פרדינאן בויסון
.jpg) | |
| לידה | 20 בדצמבר 1841 |
|---|---|
| פטירה | 16 בפברואר 1932 (בגיל 90) |
| מדינה | צרפת |
פרדיננד אדוארד בואסון (בצרפתית: Ferdinand Édouard Buisson, 20 בדצמבר 1841 בפריז - 16 בפברואר 1932 בתייולוי סן אנטואן, צרפת) היה אקדמאי צרפתי, בירוקרט חינוכי, פוליטיקאי שוחר שלום מהשמאל הרדיקלי, פילוסוף ומחנך. פרדיננד בואסון ניהל את הליגה לחינוך בצרפת משנת 1902 עד שנת 1906 (ניהל את החינוך היסודי). ואת הליגה לזכויות האדם משנת 1914 עד שנת 1926.בשנת 1927 הוענק לו פרס נובל לשלום יחד עם לודוויג קווייד.
בואסון היה נשיא האיגוד הלאומי של המתמחים החופשיים אשר נלחמו באופן פעיל נגד הדת הנוצרית לאחר שהטילו את מס הכנסייה ופעלו לקידום ההומניזם. בשנת 1905 היה יושב ראש הוועדה הפרלמנטרית ליישום הפרדת הכנסייה מהמדינה.
באמצעות אחד המאבקים שלו לחינוך חילוני דרך הליגה לחינוך טבע את המונח "חילוניות", הוא ייחל להסרת החינוך הדתי מהחינוך הכללי והחלפתו בלימוד ההיסטוריה של האנושות.
ביוגרפיה
פרדיננד בואסון בפריז, בנו של השופט הפרוטסטנטי של בית הדין סנט. בשל השקפתו הנלהבת על דעותיו הפציפיסטיות והרדיקליות-סוציאליסטיות הוא הושמץ על ידי עיתונאים, הותקף על ידי אנשי הדת ועל ידי החוקרים השמרנים ונכפה על משרה ציבורית בהשמצות פוליטיות. נחשב למחנך מתקדם, מילא תפקיד חיוני במודרניזציה של החינוך היסודי הצרפתי[1].
לימודיו
בואסון למד במכללה ד'ארג'נטאן ובליצ'י סנט אטיין, אך עזב את בית הספר בגיל שש-עשרה כדי לסייע לפרנסת המשפחה כשאביו נפטר. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בליצ'י קונדורסה ובוגר התואר הראשון שלו באוניברסיטת פריז, קיבל תואר מתקדם ואישור ללימוד פילוסופיה, ומאוחר יותר, בגיל חמישים ואחת, קיבל את הדוקטורט שלו בספרות.
קריירה
בשנת 1866, שלא היה מוכן להישבע אמונים לקיסר, וכתוצאה מכך לא הצליח למצוא משרה, ומצא מקלט בשווייץ כפרופסור באקדמיה בנוסחאל. בשנה שלאחר מכן השתתף בקונגרס ז'נבה, אותו קונגרס שהקים את "הליגה הבינלאומית". החל משנת 1867 הוא השתתף בשלוש ועידות בינלאומיות של הליגה לשלום ולחופש. בקונגרס האחרון בלוזאן ב- 1869 הוא נשא נאום. בינתיים, הוא ניסה להקים כנסייה פרוטסטנטית ליברלית ומושך איתו את הכמרים ז'ול שטיג ואת פליקס. ברגע שהרפובליקה השלישית הוקמה בצרפת חזר לשם והיה מעורב באופן פעיל ביוזמות פוליטיות וחברתיות של עיריית הרובע ה -17 של פריז.
בדצמבר 1870 הוא הפך לראש בית היתומים העירוני ה -17 שהיה בית היתומים הראשון, אשר הפך מאוחר יותר לבית היתומים של הסיין. הוא סירב ללמד את מקצוע הפילוסופיה משום שהיה להוט לעבוד למען הילדים העניים ביותר. הוא מונה למפקח על החינוך היסודי בפריז על ידי ז'ול סימון, שר החינוך ברפובליקה השלישית, אך בגלל נאומיו וחוברותיו, בפנייה למערכת החינוך החילוני, הואשם באספה הלאומית על חוסר כבוד לתנ"ך ובעקבות הסערה הכללית שהתחוללה התבקש להתפטר. מתוך דאגה לעתידם של הילדים בבית היתומים, הוא קשר עם הפילנתרופ יוסף גבריאל פרובוסט והניח את הילדים בבית היתומים שלו קמפו, באויז. בשנת 1880 הוא מינה את פול רובין, מנהל בית היתומים. בין השנים 1879 ל- 1896 נקרא בואסון על ידי ז'ול פרי יורשו של ז'ול סימון שהיה מנהל החינוך היסודי. בשנת 1890, פרדיננד הפך לפרופסור לחינוך בסורבון. הוא פיקח על עבודת הכתיבה והתכנון של חוקי החילוניות. בשנת 1905, הוא היה יושב ראש הוועדה הפרלמנטרית שכתבה את הטקסט בנושא חוק ההפרדה של הכנסייה ושל המדינה.
