פקק
פקק הוא אמצעי לאטימת בקבוק. המילה העברית פקק היא אונומטופיה שמקורה בצליל ה"פק" ששומעים בעת חליצת פקק מבקבוק.
לפקק מטרות שונות, ובהן שהנוזל בבקבוק לא ישפך בעת היפוכו או טלטולו, מניעת אידוי הנוזל, חימצונו, נידוף ריח ממנו והשפעות נוספות מחשיפת הנוזל לאוויר. במשקאות מוגזים, למשל, מונע הפקק נידוף הגז פחמן דו-חמצני מהמשקה.
לפקק דגמים נפוצים אחדים:
- פקק שעם, המשמש בבקבוקי יין. הפקק (ולעיתים רק חלקו העיקרי) נעוץ בתוך צוואר הבקבוק, ושליפתו נעשית באמצעות חולץ פקקים. השימוש החוזר בפקק זה לאיטום מחודש של בקבוק בנפתח חלקי.
- פקק כתר, המשמש לסגירתם של בקבוקי זכוכית. הפקק עשוי פיסת מתכת דקה שאליה צמוד טבעת גומי. שפתי רצועת המתכת לופתות את פיית הבקבוק. לפתיחתו משמש פותחן מתאים. הפותחן פוגם בפקק, ולא ניתן לעשות בו שימוש חוזר.
- פקק מתברג מפלסטיק, המשמש לסגירתם של בקבוקי פלסטיק. פתיחתו של פקק זה קלה, ללא צורך בפותחן. הפקק מתאים לשימוש חוזר.
הפקק מחובר לבקבוק בשלב מתקדם של תהליך הייצור, לאחר מילוי הבקבוק. בדרך כלל, הפקק מחובר לבקבוק באופן המאפשר להבחין שהבקבוק טרם נפתח. פקק פלסטיק, למשל, מחובר לבקבוק באמצעות טבעת, וחיבור זה נקרע בעת פתיחתו הראשונה של הבקבוק.
הפקק משמש גם כאמצעי בטיחות חשוב, ומשמש כהגנה על תינוקות וילדים קטנים מפני גישה לחומרים רעילים ומסוכנים. כחיזוק אמצעי ההגנה, מיוצרים בקבוקי תרופות עם פקק מיוחד, שאינו נפתח על ידי סיבוב רגיל של הפקק, ויש צורך ללחוץ על הפקק בחוזקה תוך כדי סיבוב הפקק, כדי לפותחו.
בהלכה
נחלקו האחרונים בדבר פתיחת בקבוקים בשבת, שבפתיחתם הפקק נפרד מטבעתו. הצדדים לאסור הם מצד איסור מלאכת מכה בפטיש, וכן מצד מלאכת מחתך.
בקבוק עם פקק המחובר לטבעת מתכת, יש שהתירו את פתיחתו בשבת, בהם הציץ אליעזר[1], והרב עובדיה יוסף[2], ומאידך גיסא יש האוסרים, בהם הרב שלמה זלמן אוירבך[3], ורבי יעקב דהאן[4].
אולם פקקים להם טבעת העשויה פלסטיק, לדעת ר' שלמה זלמן אוירבך מותר לפתוח בשבת, והגרי"ש אלישיב אוסר גם בהם.
פתרון שהובא בפוסקים כדי להמנע מחילול שבת, הוא ניקוב הפקק, כך שלא יחשב ככלי בעת פתיחתו[5].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פקק |
