ארגון הפרטיזנים המאוחד
ארגון הפרטיזנים המאוחד (ביידיש: פֿאַראײַניקטע פאַרטיזאַנער אָרגאַניזאַציע; בראשי תיבות: פֿ-פ-אָ, FPO) היה ארגון מחתרת יהודי אנטי-גרמני שפעל בגטו וילנה. הארגון איחד בתוכו יהודים קומוניסטים, בונדיסטים וציונים.
רקע: יהודי וילנה במלחמת העולם השנייה
ביולי 1940 צורפה ליטא לברית המועצות. פעילות הארגונים וכלי התקשורת הליטאים – ובכללם היהודיים – נאסרה (פרט לפעילות ארגונים וביטאונים קומוניסטיים). על כן נאלצו תנועות הנוער הציוניות לרדת למחתרת.
ב-24 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה (במסגרת "מבצע ברברוסה"). לאחר כיבוש העיר בידי הגרמנים החלה חטיפת יהודים לעבודות כפייה, והוטלו הגבלות על יהודי העיר (נשיאת טלאי צהוב, עוצר לילה). בחודש יולי קובצו 5,000 גברים יהודים בידי יחידת האיינזצקומנדו 9 ונורו בפונאר, בעוד ליהודי וילנה לא נודע גורלם.
בראשית ספטמבר 1941 בוצעה האקציה הגדולה הראשונה, בעקבות אירוע שכונה "הפרובוקציה הגדולה": לאחר אירוע שבו כוונה אש לעבר קבוצת חיילים גרמנים, הופצה הודעה שלפיה "גרמני נורה בידי יהודי".[1] האקציה בפונאר הוצגה כפעולת תגמול על היריות. לאחר האקציה רוכזו יהודי וילנה בשני גטאות: לגטו 1 הועברו משפחות שאחד מראשיהן (האב או האם) החזיק באישור עבודה, ולגטו 2 – משפחות שבהן לא החזיק אף אחד מראשי המשפחה באישור עבודה.[2] הגטו השני חוסל עד דצמבר 1941.
הקמת ארגון הפרטיזנים המאוחד
תנועות הנוער המשיכו את פעילותן במחתרת גם תחת הכיבוש הנאצי. בראשית הכיבוש התמקדו התנועות בהצלת החברים מפני אקציות רבות ההשמדה שנערכו בווילנה. עד 1941 התקיימה מחלוקת בין הקבוצות בשאלה האם להמשיך לפעול בגטו וילנה, לעבור לביאליסטוק או לוורשה (שבהן חיו היהודים בשקט יחסי לעומת וילנה, ואחדים סברו שסיכויי המרד להצלחה גבוהים בהן יותר), או להילחם ביערות. בסופו של דבר הסכימו כל התנועות, פרט לקבוצת אנשי 'החלוץ הצעיר – דרור' בראשות מרדכי טננבוים, להמשיך לפעול במחתרת בגטו וילנה.
ב-31 בדצמבר 1941 הוקרא לראשונה הכרוז "אל נלך כצאן לטבח" מאת אבא קובנר, הקורא למאבק חמוש מול הגרמנים:
יהודים התנגדו בנשק!
[...]
התליינים הגרמנים והליטאים הגיעו לשערי הגטו. עומדים הם לרצחנו נפש.
[...]
כך הוצאו רבבות למוות.
ואנו לא נלך!
לא נובל כצאן לטבח.
יהודים התנגדו בנשק!
אל תאמינו להבטחותיהם הכוזבות של המרצחים. אל תאמינו לדברי הבוגדים. כל היוצא משערי הגטו אחת דרכו לפונאר. ופונאר היא מוות.