פרשת דרייפוס הציתה את רצונו של בואסון להיכנס לפוליטיקה. בשנת 1898, בתמיכתו של אלפרד דרייפוס, השתתף בואסון ביצירת הליגה הצרפתית לזכויות האדם, שבה הוא היה נשיא בשנים 1913–1926 וסגן הסן בין השנים 1902–1914. בשנים 1919–1924, תמך במיוחד בחסידי החינוך המקצועי ובזכות הצבעה חובה לנשים. בואסון דגל בזכות הבחירה של הנשים, שלא כמו רוב הרדיקלים. כאשר הצעתו של פול דוסאוסוי על זכות ההצבעה של הנשים נבדקה בוועדה פרדיננד בואסון היה המדווח בוועדה זו. אך הצעת החוק נדחקה לתחתית סדר היום של ועדת ההצבעה. נשיאת הוועדה קבעה כי חשוב להפריד את שאלת הקולות לנשים מהשאלה החשובה יותר של ייצוג יחסי, שנחשבה קודם. כמה חודשים לאחר מותו של פול דוסאוסוי בואסון הגישה דו"ח נפרד על זכות הצבעה של נשים ב-16 ביולי 1909,הדו"ח שהגיש בואסון תמך בהצעתו של פול דוסאוסוי במתן זכות הצבעה לנשים[2].
כאשר בואסון חזר ללשכה הוא מתח ביקורת על חוזה ורסאי במכתב פתוח מיום 23 במאי 1919, אך בפרסומים אחרים ובנאומים אישר את חבר הלאומים ככלי מעשי במאמץ להשגת שלום בין-לאומי. בתקווה לאחד את קבוצות השמאל, להצעיר את המפלגה הרדיקלית ולזכות בתמיכה במדיניות החינוכית שלו, הוא הקים את הליגה של הרפובליקה בשנת 1921. הארגון החדש לא מנע את התבוסה בבחירות 1924 הוא פרש לגמלאות-סנטוי-סנט-אנטואן באואיז שם הוא נעשה חבר מועצת העיר ואפילו ניסה, ללא הצלחה, להשיג גיבוי רדיקלי-סוציאליסטי למושב הסנאט האזורי.
פרדיננד בואסון היה גם הקבלן הראשי לפרויקט עריכה יוצא מן הכלל, ה"דיקן של הפדגוגיה וההדרכה", על כתיבתו הוא הקיף את עצמו ביותר מ -350 עובדים. המהדורה הראשונה פורסמה על ידי האצ'ט בין השנים 1882- 1887. מהדורה חדשה פורסמה בשנת 1911. הוא לא היה רק אחראי על העריכה, בואסון כתב ערכים כגון חילוניות, אינטואיציה ותפילה. המילון שלו נחשב ל"מקרא" של מערכת החינוך החילונית הרפובליקנית, והציג את הרעיון של תחליף דתי חילוני . שר החינוך וינסנט פיליון שהיה אחד מתלמידיו תמך מתחילת חבר הלאומים. לאחר מכן בואסון הקדיש את עצמו להתקרבות פרנקו-גרמנית, בייחוד לאחר כיבוש חבל הרוהר ב-1923 והוא הזמין פציפיסטים גרמנים לפריז.
הוא זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1927 עם הפרופסור הגרמני לודוויג קוויי[3].
קישורים חיצוניים
- פרדינאן בויסון, באתר פרס נובל (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Ferdinand Buisson - Biographical, www.nobelprize.org
- ^ Ferdinand Buisson (1841-1932) | Musée virtuel du Protestantisme, www.museeprotestant.org
- ^ James F. McMillan, France and Women, 1789-1914: Gender, Society and Politics, Psychology Press, 2000. (באנגלית)
29499967פרדיננד בואסון