרש בחשיבות בין סיפוק הניתן להשגה כאשר אנו שולטים בכמות הנתונה של מוצר זה, והסיפוק שיושג אם לא הייתה לנו שליטה כזו."
יזמות על ציר זמן
מנגר ראה בהליך הפיכת מוצר מדרג גבוה יותר למוצר מדרג נמוך יותר (ייצור) והשלכת הערך בין דרגי המוצרים הליך סיבתי משולב המתרחש על פני זמן מסוים. מעובדה בסיסית זו משתמע שתהליך הייצור דורש חיזוי המתייחס לא לצרכים של ההווה המידי אלא לדברים שיחוו רק כאשר הליך הייצור יושלם (עמ' 68) ומשתמעת ממנו גם מידה מסוימת של אי וודאות, כיוון שבמהלך הזמן הנדרש לייצור עשויים התנאים להשתנות, גם מעבר לשליטתו או הידע הטכנולוגי שבידי היצרן.
הצלחתו של היצרן תלויה ביכולתו ליצור תחזיות מוצלחות כדי לתכנן את פעולתו מראש. אף שאיש אינו יכול לחזות את העתיד בוודאות, טוען מנגר, יכולים היצרנים להסתמך על ניסיון העבר שלהם כדי לחזות בדיוק מסוים התרחשויות עתידיות, כשגורם אי הוודאות קשור בעיקר במידת הדחיפות של צורך מסוים בעתיד (עמ' 82, 89). במלים אחרות, תכנון מראש (כלומר, ידיעה) ומידה של אי-ודאות הם חלק בלתי נפרד מהליך הייצור.
תכנון מראש, בעיני מנגר, הוא התפקיד העיקרי של היזם. מאחר שעבור היזם ערך הטובין מדרג גבוה המשמשים בייצור אינו נובע מערך המוצר מדרג נמוך בהווה, אלא מהערך החזוי של המוצר, הרי שהליך השלכת-הערך והליך הייצור נוצרים בו-זמנית באותה פעולה יזמית.
תאוריית המחירים
מנגר סבר כי "חוק התועלת השולית" שלו הוא החיבור האחרון שבין התאוריה הקלאסית לתהליך הכללי של סיפוק צרכים אנושיים, אך עדיין נותרה בלתי פתורה שאלת המניע לחליפין בין בני אדם. כאן, טענה התאוריה הקלאסית כי בני אדם עוסקים בחליפין (כלומר, בסחר) ביניהם בגלל נטייה טבעית לעשות כן, בלי פירוט של מה שמניע אותם לכך.
מנגר ניגש לפתרון הבעיה באמצעות דוגמה: שני איכרים באזור הספר, בעלי צרכים זהים, הזקוקים לסוסים ופרות למילוי צורכיהם, כשהתועלת שהם מפיקים מכל סוס או פרה נוספים פוחתת, עד שאין להם צורך כלל בסוס שישי או בפרה שישית. לאיכר א' יש שישה סוסים ופרה אחת. לאיכר ב' שש פרות וסוס אחד. מנגר מדרג את הצורך בכל סוס או פרה בסולם יורד מ-50 (לסוס או פרה הראשונים) עד 0 (לסוס או לפרה השישיים). כמה סוסים ופרות ישתלם לשני האיכרים להחליף? התשובה של מנגר פשוטה: החליפין יימשכו רק כל עוד העסקה משתלמת לשני הצדדים (במקרה זה, שלוש פעולות חליפין). יתר על כן, מבחן התועלת השולית יתקיים אחרי כל עסקה, כשהגבול הברור הוא מצב שבו "לאחד משני הסוחרים אין כמות נוספת של מוצר שערכו פחות עבורו מאשר כמות של מוצר אחר שברשות הסוחר האחר".
נקודת הפסקת הסחר מכונה על ידי מנגר "נקודות מנוחה" - מצבים רגעיים עבור בני אדם מסוימים וביחס למוצרים מסוימים. בנקודות אלו אין מסחר משום שלפחות אחד מהצדדים הגיע לגבול הכלכלי של הסחר.
המחירים, לפי מנגר, נקבעים באופן בלעדי על ידי ההערכות הסובייקטיביות של המשתתפים בשוק. כל עוד המחיר שצד א' מוכן לשלם עבור מוצר גבוה מהמחיר שצד ב' דורש עבורו קיים מבחינתם בסיס למסחר, כשהפער בין המחיר המרבי שיוצע למחיר המזערי שיהיה קביל כתשלום הוא טווח המחירים האפשרי. ברגע שהעסקה מבוצעת בפועל, המחיר הקודם משתנה באופן מיידי ונוצרת נקודת מנוחה.
מנגר קבע את עקרון המחירים תחת סחר מונופולין, כלומר, סחר שבו צד אחד בשוק כולל מוכר אחד בלבד ככזה שנע בין המקבילה ליחידה אחת של המוצר במונופולין עבור הפרט הלהוט והפחות מסוגל מכולם להתחרות שעדיין משתתף בסחר, והמקבילה ליחידה אחת של המוצר עבור הפרט הלהוט ביותר והמוכשר ביותר להתחרות, מבין המתחרים המנועים מהשתתפות בסחר. חוק זה תקף בכל מקום, ולא רק בסחר מונופולין. לפי החוק, שכונה על ידי בוהם-באוורק "זוגות שוליים", בכל שוק המחיר הממשי יקבע תמיד ברמה המפוגגת לחלוטין את הרווח ההדדי מסחר נוסף.