ב-21 בינואר 1942 הוקם "פ-פ-או". נציגי תנועות הנוער הציוניות – יצחק ויטנברג נציג הקומוניסטים, אבא קובנר מ'השומר הצעיר', ניסן רזניק מ'הנוער הציוני' ויוסף גלזמן מבית"ר – התכנסו בגטו, והוחלט על הקמת הארגון המאוחד. ויטברג נבחר למפקד הארגון, וגלזמן וקובנר לסגניו. צעירי הבונד הצטרפו לארגון באביב 1942. אנשי 'החלוץ הצעיר – דרור' יחד עם רבים מאנשי בית"ר הקימו קבוצת מחתרת נפרדת: 'קבוצת המאבק של יחיאל', בראשות יחיאל שיינבוים.
פעילות הארגון
תקופת השקט היחסי
בשנת 1942 עסק פ-פ-או בעיקר בהשגת נשק ובינסיונות להעביר מידע על השמדת היהודים בליטא. חברי פ-פ-או אורגנו לפי מקומות מגוריהם בגטו ב'חמישיות' מחתרתיות; שלוש חמישיות היו מחלקה, ושש-שמונה מחלקות היו גדוד. במטה הארגון היו נציגים של כל המפלגות ותנועות הנוער שהתאחדו לפעילות המחתרתית.[3] בתוך הגטו יוצרו רימונים ובקבוקי מולוטוב. רובים וכלי נשק נוספים נקנו מהאוכלוסייה המקומית. הארגון שלח שליחים לגטאות גרודנו, ורשה וביאלוסטוק כדי ליידע אותם על ההשמדה בווילנה.
בתקופה זו של פעילות הארגון לא התקיימו חיכוכים בינו לבין מנהלת הגטו. יושב ראש הגטו, יעקב גנס, ידע על קיומה ושמר על קשר איתה, ולא התנגד לה כל עוד לא נאבקה במנהלת הגטו או פגעה בפרודוקטיביות של הגטו.
הפעילות בשנת 1943 ואחריה
תקופת "השקט היחסי" בין גנס לבין פ-פ-או הסתיימה באביב 1943. קבוצות אחדות של צעירים יצאו ליערות, ושליחי הפרטיזנים הגיעו לגטו. האס דה (שירות הביטחון הנאצי) הזהיר אז את גנס מהשלכות פעילות המחתרות בגטו. גנס, שראה בהמשך הפעילות סכנה לקיום הגטו, החל בפעילות נגד המחתרת היהודית. במאי 1943 דרשו הגרמנים להעביר 50 עובדים לעבודות כפייה בפוניבז'. גנס ביקש לשלוח פעילים מרכזיים מפ-פ-או במטרה להרחיקם מווילנה. הפעילים הסתתרו, והנהלת הגטו ויתרה על שליחתם.[4] באביב 1943 גברו המגעים בין אנשי פ-פ-או לבין הפרטיזנים הסובייטיים ביערות האזור.
ביולי 1943 נדרש גנס להסגיר לידי הנאצים את יצחק ויטנברג. ב-15 ביולי זימן את חברי פ-פ-או לשיחה בביתו ואסר את ויטנברג, שבהמשך שוחרר במבצע של חברי פ-פ-או. גנס הפיץ את הידיעה שאי-הסגרתו של ויטנברג תגרום לחיסול הגטו כולו. תושבי הגטו הסתערו על המחתרת, ובלחצם החליט ויטנברג להסגיר את עצמו ב-16 ביולי 1943, ונמצא מת יום לאחר מכן. בעקבות מאסרו והסגרתו של ויטנברג, הוחלט בפ-פ-או להיערך גם ליציאה אל היער. לאחר הסגרת ויטנברג מונה אבא קובנר למפקד הארגון.
ב-24 ביולי יצאה קבוצה ראשונה – "קבוצת ליאון", ככינויו המחתרתי של ויטנברג – בראשות יוסף גלאזמן ליערות נארוץ' שממזרח לוילנה. בשלהי יולי 1943 החלו הגרמנים בביצוע אקציות בתגובה על בריחת קבוצת ליאון, והזהירו כי בכוונתם להרוג את בני משפחתו של כל צעיר שיברח ליער.
באוגוסט 1943 החלו הגירושים מווילנה וסביבתה לאסטוניה. באקציה שהתבצעה ב-1 בספטמבר אותה שנה, הוציא פ-פ-או פקודת גיוס לכל יחידות הארגון, שנערכו בשני גדודים לקראת התנגשות מזוינת בכוחות הגרמנים. בעקבות הלשנה חיסלו הכוחות הגרמנים והאסטונים את הגדוד השני, שמנה 100 איש. באותו היום פרסם פ-פ-או כרוז הקורא להתנגד לגירושים בכוח. תושבי הגטו האמינו שמדובר בגירוש לעבודה ולא להשמדה, לכן לא נענו לקריאה להתנגדות.
בעקבות הגירושים לאסטוניה והימנעות תושבי הגטו מהתנגדות לגרמנים, הגביר פ-פ-או את הסיוע לצעירים שבחרו לצאת להילחם ביערות. בתחילת ספטמבר הגיעה קבוצה בת 70 איש, חברי "קבוצת המאבק של יחיאל" ליערות רודניקי. ב-23 בספטמבר 1943 – יום חיסול גטו וילנה – יצאה את הגטו דרך הביוב קבוצת אנשים פ-פ-או בהובלת אבא קובנר, שהצטרפה לאנשי "קבוצת המאבק" ביערות רודניקי. חלק מצעירי הגטו הצטרפו לקבוצת המילוט מהגטו על אף שקובנר סירב לכך מחשש שקבוצה גדולה מידי עלולה להיתפס[5]. בעת הלחימה ביערות גדל במהירות מספר הלוחמים היהודים. מחנה הפרטיזנים היהודי חולק לארבעה גדודים: "הנוקם", "לניצחון", "מוות לפאשיזם" ו"במאבק".
ביוני 1944 הצטרפו הפרטיזנים היהודים מיערות רודניקי לקרב על שחרור וילנה. ב-13 ביולי שוחררה וילנה בידי הצבא האדום – הפרטיזנים היהודים צעדו אל העיר יחד עם כוחות הצבא האדום.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אברהם סוצקובר, הלילה הראשון בגטו, הוצאת עם עובד
- יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, הוצאת יד ושם, אונ' תל אביב, וספרית פועלים, תל אביב, תשל"ו.
- עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2017, מסת"ב 9789655641028
קישורים חיצוניים
- המאבק בין גנס לארגון הפרטיזנים המאוחד, בתוך תערוכת האינטרנט ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה, באתר יד ושם
- ארגון הפרטיזנים המאוחד, באתר יד ושם
- ההתנגדות היהודית בוילנה ובסביבותיה, באתר יד ושם
- אבא קובנר, הכרוז 'אל נלך כצאן לטבח', באתר יד ושם
- כרונולוגיה של גטו וילנה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ כרונולוגיה של גטו וילנה (באנגלית)
- ^ [1]
- ^ שרה נשמית, המרד בגטאות : ארגונים פרטיזאניים בווילנה, בקובנה ובמינסק, בתוך: מאבקו של הגטו, בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, 1972, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
- ^ המחתרת, הפרטיזנים וההתנגדות היהודית בוילנה ובסביבותיה, מתוך: שמואל ספקטור (עורך), פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, יד ושם, כרך ח'.
- ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 89: "בכניסה לתעלות עמד אבא קובנר באקדח שלוף. אבא קובנר היה אז מפקד מחתרת האף-פי-או בשטח, שכן ויטנברג הוסגר ומת, וגלזמן כבר יצא ליער. הוא אפשר רק לחברי המחתרת לזחול החוצה מהגטו דרך תעלות הביוב. נכנסתי לתעלות, ואילו שלושת חברי לא הורשו להמשיך עמי. הסיבה הרשמית הייתה שהם עלולים להפריע ללוחמים. החשש האמיתי היה שקבוצות גדולות מדי נמצאו בסכנה גדולה יותר להיתפס."
